מי הוא האיש שבמראה?

לפתע, באורח בלתי צפוי, בבוקרו של יום רגיל, אנו מרימים את עינינו למראה ומופתעים ממי שעומד מולנו. האם לך יש את האומץ להביט במראה? להביט ולשאול מי הוא האדם הנשקף ומתבונן בך?

מי האיש שבמראה?


כל אדם ביום מן הימים מתבונן במראה, ומביט על הדמות הנשקפת אליו ותוהה היכן השאיר את מיטב שנותיו. ההפתעה הגדולה בחיי אדם הוא גילו.

כמדי בוקר עמדתי מול המראה, מתוכה השתקפה דמות שלא הכרתי... לרגע באתי במבוכה מעצם נוכחות הדמות הזרה ומהדרך בה היא התבוננה בי. בחשש ובהפתעת מה, שאלתי "מי אתה?" הדמות הביטה בי במבט חצי לגלוג חצי רחמים, והשיבה אני הוא אתה.
הפעם תורי היה לגחך, "האומנם" שאלתי? האם בכלל יש דמיון בין מה שאתה שח לבין המציאות? הרי אתה נראה מאוד מבוגר,שיער לבן, קמט פה,וקמט שם הוספתי בעדינות, לא רוצה לפגוע באדם לא מוכר...
הדמות גיחכה ובציניות ציינה שגם אני לא נראה כבר ילד, ובכלל האם לא הגיע הזמן להביט בעצמך ולעצמך בלבן של העיניים, אל תוך נשמתך, ליבך, משקעי העבר, זיכרונות ילדות ועוד דברים שאותם אתה מדחיק? "למה אני צריך לעשות זאת" שאלתי בתמימות מעושה?
 
"כדי לעשות ניקיון וסדר בחייך" השיבה הדמות. ותוך כדי תשובה, שאלה: "האם לא הגיע הזמן להסיר את המסכה? להתמודד פנים מול פנים, לעמוד מול מי שאתה, עברך?"
לשאלה זו לא הייתי מוכן... החרשתי לדקה ארוכה, לאט לאט מיקדתי מבטי אל תוך המראה אל תוך עיני, אל תוך עצמי. עיני שקעו אל מראה פני, אל תוך קמטי הזמן שחרצו והטביעו בי חותם. ידעתי, כל קמט הביע וייצג שנים של מאבקים, מלחמה ללא פשרות, כל קמט סיפר סיפור חיים שלם, העיניים הביטו שוב ושוב בדמות שבמראה, בפליאה מחוסר אמונה מההשתקפות שנשקפה. שלחתי יד לגעת, למשש,לצבוט, ולהתעורר מחלום פרוע ובעוד מספר דקות להתעורר מחלום הבלהות ו אז אראה דמות שונה, צעירה יותר, יפה יותר, שמחה ומאושרת יותר... דמות אותה עזבתי לפני כחמישה עשורים. העיניים חלפו בהשתאות על השיער הלבן, מהיכן וממתי הוא מעטר את ראשי?
שנים רבות דאגתי לצבוע את שיערי, להסתיר את גילי, את העבר שבגינו הוא הגיח מתוך הכאב, שבידיעה כי מישהי מאוד חשובה לי בגדה באמוני עם בן מיעוטים. רק אחרי שגופי המצולק נשא את המספר חמישים וחמש נואשתי לרדוף אחר כל שורש לבן ועקשן שצץ בין לבין. משיער ראשי חלפו עיני למצחי, שקמטי הזמן העמוקים לא היו מביישים את מיטב הקניונים אשר במדבר יהודה.כל קמט סיפר את סיפורו... את המחשבות, הרצונות, והחששות שעברתי בחיי,מהתמיכה שלא הייתה, מהבדידות, מאהבה שלא מומשה לאישה נשואה... שנים של מאבק בלתי מתפשר, ומרדף בלתי פוסק לספק מזון לילדי, לוותר על חיים שלמים כדי שהבית אותו בניתי לא יקרוס. עיני עברו חלפו לצדי פני, לקמטים סביב עיני, לקמטי ההבעה. גם הם ידעו בחייהם כמה סיפורים שלא היו מביישים שחקן קולנוע ונערת ליווי מבוקשת... עיני חלפו בכאב והביטו על קמטי הזמן סביב פי, שידעו לספר על האכזבות, הכישלונות, הפציעות הרבות, בתי חולים וניתוחים לרוב, חוויות המוות שחוותי והחזרה לחיים. מהמורות אלה ואחרות אשר אילצו אותי לצוף בים החיים גבו מחיי, מחיר יקר. לרגע קט עיני הצטלבו עם אישוני, והביטו בלבן של עיני עצמי, אל תוך נשמתי אל תמצית הווייתי אל מרכז חיי.
"מי אתה?" שמעתי את עצמי לוחש למראה.
 
"אני הוא אתה" השיבה הדמות, "האם אינך מזהה?"
"לא, כבר איני מזהה" עניתי.
"איך אינך מזהה?!" הטיחה הדמות ללא רחמים. "היכן היית כל השנים? ממה חששת? ממי התחבאת? למה התכחשת? מתי החלטת לנהוג כמעשה בת יענה?" ההתקפה המילולית לא הייתה צפויה, היא לא באה ממקום של הורים הנוזפים בבנם. היא הגיע ממקום של תוכחה, ממקום של קטגור המוכיח את הנאשם על כסא הנאשמים בבית המשפט. "הייתי איתך בשמחה ובאושר בצער ובכאב בסבל ובחולי."
"עזבתי אותך בגיל שש" השבתי בהתרסה.
"מה היה בגיל הזה?" שאלה הדמות בסקרנות. שתקתי דקה ארוכה, לרגע הצטערתי שהעליתי את הנושא שכה דאגתי להסתיר שנים רבות. שתיקתי נמשכה עוד דקה שנמשכה נצח,ראשי קדח, הפעם נדחקתי לפינה ללא יכולת לחמוק לברוח להסתתר, הייתי חיה הלכודה בכלוב ללא יכולת לזוז, להגיב, הייתי גבר הלכוד בנשמה של ילד, הלכודה בתוך עצמה. השפלתי את עיני ועניתי בקול חרישי: "בגיל ארבע רצחו את ילדותי בזעם, בכאב, ובגיל שש השליכו את גופתי בצדי הרחוב, איבדתי את משפחתי ובעקבותיה את עצמי. בעודי ילד שליבו קרוע וחצוי וכל גופו דואב ונשמתו מיוסרת נאלצתי להיות אב ואם לילדה בת שלוש. הייתי ילד שבגיל שש הפך באחת לגבר,אח, אב,ואם."
"אתה רוצה להסביר?" שאלה הדמות.
"לא, עדיין לא. מוקדם מדי, וכואב מדי, גם כך לא התכוונתי לשתף... אומר רק שבכל השנים אספתי את השברים, את עצמי, חיי התנהלו בין הרס עצמי לבין הרס הקרובים לי ביותר, בכל שלבי חיי התהלכתי על הקצה, מתחתי את החיים אל קצוות המוות. שרדתי את שנות ילדותי כגבר ולא כילד."
העיניים הנשקפות מהמראה הביעו עצב...
"רוצה לחזור לילדותך?" שאלה הדמות שבמראה.
"עודני ילד, הייתי ונשארתי ילד. ילד של החיים, ילד של בורא עולם, של עצמי, הנני ילד שמעולם לא חווה ילדות."
עיני הדמות שבמראה הביעו מבט ילדותי משהו. ואכן כך הוא הרגיש, ילד של החיים. ילד של עצמו, ילד שבכל בוקר עוטה על עצמו מסכה של מה שהוא לא... ילד שמעולם לא חווה ילדות ונפשו כמהה להיות ואף ליום אחד פשוט ילד.
"ובכל זאת," שואלת הדמות, "האם לא היו לך ימי שמחה ואושר?"
 
לרגע הרהרתי וזיכרוני הוביל אותי ללדת ילדיי, למסעותיי בארץ ובעולם. לנסים שאירעו לי. בת שחוק עלתה על פני, ובמאור פנים השבתי: "בוודאי שהיו והרבה!" בנאום משוחרר אל מול פני המחייכות ציטטתי דבריו של איש חכם שאמר:
"לעולם לא אחליף את חברי המופלאים, חיי הנהדרים, משפחתי האוהבת בשיער אפור פחות או בטן שטוחה יותר."
 
ככל שהתבגרתי למדתי לסלוח לעצמי. להבין את הורי וילדי. לקבל את האחר,השונה. הבנתי שהזכות לשפוט ניתנת אך ורק לבורא עולם. במהלך חיי איבדתי חברים בשדה הקרב, הם לא הספיקו לראות ולחוות את החיים. לחוות אהבת אישה, לאחוז בידיהם תינוק פרי אהבתם. עם חלוף השנים ראיתי חברים יקרים עוזבים את העולם שלא בדרך הטבע. במהלך עבודתי אחזתי גופות ילדים אשר נפלו מפיגום גבוה. בורכתי בשנים ארוכות עד ששיער ראשי האפיר, והצחוקים של נעורי חקקו קמטים עמוקים על פני. קמטי ההבעה ניתנו לי במתנה על כי עיני הביטו בחמלה, וליבי העניק כה הרבה לנצרכים. רבים כל-כך לא זכו לחייך,לחיות, לצחוק, ורבים כל-כך מתו בטרם שיערם הכסיף.  שנות חיי למדוני כי הדאגה למחר הוא האתמול של היום. למדתי שמחשבות יוצרות מציאות ובורא עולם דואג לכל ילדיו. אני לא אחיה לנצח, אבל כל עוד אני כאן, לא אבזבז את זמני בקינה ובבכי על מה שיכול היה להיות, או בדאגה על מה שיהיה. אני תוצר של כל מה שחוויתי בחיי. המלחמות חישלו את רוחי, האכזבות פתחו לי דלת לתקווה חדשה. כל פרק בחיי לימד אותי כי הדרך אל האושר רצוף בקשיים ובמכשולים, והאושר הנכסף הוא הדרך ולא המטרה. הישרתי עיני אל תוך המראה, אל תוך עצמי, אל תוך ישותי ונשמתי. הפעם לא נרתעתי. הכרתי את האיש שבמראה, האיש הזה הוא אני. הכרתי את ההרגשה שעיני חזו, עיין אחת דמעה עיין שנייה צחקה. ואז הבנתי - אלו הם חיי, שזורים בכאב, בצער, באושר, ושימחה. הושטתי יד לשלום והשלמה על מי ומה שאני.


 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל