קנצלרית גרמניה - חתנית פרס ישראל. סופו של פרדוקס?

רק 70 שנה עברו, וכבר שכחנו.אולי נעצור לרגע ונחשב מסלול מחדש.

אני מסתכל ולא מאמין. אנגלה מרקל, קאנצלרית גרמניה קיבלה את פרס הנשיא הישראלי.
כן כן, זה הוא לא חלום. 70 שנה אחרי שמכונת המלחמה הגרמנית הפסיקה לטבוח באחרון אבותינו על אדמת אירופה, קיבלה נשיאתה של מדינה זו מגן הוקרה מצידנו.
אני רוצה להיות ברור, אני לא נמנה מן האנשים הטוענים שצריך "להעניש" את גרמניה לנצח נצחים, ואני גם לא נמנה על אותם האנשים אשר חושבים שילדי הנאצים נוטלים באחריות למעשיי אביהם.
תלונתי אינה מופנת כלל אל הגברת מרקל, אלא על עצמינו.

עבורי, תחילתו של תהליך אובדן הזהות מתחיל אי שם בלוקסמבורג, ב-10 לספטמבר 1952.
ביום זה נחתם ההסכם הבעייתי ביותר שנחתם אי פעם ע"י ממשלה ישראלית.
הסכם שאולי הוציא אותנו מן הבוץ של תקופת הצנע, אך בו זמנית הכניסה אותנו עמוק על ביצתו של אובדן הגאווה הישראלית.

השאלה כאן היא באמת מסובכת, הרציונאל אל מול האמוציונאלי.
בתאריך המקולל ההוא, נתנו ביטוי גבוה יותר לרציונאל. ואיך אומר?
מאז, הרציונאל הפך להיות בעוכרנו, וממשיך לחורר את זכר אבותינו.

התהליך החל מקבלת השילומים, דרך קבלת צוללות, ועד תור בלתי נגמר לשגרירות הגרמנית בשביל לקבל עוד משהו, פספורט.
ומהר מאוד במקום לקבל, התחלנו לתת.
נתנו את סליחתנו לעם הגרמני, והנה אנחנו נותנים למנהיגה שלהם את פרס יקיר ישראל.

אני יודע שלהעניש את הקאנצלרית מרקל באשמת מעשיי אבותיה זה הוא מעשה חסר הגיון.
אך במודע אני אומר כאן, לא בהגיון עסקינן. אלא באותו כבוד פרימיטיבי, שנחוץ עדיין, עבור ששת המיליונים אשר נרצחו, נאנסו, הושפלו וחוללו.
לא סתם בנאום הסכם השילומים, מנחם בגין ז"ל דיבר בפאתוס קיצוני, אפילו עבורו.
"בעד בצע כסף מכרנו את כבוד עם ישראל והטלנו עליו חרפת עד".

אני לא כאן בשביל להטיף, וברור לי שאדם שיטען אחרת הוא אדם שניחן ביכולות סליחה גבוהות ממני.
מצטער מאוד, אני לא שם.
 
תמונה ראשית: World Economic Forum
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל