פגישה באמצע החיים

לפעמים דבר קטן פשוט ותמים לכאורה מצליח לפגוע בחלק הרך הזה, כן אותו חלק שאנו הגברים שומרים מכול משמר ולא מאפשרים גישה לאף אישה.

 

הכול התחיל משיחת טלפון קצרה, התגלגל למעין משהו לא ברור ספק דייט ספק פגישה. ואז למרבה הפלא חיכיתי לפעם השנייה

כבר עבר זמן רב מאז שיצאתי לדייט שני עם אותה בחורה/אישה. היה לי טוב עם דייט אחד, הרגשתי שמילאתי את חובתי בחיפושי אחר בת זוג קבועה ובסוף הערב הרגשתי שמיציתי את העניין ובזה נסגר הגולל. תמיד דאגתי שתהיה סיבה טובה לצעדיי, תירוץ טוב שלא יסדוק את הרגשתי הנפלאה שהנה לא אוכל להגיד לעצמי שלא ניסיתי.
הלכתי, ישבתי, דיברתי ובכל הרצינות ועם כוונה חזקה אך מה לעשות?
זו אפה גדול במקצת וזו הרגל עקומה. השלישית הייתה עם שיער דליל ומקורזל והרביעית דיברה ללא הפסקה,
וזה רק מקצתה של הרשימה, לא הייתה אחת שעברה את הבחינה!
וכך האושר לאט לאט חדר אל חיי והציף אותי בנוחות משתקת, מתחזה בדרכו הערמומית לחופש ונותן לי הרגשה עילאית שאני יכול לעשות כרצוני כל השבוע עשרים וארבע שעות ביממה. האמת עשרים ושלוש שעות כי אפשר גם לקום שעה אחרי מבלי שיפריעו לך.
ואז היא באה, ככה סתם משום מקום ובלי התראה. ילדה קטנה באריזה קומפקטית, עיניים שחורות אחוזות תזזית, שיער קארה ושמלה שחורה מוזרה. חיוך מטופש מרוח על פניה היפות והליכה! אני עדיין מחייך שאני נזכר בהליכתה המצחיקה! בדיוק כמו מג ריין שחקנית שאהבתי מאד, (שחקנית שנראית והולכת כמו טום בוי).

ואפילו לא שמתי לב!
בירה בפאב קודר ואפל בלב תל אביב, מספר נפשות טועות יושבות על הבר וסורקות אותנו בחוסר עניין. פינה שקטה, ספה דהויה, דיבור לא ברור וצחוקים וגיחוכים של שני נשמות שהאינטימיות זרה להם והבירה מעדנת את אי הנוחות ומביאה אתה אי שפיות זמנית אבל מבורכת.
היא קמה לשירותים, אני סורק את המקום מבעד לעשן הסמיך של הסיגריות, כבר זמן רב שלא הייתי בג'וינט כזה.
בזווית העין אני רואה אותה חוזרת אבל במקום לפנות לעברי היא ניגשת למשהו לא ברור שעומד בפינת הבר.
פסנתר!? לא יכול להיות! ארגז עץ בצבע לבן דהוי עייף ומלוכלך שחוץ מסקס, ואולי גם, כל דבר אפשרי עבר לידו ועליו.
היא התיישבה על כיסא רעוע שהיה לצדו, הרימה ידיה ופתאום... קופסת העץ החלודה קמה לתחייה! אצבעותיה דלגו במהירות מדהימה על מלבני השנהב קופצות בין לבנים לשחורים לצלילי הרמוניה נפלאים.
החזקתי את כוס הבירה והתקפלתי לי בפינה מנסה לשמור על עצמי אבל עצמי נאבד בתוך הצלילים... שלה.

בדרך הביתה דיברתי עם עצמי, גלגלנו דיאלוג ארוך עיקש ויצרי שעיקרו היה:
לא! זה לא זה!
לא היא לא מתאימה!
היא צעירה מידיי!
מה פתאום! היא לא בשבילי!
אני לא מצלצל ודיי!!!

למחרת בצהריים היא שולחת תמונה... ו"הי"
פעם קיבלתם תמונה עם "הי" ביחד!?
ובדיוק אז... משהו נסדק בתוכי, חודשים ארוכים של תנומה רגשית.
הגוף הזדעזע!
וחיכיתי לפעם השנייה.

דייט שני
הפעם על חוף הים התיכון, כמה רומנטי! שולחן קרוב לים, רגלים בחול ובקבוק בירה. חושך! גלים מתנפצים על החוף, ירח שמציץ מידיי פעם מבין עננים והרבה שקט.
אולי זה היה הירח ואולי החושך. אולי המגע המלטף - הלא ברור - שלה ואולי הנשיקה הראשונה. הרגשתי איך שכבת המגן סביבי מתנפצת, מתנפצת לאלפי רסיסים. עמדתי שם. ערום כביום היוולדי, פגיע וחי ונושם, ורוצה... רוצה נורא.

דייט שלישי בדירה
דירת רווקים מצ'וקמקת, גיטרות תווים וניירות מפוזרים בכל מקום ומיטה, אין מגע יד אישה.
היה לי נוח לחיות במערה ומי שבאה אף פעם לא נשארה, לא רציתי, לא בקשתי והשאלה לא נשאלה. סינדרלה עזבה את הארמון קצת לפני שתים עשרה בכרכרה.
הפעם הייתה שונה, רציתי שתישאר! חיבקתי אותה. כן ככה חזק חזק כמו ילדה קטנה.
ושכבנו מכורבלים במיטה ראשה קרוב לחזי, זרועותיי לופתות את גופה הדק בחוזקה.
ואז,אז היא הלכה, רק ריח גופה בין הסדינים הדהויים מעורר את שעבר

עכשיו אני מרים את החלקים השבורים מהרצפה, מחבר אותם כמו פאזל בחזרה.
כן, כן, עוד קצת, רק עוד מספר ימים ועוד טיפה!
אאטום את עצמי בחזרה.
 

 


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל