למה מי מת?

אדישים חיים יותר. אבל תמיד תמיד נשמע את המשפט "האדישות הורגת". אז מי בדיוק מת?

"מי שם?” שאלתי בקול נוטף סוכר. הדפיקות התחזקו. “מנוול, תפתחחח....”
אה, זה בטח שימון. התכרבלתי שנית בפוך החם נהנה מהתחושה שבחוץ מישהו קופא מקור.
גן עדן, התמכרתי לחמימות הנוצתית.
“פגר סרוח ומצחין.....” שימון עמד לשבור את הדלת. לא הזיז לי. שישבור, שיכנס, ושיכה אותי. כן! שירביץ לי! נעמדתי בפתאומיות על המיטה מעיף את הפוך לעזאזל והכרזתי: שירביץ!
ראיתי שיש סנדוויץ' מאתמול על החלון אז לקחתי אותו והתחלתי לאכול. לועס בקולניות רבה. אני נהנה להרעיש כשאני אוכל. הדפיקות פסקו בינתיים, שימון כנראה התייאש.
רציתי להציק קצת למישהו, אז מילאתי שקית במים והטחתי אותה בעצמה אדירה על החלון של השכנה. כמובן שמיהרתי להתכופף ולחייך כשהראש שלה יצא מהחלון מחרף ומגדף.
גם היא תגיע עוד מעט לדפוק לי על הדלת. שתדפוק. שתכנס גם היא ותרביץ לי.
זחלתי אל הטלפון כי החלון עוד היה פתוח ופחדתי שהיא תראה אותי ותתחיל בהרצאה ארוכה ומאוד משעממת על בהמות וחיות טרף הולכות על שתיים.

פתחתי את מדריך הטלפון בדף אקראי וחייגתי למספר הראשון בראש העמוד. ענתה לי אישה קשוחה ומגעילה שמיד אחרי ה - ...שלום מדברת.... שאלה בגסות "מה אתה רוצה?” אז שתקתי. מדי פעם המהמתי רק שתדע שאני עדיין על הקו. היא סירבה נחרצות לנתק משום שלא רצתה לעמוד באור שלילי כאחת שלא יודעת להתמודד. רק כשרף העצבים שלה שבר שיאים אמרתי לה את כל מה שאני חושב עליה. שהיא דוחה, שהיא שמנה ושהיא ומגעילה. אחרי סדרת גידופים יצירתיים במיוחד היא שאלה אותי: “מאיפה אתה יודע שאני שמנה?” אז עניתי - "את גם סתומה.” היא איבדה את העשתונות והבטיחה שתהרוג אותי. חייכתי בסיפוק. הרשימה של אלו שמאוד רוצים להרוג אותי הולכת ומתארכת מדי יום, ובקרוב אצטרך רשימה חדשה. ראיתי שהראש של השכנה חזר למקומו בתוך ביתה. אז לקחתי מחבת גדולה והתחלתי להכות ברצפה בחוזקה.
"נבלהההה...” שמעתי צריחה חדה וצרודה בקולה של השכנה מלמטה. בטח הפרעתי לה לשתות. היא מאוד אוהבת לשתות. תמיד כשהיא חוזרת מקניות העגלה שלה מלאה בהמון אלכוהול. פעם היא אמרה לי: “נולדתי לשתות. זה עושה לי ריגושים עזים מבפנים. אני יכולה למות מעונג.”
שמעתי פתאום צליל קצבי ועדין של נקישות בדלת. נקישות מתורבתות כאלו. שקטות. ענוגות. נקישות המבשרות שמאחורי לוח הפלדה המכוער עומדת אישה. ושהיא יפה.
זהו יום המזל שלי! הייתי מבסוט. מאושר. והייתי חייב להוציא את זה. אז חמקתי החוצה מהדלת האחורית וסגרתי לשכן ממול את המים הקרים. מובן שידעתי שהוא מתקלח עכשיו. ומובן ששמעתי אותו מפסיק לשיר ומתחיל לצרוח כשמים לוהטים שרפו את כל כולו. הוא יצא החוצה בריקוד מוזר, עירום למחצה, קצף לבן מכסה את ראשו וכולו מגדף. עדיין הייתי שמח, שמח מאוד. אז התקשרתי למשטרה וסיפרתי לשוטרת שענתה לי את דעתי על שוטרים. טרחתי להדגיש את המילה "מטומטמים". היא קיללה. אהבתי לשמוע שוטרות מקללות. היא נשבעה שתאתר את השיחה ותשלח אלי ניידת. “מה ניידת אמתית? כזאת שעוצרת אנשים?” היא אמרה שכן. אז הסכמתי והנחתי בעדינות מרובה את השפופרת. אני לא אוהב לנפץ שפופרות כמו המטורף מהסיפור ההוא. כמעט שכחתי שמאחורי הדלת יש אישה. בפתאומיות פתחתי את הדלת. אם יש שם מישהו הוא יופתע. פתק לבן גדול שהיה נעוץ בין המשקוף לדלת נשר לו לאטו. הרמתי אותו באדישות. הדף חולק לטורים. שלושה טורים. בעצם ארבעה. בטור הימני כתב קליגרפי צפוף ויפהפה. היו שם "איחולים":
"שתטבע לאטך בתרכובת גופרתית חומצתית לוהטת וריחנית וסמיכה כמו דבש...”
בטור השני איחולים קצת יותר מעשיים. אהבתי במיוחד את השורה :
אני מאחלת לך מנוול חולני עם הפרעות אישיות קשות במיוחד שתמות. כן. פשוט תמות.
היא איחלה לי מוות זה הכל. בסוגריים היא הוסיפה בקטן: "ורק תדע שאתאכזב אם תמות מהתקף לב או משהו. אני רוצה משהו כואב.”
בטור השלישי ציורים. כאן ההשקעה הייתה ממש גדולה. עשרות קווים בשחור שניסו ליצור דמות מוזרה עם קרקפת מקורחת שקוצים גדולים במרכזה. אני שונא קוצים. מעדיף תלתלים. ראסטות ענקיות כאלו. ומסריחות. גוש שערות ענקי על הראש שמעולם לא עבר חפיפה.
הטור הרביעי היה ריק ברובו. רק משפט אחד שצויר בעיגול כשבלול:
"האדישות הורגת!”
בצדדיו נקודות שחורות לא אחידות מחוקות בפס אחד עבה. שורה קטנה נוספת מתחת:
הכיף שבאדישות ממכר. תענוג לחיות כך. אתה חי יותר, שמח יותר, עד שזה הורג!
כל אחת מהנקודות הללו הייתה פעם בן אדם. עם חיים. עם רגשות. עם חלומות. היום יש עליו קו. בפעם הבאה שאתה אדיש תדע שזה הורג!
 
 
תמונה ראשית: Stephen Pierzchala
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל