שנתיים מאז שאמא נפטרה

מכתב לאמא אחרי שנתיים של געגעויים של בדידות של חור גדול בנשמה. אומרים שהזמן הוא התרופה הכי טובה, כנראה שזה לא ממש עובד.




אמא יקרה ,עברו שנתיים מאז שהלכת מבלי לשוב וזה עדיין כואב, צובט ולוחץ באזור החזה, השאלות עדין פתוחות, ופתרונות אין!
 
המחשבות על מה עשינו ואם זה היה מספיק תלויות בארון המחשבות מבלי לתת מנוחה.

שנתיים עברו ואני עדיין מדבר כאילו את פה אני לא מסוגל להגיד ״אמא ז״ל״ אני פשוט לא מסוגל זה נראה לי לא הגיוני שהלכת.
 הרגע שאני מבין שלא תחזרי זה כשאני עומד בבית העלמין מול המצבה שלך שם אני מבין שלא תעני לי, אני עומד שם ומדבר איתך מספר לך ואת לא עונה, שואל לשלומך ואת לא עונה. מה הייתי נותן בשביל לשמוע את הקול שלך שוב לשניה, אולי אפילו חיבוק רק חיבוק כזה של אמא חיבוק שיש רק לך. 
הימים עוברים, החיים ממשיכים אבל בעצם לא. אתה חיי אבל מדחיק, מחייך אבל מפניים, אתה שם אבל לא, זה לא אומר שהחיים שחורים, הם לא. פשוט המחשבה שאת לא זוכה להיות שם מכרסמת, אין יום אבל אין יום שאת לא שם, ״מה אמא הייתה אומרת ?״ ״מה אמא הייתה עושה?״ .
משהו קרה לי מאז שחלית, משהו המשיך אחרי שהלכת. נהייתי רגיש, היית מאמינה? פתאום אני בוכה מסרט עצוב, מסיפר עצוב, אני רגיש לסביבה ולבעיותה לפתע החיים לא עוברים להם סתם לפתע אני מבין שיש דבר כזה מוות, שהחיים עוברים מהר ושחייבים להנות מהם. לא לתת לזמן לחלוף ללא סיבה, החיים זה פסיפס ענק של אירועים וזכרונות וחשוב שהיו בהם תוחלת, אז אני מנסה מנסה אמא אני נשבע לך.
 כל לילה לפני שאני עוצם עיניים אני מסדר את הכריות כמו שהסברת לי בבית החולים ״הכרית הקשה למטה והכרית הגרמנית הרכה למעלה תיישר אותה טוב ואז את הצוואר תניח באמצע ולא יתפס לך יותר הצוואר ״זה עובד אמא, זה עובד."


 
את יודעת אני חושב שטעינו שלא צילמנו אותך, שלא תעדנו אותך, אפילו שלא אהבת את המראה שלך בזמן הטיפולים. אני מבין שזה קשה היה לך לראות את עצמך ולנו להבין שכנראה זה לא יגמר טוב, יש רגעים שמתאים לי לשבת ולשמוע אותך מדברת, מספרת, מסבירה אבל מה שנשאר זה כובע צמר שחבשת בימיך האחרונים אותו שמרתי בשקית נליון בווקום ואותו אני מריח נזכר ומזיל דמעה. 
הרגעים שנטעת בנו, ההרגלים שהרגלת, גורמים לדפיקות לב בכל פעם שהם מגיעים. לדוגמא, ביום הולדת שלי אני רגיל שהצלצול הראשון הוא ממך, ושוב, בפעם השניה, דפיקות הלב שלי מתגברות בבוקר לקראת השיחה איתך אבל זה לא קורה… חיכיתי וחיכיתי ולא חייגת. 
מדי פעם את קופצת לבקר אותי בחלומות, וזה עושה אותי מאושר. תבואי קצת יותר בלילות, בבקשה אמא, אני אולי מדמיין אבל נכון שאת נוגעת לי בפנים? אני בטוח שאני מרגיש לא אכפת לי שיגידו שהשתגעתי אבל אני מרגיש.
 
אמא אנחנו ניפגש פעם? 
השבוע פגשתי משהי שלא פגשתי שלש שנים, היא נכנסה למשרד ישבה איתי שעתיים דיברה על החיים, על המוות, עליך ועל כל מה שבניהם ואז רגע לפני שהיא הלכה היא נעצרה הסתובבה אלי ואמרה ״אתה יכול להפסיק את החיוך המזויף ,זה לא החיוך שלך, אמא שלך לקחה ממך את החיוך הטבעי אל תדאג היא יודעת שכואב לך,  היא תמיד לידך". אמרה והלכה השאירה אותי עם חבילת מחשבות שכולה את. 
סיפרתי לך על בית הכנסת שאבא פתח באולם לעילוי נשמתך, את לא תאמיני. כל בוקר כל צהרים וכל ערב מתפללים שם, אנשים מצאו שם מקום לתפילה, מקום לאמונה, מקום שמגעים להתפלל ומקבלים כוח להמשיך את היום. 
עברו שנתיים ואני כבר צריך לחזור להגיד שוב קדיש.
 
התאריך של יום מותך מתקרב וזה הזמן לחשבון נפש, אני מסתכל על הבית שלך, הבית של ילדותנו. מהיום שהסתיימה השבעה הוא נשאר בודד בדיוק כמו שהשארת אותו כל תמונה נשארה באותו מקום, הסירים נדמו במגירות ושמחת החיים, הקולות של הצחוק וצרחות הנכדים נדמו. הבית נשאר עומד ובודד ,כבר שנתיים לא דרכתי בו משהו מת שם בבית יחד איתך.
 אני נזכר בך ברגעים של עצב וברגעים של אושר, השארת חלל עצום בחיים שלנו חלל שאף פעם לא יתמלא ולא יתן מרגוע, החלפתי כבר שני מכשירי סלולר ועדין את נמצאת אצלי בחיוג מקוצר כאילו יש סיכוי שאני אחייג ואת תעני .
לפעמים אני עומד ומתפלל: "אלוהים תן לי רגע איתה רגע אחד" נשבע לך, אבל כלום. אני לא מבין אותו. תשאלי אותו "למה? למה את?" תגידי לו שאני לא אשכח לו שהוא לקח לי את המילה אמא! אין לי למי לקרוא אמא! עם הוא שם והוא קיים אז תשאלי למה? 
אני יודע שאני לא הראשון שאיבד אמא וגם לא האחרון אבל אני חושב שאני הראשון שאיבד מלאך.
 
 
תמונה ראשית: B e r n a 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל