הגאווה כעיוורון שכלי

חטא הגאווה

מידת הענווה אינה רק כערך הראוי לנהוג בו, אלא זו מידה המשמשת ככלי חיוני והכרחי לחיות נכון להיות באיזון נכון, להסתכלות, התבוננות, והתנהלות בחיים נכונה וראיית מציאות אובייקטיבית כפי שהיא ללא כל עיוותים. בהיעדר הענווה האדם יוצא מפוקוס, מאבד את האיזון וראייתו את המציאות משתבשת, חז"ל כתרו כתרים רבים לענווה, ובתורה אף צווי במיוחד למלך לנהוג בענווה "לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל" הענווה הנה מידה חלקלקה שיש לאחוז בה באופן קבוע ותמידי אחרת בנקל עם הצלחה כזו או אחרת מתגנבת הגאווה ללב ודוחקת את הענווה החוצה. היפוכה של הענווה זו מידת הגאווה שמביאה את האדם לתחושת ערך העצמי גבוהה במידה ניכרת מן הערך שמייחסת לו סביבתו, ומנתקת אותו מן המציאות, והאוחז בגאווה אינו מבחין בין מציאות עובדתית למציאות מדומה, וזה מביא אותו להתנשאות המובילה אותו לשחצנות. ועל כן אין זה פלא הוא שאנשים נבונים וחכמים לא אחת נופלים במעשים לא ראויים, ואינם חשים בכך משום שבעיניהם האסור הופך למותר, והבלתי ראוי לראוי, והמעוות למתוקן. הרמב"ם על פי שיטתו שבכל רגש יש להגיע אל האיזון שבין הקצוות, קרי האמצע אל מידת המתון, ברגש הגאווה צריך להרחיק לקצה השני של שפלות הרוח ולא לעמוד בענווה בנקודת האמצע. ועוד אמרו חז"ל "כל המתייהר אם חכם הוא חוכמתו מסתלקת ממנו". על פי תפיסת הרמח"ל הגאווה הנה עיוורון שכלי ולפי זה אולי מובן איך זה אולמרט שרבים מייחסים לא חוכמה תבונה ושנינות נפל בכזה תהום? פשוט חוכמתו הסתלקה ממנו בשל יהירותו.
ואפשר אולי להבין לנפשו ולמצוקתו של אהוד אולמרט באומרו "איני מאמין שזה קורה לי" ואפשר אולי להבין באומרו שזה נפל עליו כרעם ביום בהיר שלא ציפה לזה, וזאת לא כהצטדקות או כהתחסדות אלא מציאות סובייקטיבית בעיניו. וזה מדוע? כי כאשר אדם מאבד את מידת הענווה ומפלס הגאווה עולה בו עוד ועוד עם התקדמותו במעמד בתפקיד בחברה הוא רואה את עצמו ראוי יותר, חשוב יותר, שווה יותר, רם יותר, וכך הוא מאבד את שיווי המשקל להסתכלות נבונה עובדתית על מציאות עצמו, ורואה את עצמו רם ונישא מאחרים ומשום כל הוא ראוי ומגיע לו מה שלא מגיע לאחרים. וכאשר הוא נופל הוא לא מבין מה לא בסדר אתו?
אחד ממורשעי העבר אריה דרעי לאחר שהורשע בכל מיני שחיתויות סרב להאמין או יותר נכון קשה היה לו לראות את המציאות העובדתית ולהודות בה כי הוא נמצא במציאות אחרת לגבי עצמו, כי הוא נמצא בעיוורון שכלי כדעת הרמח"ל וראייתו השתבשה בשל הערך הגבוה בעיני עצמו וכל העיוותים שעשה בעיניו ראויים ומתוקנים, ועל כן סרב להודות פעם אחר פעם עד לפסיקת העליון, ואף לאחר מכן סירב להודות ואמר שנעשה לו עוול. וכך נהג בינזרי, וכך נהגו אחרים. מה שמלמד רמות שונות למידת הגאווה וככל שזו גבוהה יותר כך העיוורון גבוה יותר והניתוק מהמציאות גבוה יותר. ועל כן לא תמוה לכאורה כאשר נפסקה פסיקה כה חמורה וכה חדה בבית המשפט ימצא האשם אף חולק על פסיקה זו, ומנסה לקעקע אותה באי אלו טיעוני כזב ושקר כי הקו המבדיל בין אמת אובייקטיבית עובדתית לשקר בעיניו היטשטש ואינו נראה יותר.
אני מאחל לאולמרט ולאחרים שחטאו בחטא הגאווה וכשלו במעשים לא ראויים שיתעשתו שיתפקחו שיאמצו במידת מה קורטוב של ענווה בכך שיתבוננו במעשיהם ויכירו בכשלונם במעידתם ושלא יגררו את עצמם לסבבים מתישים של ערעורים שבסופם כך נראה על פניו רק יאשררו את פסק הדין בעוד חותמות ואולי אף יחמירו אותו.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל