שירה בציבור - זלדה

"אָז תִּצְעַק נִֹשְמָתִי" – זלדה

 

בבית המדרש הירושלמי "אלול" שבשכונת קטמון, מונח לו שולחן הכתיבה של זלדה. נדמה שלעיתים נפרצים הגבולות שבין חפץ ורוח, שכן נושם השולחן אווירת שבת, מחכה בסבלנות שאולי רק לעצים יש, עד שתנוח עליו יד כבדה, מרפק בא בשנים, ותכתוב הנפש את סתרה. אך לא רק חפצים השאירה זלדה ובהם מוטבע חותם דמותה, כי אם גם תלמידיה שנושאים דמותה:

 

"אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים - כוכבי שמים. התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵ רּות הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה  מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה.
לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות - עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ. ....."
(עמוס עוז מתוך: "סיפור על אהבה וחושך")

גם המשוררת רבקה מרים היתה תלמידתה הקרובה של זלדה ושמרה עמה על קשר אמיץ וחם, ליוותה אותה גם בימיה האחרונים והכאובים של מחלתה עד למותה.

 

 

"על הָעֻבְדּוֹת

 

...
נַפְֹשִי אוֹמֶרֶת:
הָעֻבְדּוֹת חוֹמָה סְבִיב הָאֲנִי..."
(זלדה)

 

 

זלדה נולדה במשפחת שניאורסון המיוחסת בחסידות חב"ד, אביה הרב שלום-שלמה שניאורסון היה נצר של האדמו"ר "הצמח צדק", ותואר כבעל נשמה פיוטית. זלדה היתה בת יחידה ואת העושר היהודי שספגה בבית אביה וסבה אפשר למשש בשיריה, מכתביה ואופן התנסחותה. בשנת 1925 עלתה עם משפחתה ארצה ועזבה מאחוריה את רוסיה הסובייטית ואת הצורך להסתיר את עמה, דתה ותפיסותיה הציוניות. העלייה ארצה היתה מלווה משברים כאובים, אביה של זלדה נפטר בשנה הראשונה לעלייתם וחודש אחריו נפטר סבה. זלדה הצעירה הלכה באותה שנה מידי בוקר לבית הכנסת לאמירת "קדיש" לעילוי נשמת אביה. לצד ההתמודדות בבית, התמודדה זלדה גם בבית הספר לבנות בו חשה לא שייכת:
"בבית ספר שפיצר הרגשתי מחנק. את הבנות פה עניינו רק עבודות יד, בגדים והבנים שפחדו מהם. אני זוכרת שחשבתי שלעולם לא אהיה שייכת."
(מתוך ראיון שקיימה עמה רחל הולנדר-שטיינגרט, המופיע בזהות ג', קיץ, תשמ"ג)
תחושה זו השתנתה באופן ניכר עם המעבר לתיכון ולסמינר למורים, שם חוותה פתיחות לרעיונות ושאלות ונפגשה עם מורים עם שאר רוח, כמו למשל נחמה ליבוביץ', מנהלת הסמינר הגב' סימון, פרופ' מלצר ועוד. בתקופה זו כבר נתבלטה זלדה בכשרונה הספרותה, כפי שכתב לה אחד ממוריה:
"אם יתנו לך, זלדה, לכתוב על מחיר הבצלים והשומים בשוק – תכתבי על כך פוֹאֶזיה..."
(זרובבל גלעד, זלדה – לתולדותיה)
זלדה נדדה בין ירושלים – תל אביב וחיפה, חלמה לצייר ועבדה כצבעית לעת מצוא, תקופה שדווקא נחקקה בה כאחת המאושרות בחייה. זלדה שבה בשנות הארבעים לירושלים, כששיריה כבר מתפרסמים כמעט בכל המוספים הספרותיים ובבמות השונות בארץ, היא מתגוררת עם אמה בעוני בשכונת כרם אברהם וסעדה את אמה עד לפטירתה. זלדה נשאת כעשור אח"כ לחיים-אריה מישקובסקי, אך כעבור תקופה לא ארוכה נפטר גם הוא וזלדה נותרת ערירית ומלאת תוגה.

 

 

יְדִידַת לִבִּי

 


"ֹשֹוֹשַנָּה שֶעָלִים לָה כְּתֻמִּים
חָצְתָה אֶת אֵימַת הַמֶּרְחָק
שֶבֵּין קִיוּמָהּ הַצִּמְחִי
לְדַם קִיּוּמִי
לִהְיוֹת יְדִידַת לִבִּי"
(ידידות / זלדה)

 

 

 

זלדה שמרה על קשרי ידידות מרתקים עם דמויות בנות תקופה. כך שמרה על קשר התכתבות חם עם יונה וולך, שפותחת את מכתבה אליה בשנת 67':
"לזלדה שלום ונשיקות לידייך אוזרות לכתוב
ואני כותבת לך כאן הדברים החזקים שארעו בי שירייך"

קשר זה אמנם עולה על מהמורה לאחר פרסום שירה של וולך "תפילין". זלדה כותבת לעורך כתב העת "עתון 77" בו היתה מפרסמת משיריה ובו התפרסם גם שירה של וולך:
"כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה".‏
ומאותו גיליון הפסיקה לקחת חלק בכתב העת, ואף ניתקה את קשריה עם וולך.
קשר אחר של זלדה הוא עם המשוררת אנדה עמיר,לה היא כותבת:
שלום,
האם משונה יהיה אם אכתוב לך, כלידידה קרובה, מבלי להכירך ממש.
הן את משוררת ואשה - אולי מותר לי.
גם בלבי עמוק עמוק יש שיר.
זלדה
(מקור: באדיבות מכון גנזים ואגודת הסופרים, תיק א-36310)

 

 

לסיום וכפרידה ממשוררת אהובה, מצרפת שיר שזה שנים שאני אוהבת במיוחד. שלושת השורות האחרונות שסוגרות את השיר מזכירות לי שירי הייקו יפניים, בתיאור המינימליסטי-פיזי של הלחם, על משמעותו הכל-כך קיומית:
 

 

הסתרת נפשך – זלדה


הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי
וְלֹא הָיָה בִּי עוֹד קוֹל הַנָּהָר הַמָּלֵא,
הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו.

נֻתְּקוּ חַיַּי מֵהַזֶּמֶר
וָאֶעֱמֹד בַּכּוּךְ נִכְלֶמֶת
בְּלִי שֶׁמֶשׁ
בְּלִי יָרֵחַ
וּבְּלִי נֵר.

הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי
וְהַלֶּחֶם שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן יָבֵשׁ
וַיְהִי נִקּוּדִים.

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל