רק הוילון הפריד בינינו?!

האביב כבר כאן: סיפורים כיפיים לנסיעות

לא הבחנתי בה מיד

 

לא הבחנתי בה מיד. הייתי עסוק בזוטות שיעזרו לי להעביר בקלות ובנוחות את הטיסה הארוכה שלפני.
בקשתי בעיני אחר דיילת לבדוק באמצעותה אפשרות להחליף מקום.
בעודי מצטופף במקומי סרקתי במהירות את השורות הראשונות, תר אחר מקום פנוי במושב הקדמי המאפשר מקום לרגלי הארוכות.
שלט המורה על הידוק החגורות טרם המראה נדלק. מקום אחד נותר ריק.
לא התמהמהתי, דילגתי במעבר והשתרשתי בכיסא המיוחל, מהדק את החגורה במושב הראשון הגובל במחלקה הראשונה, מותח רגלי בהנאה צרופה.


 

המראנו. המטוס וליבי

רק הווילון הפריד בינינו.
צדודית בעלת צוואר ארוך ככינור, שקווצות תלתלים מרדניים מתוך השער האסוף גלשו לאורכו, כישפה אותי .
המראנו. המטוס וליבי.
בעלת הצדודית הושיטה יד חטובה לעבר הדיילת שעמדה במרחק מה ממנה.
כשגחנה הדיילת לעברה בחיוך, החליפו משפטים קצרים, והדיילת נטלה מידה האחרת קופסה צרה מעור.
פנתה ממנה והניחה אותה בעדינות בארון בקדמת במת המחלקה.
כל אימת שהדיילת עברה את סף הוילון בין שתי המחלקות, נחשף בפני פן נוסף בצדידותה.
ליבי החיש פעימותיו בעת מעברים אלה וללא ספק קול הלמותו הגיע לאוזניי הדיילת.
ספרי נשאר על ברכיי כאבן שאין לה הופכין, כך גם תשבצי ההגיון שאספתי במיוחד לקראת הטיסה.
ההיגיון, היה אחד התפקודים הראשונים שנפגעו מהברק שחוויתי למראה צדודית מעשה מלאכת המחשבת מעבר לסף הבלתי נחצה.
בתום שירות הנוסעים הקדחתני ירד השקט על באי המטוס.
העייפות כנראה נתנה אותותיה, והדיילת הקפידה פחות בדבקותה לסגור את יריעת הוילון מאחורי גווה,
הנדמה לי או צדקתי כשהבחנתי בחיוך קטן בשיפולי שפתיה בעשותה זאת?
הדיילת הנבונה פנתה לקדמת המטוס בהשאירה חריץ רחב ביני לבין כינורי.


 

הפחתי בה חיים

זוג אפרכסות היה צמוד לאוזניה. ידה השמאלית החלה אט אט לנוע בתנועת ניצוח על מקהלה נעלמה.
היא הניעה ידה בחן כה רב שלא יכולתי להעתיק עיני מידה המרחפת כרוח אלוהים על פני המוזיקה הבלתי נשמעת.
בקדחתנות התחלתי לעבור בתחנות האזנה המגוונות של המטוס, אולי היא מקשיבה לאחת מהן?
ניסיתי להתאים את תנועת ידה לקונצרטים ששמעתי.. צייקובסקי.. ?

תנועת ידה הלמה לחלוטין את היצירה : "אגם הברבורים", ששמעתי באזני רוחי.
לא מצאתי את היצירה בין התחנות אך זיהיתי אותה בוודאות. הפחתי בה חיים, ובלהיטות עקבתי אחר הקצב הפנימי המתפתח להפליא בניע ידה.
בד בבד מצאתי גם באייפון את היצירה שחיברה בינינו ללא ידיעתה.
דמיינתי אותה עוצמת עיניה, מרחפת בעולמה לקול המוזיקה.
ישבתי מהופנט למראה ידה. בגמישות מעודנת, בקו יד קטן ורך, במשחק נוגע לא נוגע באצבעותיה, הקימה לחיים תזמורת שלמה במוחי.
הכירה כל כלי וכלי ותזמונו. אני אומר זאת בודאות. מוזיקה היא אהבת חיי. אין קונצרט באזור בו אמצא, שלא אגיע אליו.
היצירה הסתיימה, בדריכות עקבתי אחר תנועת יד חדשה, קצב חדש, מחול אצבעותיה היה לי כחידה, התחלתי לחפש בלהיטות במוחי את היצירה הבאה.
נאמנותה לתשוקת היצירה הקלה עלי את המלאכה, ותוך רגעים ספורים זיהיתי את יוצרה ואותה.
אמדיאוס מוצרט...., וכך את היצירה השלישית והרביעית, כמעט וניחשתי מה תהייה היצירה הבאה שתאזין לה, המתקשרת לקודמתה,
שנרקמה כחוטי כסף של עכביש בתבנית שזיהיתי. הייתי קרוב מאד, זיהיתי את יוצרה, קרנתי מאושר.

 

לאחר שנרקמה כחוטי כסף של עכביש ...

עצמתי עיני. ביליתי עם מחול ידה הרחק הרחק מכאן., הזמנתי אותה בדמיוני הפורה לנשף מפואר בוינה, לואלס לו אנו מאזינים "כעת חיה",
שנינו בעת ובעונה אחת כנשמות תאומות.
אם פעם משהו היה אומר לי שאתאהב ביד ובתנועתה, הייתי מתבונן בו בתמיהה, מודאג.

רגע הנחיתה הגיע. צדודית כינורי לא קמה ולו פעם אחת ממקומה כל עת הטיסה. הייתי סקרן לראות את חלקיה המוצנעים מעיני מאחורי גב הכורסה.
המטוס נעצר, וצדודית כינורי התגלתה לעיני במלוא יופייה.
רעמת שערה שוחררה, ושובל ריח שערה רענן ונקי הגיע אלי והכה בי בשיכרון חושים.
לקראת היציאה, הדיילת שהביאה לנשוא תשוקתי את קופסת העור ממקומה, המשיכה בדרכה לעברי.
היא סגרה במחי יד רק לרגע את יריעת הוילון וחצצה בין חדרי לבבינו.
נעלמה.

כשהגעתי לדלפק החתמת הדרכונים, ראיתי אותה מתרחקת שלובת זרוע עם גבר מכסיף לבוש חליפה הדורה. התמונה האחרונה שנשארה חרותה בזיכרוני הייתה רגלה הנעולה סנדל מוכסף, שאספה לתוך מכונית שהמתינה לה בכניסה לטרמינל, ועיניה מוסתרות מאחורי משקפי שמש אופנתיים.
נופפתי לעברה כאהוב נואש.
לא התרשמתי, שהבחינה בי כלל.
ואילו אני מאוהב ללא תקנה, באישה שרקדתי עימה בכל אולמות הקונצרטים המוארים באור זוהר נגוהות, באלו שהכרתי ובאלו יצירי דמיוני, נשארתי לבדי , אחרון לכבות את האור, בחושך.
 

למחרת, ...מנשק את גב כף ידה כאביר פולני.

לא הבחנתי בה מיד. הייתי עסוק בזוטות, כמציאת הזווית הנכונה להשקיף על הבמה.
מחפש בעיני אחר עניין בקהל המצטופף באולם המפואר. מבקש אחר פנים מוכרות.
- "הכיצד פנים מוכרות"? נזפתי בעצמי. הראשים הלבנים פארו את השורות הראשונות עד מרכז האולם.
השורות האחרונות עניינו אותי יותר. חזרתי לסרוק במהירות את השורות הראשונות תר אחר הכיסאות הפנויים ומתפלל שאחד מבעלי הבלוריות הלבנות יבחר להישאר בבית.
- "שוב"? השאלות האלה של המצפון שלי הורגות אותי. מה אני? מלאך, חלילה?
התבייתי עליו. התבייתי על המקום היחיד האחרון שנשאר.. לא הורדתי ממנו את עיני.
נמשכתי להסתכל לאחור לשורות המעניינות יותר מבחינת הרכבן, אך אהבתי למוזיקה גברה על תשוקתי לנשים.
..." לרגע זה".. התערב והשלים המלאך הפנימי שלי את מחשבתי, מרים גבות בסקפטיות.

ישבתי דרוך ביציע השמאלי של האולם. הצלצול נשמע, האורות נמוגו לצללים. פערתי עיני, המקום ממתין לי.
באחת דילגתי במדרגות לקראתו, כשסדרנית קשישה עמדה בדרכי לכסא הנכסף. חייכתי לעברה אחד מחיוכי המלבבים ביותר.
היא כבר הרימה ידה לעצרני, כשמצאתי את עצמי מתכופף לעברה ומנשק את גב כף ידה כאביר פולני.

איני יודע מי הופתע יותר מבין שנינו על המחווה, אך אני הייתי זה שהתאושש ראשון.
חלפתי על פניה ונעלמתי בחושך זולג לתוך הכסא בקצה המעבר של השורה השנייה.
מנסה לשלוט בנשימתי המהירה, התבססתי בכסא, צומח לתוכו כגזע עץ זית עתיק.
המסך המפואר ניפתח לתפאורה מינימליסטית.
אור רך בקע מרקע הבמה. עצמתי עיני ונשמתי עמוק.
לרגעים ארוכים הייתי שוב הילד הקטן שהלך עם אמא בפעם הראשונה להצגה פיטר פן, מוקסם ונפעם מעוצמת החוויה.
מחיאות כפיים קיבלו כנראה את פני הנגנים הראשיים והמנצח, כיוון שעיני נותרו עצומות. העדפתי לדמיין את התפאורה כראות עיני. צלילים חרישים התגנבו מבין כלי הנשיפה.
הצלילים, קשת ענן מרהיבה מקצה הארץ ועד סופה, פרצו לקדמת הבמה. כינור בודד הרטיט מיתרי ליבי.
 

לכל חיי !?

ריחפתי.
אשד הצלילים ניפתח וזרם במים הסוערים בצבע טורקיז עז. דומע מאושר פתחתי עיני.
נשמתי השתנקה. ליבי רטט קפץ יצא ממקומו, כמעט לא שלטתי בדחף לפרוץ לבמה לאסוף אותה ולרקוד עימה לצלילי הריקוד עליו ניצחה...
לכל חיי.

על הבמה בשמלה קטנה בצבע טורכיז ושובל ארוך שקוף מאחוריה, עמדה נשוא חלומותיי, שולטת בידה השמאלית בעזרת מקל ניצוח על כל ההדר והעדנה הנטועים בעולמינו.
לא יכולתי להכיל את היופי הזה, רוחי התרוצצה כלואה בגופי, ממאנת לחדול ... הזיתי והנה אני מרחף עולה בכדור פורח נוגע באלוהות..

 
 

רק המסך הפריד בינינו

רק המסך הפריד בינינו.
בטרוף חושים רצתי בתום ההדרן לבין הקלעים תר אחריה בשקיקה,
נגן הנבל הפנה אצבע מורה לעבר דמותה המתרחקת מסיבה את מקל הניצוח למקל הנחייה...
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל