מוצאם המקורי של היהודים

כתוב בתנ"ך שאברהם אבינו נולד בחרן. ידוע לארכיאולוגים שחרן הייתה עיר חשובה בממלכת מיתאני, שנכחדה לפני כ-3300 שנים. אך מי היו המיתאנים?

לפני כ-4000 שנה חווה המזרח הרחוק תקופת יובש קשה. בעקבות בצורות תכופות, סופות-חול וזיהום מי-השתיה החלה נדידת עמים צפונה ומערבה. קבוצות של מהגרים מהודו הגיעו לאיזור הנהרות השופעים, הפרת והחידקל, והתיישבו בשטח שכיום נמצא בדרום-טורקיה ובצפון-סוריה. לפי החפירות שנעשו במקום יודעים הארכיאולוגים, שבמקום הוקמה ממלכה גדולה וחזקה בשם מיתאני. במשך שנים רבות הם היו אויביהם המרים של המצרים העתיקים, ששלטו אז גם בארץ-ישראל, כך שהגבול ביניהם היה הר הלבנון. בסופו של דבר החליט פרעה בשם תחותימס הרביעי להשלים איתם, וביקש שבע פעמים ממלך מיתאני שישלח לו נסיכה מבנותיו כדי שישא אותה לאישה. לבסוף נעתר המלך המיתאני, וכך הפכו הוא ופרעה לקרובי-משפחה והמסחר ביניהם שגשג. ואז רבו ביניהם שני נסיכים מיתאנים, והנסיך המורד פרש והקים ממלכה חדשה בטורקיה של ימינו, שנקראה חאתי. אוריה החיתי, בעלה הראשון של בת-שבע, אשת דוד המלך ואם שלמה המלך, היה בן לעם זה. ממלכת חאתי הלכה והתחזקה במערב מיתאני, ובדרום מיתאני קמו האשורים, וכך נלחמו שלושת הממלכות האלו זו בזו עד שמיתאני נכחדה לחלוטין, גם כי מצריים סרבה לסייע לה בניגוד להסכם ביניהם. כעבור כמה מאות שנים נכחדה גם חאתי, ואיש לא שיער עד כמה גדולות וחזקות היו ממלכות קדומות אלו, שאף התחרו בעצמתן בזו של מצריים עצמה ובבל במזרח.


אך מחקרים ארכיאולוגים החלו לשפוך אור על התרבות המיתאנית. לפי שרידי פסילים התגלה שהם סגדו לאלים אינדרא וורונה ומיתרא. אלה הם אלים הינדים של הודו העתיקה, וכך הוכח מעל לכל ספק שהמיתאנים היו בעצם מהגרים מהודו, בני הדת ההינדית. אחת הערים הגדולות בממלכת מיתאני הייתה חרן, שם נולד אברהם אבינו. והנה, אם נעביר את הא' מראשית שמו לסופו, נקבל את המילה ברהמא. ברהמא הוא האל הבורא בדת ההינדית, ושם אשתו שרה-סוואטי. אכן, ברהמא ושרה-סוואטי הפכו אצלנו לאברהם ושרה. כוהני-הדת של ההינדים נקראים בראהמינים, ולפיכך אברהם אבינו היה כנראה מיועד להיות כוהן בראהמין, אך הוא מרד ביעודו זה ובדתו, וניתץ את פסילי אביו. לפי ההוכחות אנו יודעים כיום שפסילי האלילים שניתץ אברהם היו של האלים אינדרא , וורונה ומיתרא. לא פלא, שהמהגרים שגורשו מארצם הודו על-ידי בצורות ויובש סגדו לאלים אלה. אינדרא הוא אל הסופות, הגשמים, הברק והרעם. וורונה הוא אל המים, האווקינוס, מי-התהום והחושך, אך גם אל הסדר הנקבע על ידי זרימת המים, הזמן, והעונות. לעומתו מיתרא הוא אל היום, האור,החברות והתקשורת. במשך הזמן התאחדה דמותו עם זאת של אחיו סוריא,- אל השמש. כשנכבש שטח זה על-ידי הרומאים, כאלף שנה מאוחר יותר, הם אמצו את האל מיתרא-סוריא כ"סול אינויקטוס",- אל השמש הבלתי-מנוצח, חגגו את יום-הולדתו ביום הקצר ביותר של השנה, שנהיה אחר-כך ל-25 בדצמבר,- יום הולדתו של ישו,- וערכו לכבודו תהלוכות עם ענפים שנקראו פאשיוז,- המקור לעץ-האשוח של חג-המולד, וכן למילה "פאשיזם". המילה "סוריא" בשפת ההינדו היא אכן "שמש",- תרגיל היוגה "ברכת השמש " נקרא "סוריא נאמאסקאר". גם בשפה הרומנית, מורשת הרומאים העתיקים, נקראת השמש "סוארה", ובשפות הלטיניות האחרות הפכה ל"סולה" באיטלקית, "סוליי" בצרפתית, ו"סול" בספרדית. שמו של האל ההודי סוריא נשמר גם באיזור מיתאני הקדומה עד ימינו,- קודם כ-אשור, הארץ שכבשה את מיתאני, וכיום כ-סוריה,- הארץ ששוכנת ממש באותו המקום. גם המילים הודי ויהודי ממש דומות, כי מוצאם המקורי של היהודים הינו הודו.

 

אחרי שעזב את חרן הגיע אברהם אבינו לארץ-ישראל, שנשלטה מרחוק בידי המצרים. בעקבות יוסף הגיעו צאצאיו למצריים והתיישבו בצידה הצפוני-מזרחי, קרוב לחצי-האי סיני. מבחינה הסטורית אכן ידוע, שבאותה תקופה של נדידת עמים מן המזרח הרחוק המוכה לצפון ולמערב השופעים,- ארצות הפרת, החידקל והנילוס,- הגיעו למצריים שבטים שנקראו היקסוס. המילה "היקסוס" היא שיבוש יווני של המילה המצרית "חקא-חאסות", שפרושה,- שולטים זרים. "חאסות" היה הכינוי המצרי לארצות ההרריות, בעיקר סוריה ולבנון. כינוי אחר שניתן לפולשים זרים אלה היה "המלכים הרועים", כיוון שהם היו נוודים המלווים בעדרי-צאן. הם היו שמיים במוצאם והגיעו בעיקר מכיוון בבל וחצי האי-ערב, אך גם מהודו דרך בבל. מסתבר, אם-כן, שניניו של אברהם, בני-יעקב, הגיעו למצריים יחד עם השבטים הנודדים האלה. אך למרות שנמנו עליהם הם נותרו מיעוט בקרבם כי היו למעשה "צפוניים" ממקור מיתאני. כיוון שהתיישבו בצפון-מצריים השתייכו למצריים הצפונית. אך הייתה גם מצריים הדרומית. המילה מצריים עצמה באה בכפילות, פירושה "מצר", כפול שתיים. השם "מצר",- כיום בערבית "מסר",- נובע ממבנה הארץ הצרה והארוכה, שהיא למעשה רצועה המשתרעת לאורך הנילוס. מצריים הצפונית ,בעלת הדלתה הפוריה והפירמידות, המפוארות, נכבשה לחלוטין ונשלטה למשך כמה מאות שנים על-ידי שבטי הרועים הנוודים השמיים. היה להם אפילו פרעה בשם "חמודי". אך מצריים הדרומית הענייה והמדברית הצליחה בדוחק לשמור על עצמאותה, בעיקר כי לא היה בה דבר שיעניין את הכובשים.


ואז קרה אסון טבע ששינה את המצב לחלוטין. ב-1620 לפני-הספירה ארעה התפרצות וולקאנית אדירה באיזור האי כרתים שבים-התיכון, לא רחוק מחופה של מצריים הצפונית. האי עצמו התפצל לכמה שברים ותרבותו העתיקה נהרסה כמעט כליל. הדים בלתי-נמנעים להתפרצות זו החלו להשפיע על מצריים הצפונית הכבושה על-ידי ההיקסוס. המצרים אף תיעדו את האסונות שנפלו עליהם כרעם ביום בהיר, תרתי-משמע, והם ממש חופפים לתיאורי התנ"ך. כמו שמדווח בסיפור על מכות מצריים, מי-הים ואף היאור הזדהמו מן הנפולת הגעשית. האצות האדומות ,- שעל-שמן גם נקרא הים האדום,- נרקבו וצפו על פני-המים, וכך הפך צבע המים לחום כהה בוצי, שנראה כמו דם קרוש. הצפרדעים ודו-חיים אחרים, כמו התנינים, שלא יכלו לחיות במים המלוכלכים, קפצו החוצה. כמו-כן החיות שגרו אז באזור הדלתה,- נמרים, ברדלסים, פנתרים, אריות, תנים, צבועים,- ערב רב של חיות רעבות ומבוהלות החלו להסתובב בערים וכנראה לטרוף. גם נחילי ארבה החלו להופיע באזור. אוויר ומים מזוהמים אף גורמים למחלות שונות, וכך סבלו כולם מדבר, משחין, וכנראה גם מטיפוס, אבעבועות וצרעות למיניהן. אחרי ההתפרצות כיסה ענן אבק את השמיים והחשיך את פני-השמש, ואבנים שעפו מהר-הגעש המתפרץ נפלו מן השמיים. מתוך האדמה המתבקעת פרצו גזים רעילים, שכובדם גורם להם לזחול על פני-הקרקע בלי יכולת להתרומם, וקטלו בשנתם עשירים ששכבו בבתיהם המפוארים על מיטות נמוכות, להבדיל מן העניים ששכבו על הגגות השטוחים או באורוות,- או אף בחוץ,- על ערימות-שחת גבוהות. זהו כנראה המקור לסיפור על מכת-הבכורות.


השם "משה" הוא עברות של השם המצרי "מס", או גם "מסס",- נולד,- או נולד מ-, כמו שם הפרעה רעמסס,- "רע-מסס", - "רע-נולד", או נולד מרע,- אל השמש המצרי. לפי התנ"ך משה גדל בחצר פרעה, אך היה בן למיעוט שהתעמרו בו. מסתבר שהפולשים השמיים הזרים שכבשו את מצריים הצפונית התחלקו לקבוצות שונות, והעברים צאצאי יוסף הפכו לעבדים. אך לא של המצרים האמיתיים, המקוריים, הכבושים, שגם הם היו מדוכאים, אלא של בני-הקבוצות הפולשות הגדולות והחזקות יותר. יש במצרית עתיקה כתובת המדווחת על ההתעללות של שליטי ההיקסוס במצרים המקומיים, המספרת על חילול בתי-המקדש שלהם. כוהני-הדת המצריים, שהיו צמחונים אדוקים, נאלצו לחזות בפולשים הזרים שוחטים בקר וכבשים בתוך המקדשים עצמם, וצולים את בשרם על מזבחותיהם. כמו-כן נחשב הצמר לטמא בעיני המצרים האמיתיים, בגלל מוצאו מחיה, אך הם הוכרחו ללבוש בגדי-צמר ולערבב צמר עם הפשתן המסורתי. גם העברים וגם המצרים המדוכאים בנו לפרעה,- הכובש הזר,- ערי-משכנות,- את פא-אתום, על הגבול הצפוני עם סיני,- הנקראית בתנ"ך פיתום, ואת חות-ווארת, עיר-הבירה החדשה של מצריים הצפונית בתקופת כיבושה. הם ממש לא בנו את הפירמידות, שכבר היו קיימות אז אלפי שנים, ולא עיר בשם "רעמסס",- שם סמלי בלבד. גם פרעה מסיפור יציאת-מצריים לא היה מצרי אמיתי אלא להפך,- אויב של המצרים המקוריים,- אחד משליטי ההיקסוס. הכובשים הזרים האלה של מצריים הצפונית היו למעשה במצב של עוינות מתמדת עם מצריים הדרומית, -המסורתית,- שצפתה במשך כמאתיים שנה להזדמנות לשחרר את כל מצריים. בעקבות התפרצות הר-הגעש בכרתים והמהומות שהתרחשו במצריים הצפונית הכבושה שני גורמים מדוכאים אלה,- מצריים הדרומית והעברים בראשות משה רבנו,- נצלו את המצב. מצד אחד קמו מלכי מצריים הדרומית, מייסדי השושלת השמונה-עשרה האגדית, בני משפחת "יעח-מס",- "בני-הירח", -ופתחו בסוף-סוף במלחמה גלויה נגד מצריים הצפונית הכבושה. הם גם שלחו מרגלים ושליחים שהתסיסו את המצריים המקוריים שבצפון, וכולם יחד,- החיילים הנחושים מן הדרום והמורדים מבית,- סייעו זה לזה להיפטר מעולם של הכובשים הזרים. אחרי כעשר שנות מלחמה עקובה מדם, שבהן מתו כמה פרעונים מן הדרום בעודם נערים, ואחרי מצור של שלוש שנים, נפלה חות-ווארת, עיר-הבירה החדשה שנבנתה בעמלם של העבדים העברים והמצרים. מצריים הדרומית נצחה, גרשה את הפולשים ואיחדה שוב את שתי הממלכות, הצפונית והדרומית, תחת פרעה מצרי אמיתי משושלת יעח-מס, בעיר-בירה חדשה,- הפעם בדרום,- הלא היא וווסת, - המוזכרת בתנ"ך כפי-בושת, וגם כנוא-אמון,- עיר-אמון,- נווה-אמן, - האל המצרי הראשי באותה התקופה.
אך הנסיך משה לא חיכה לראות את הניצחון הסוחף הזה. מיד לאחר התפרצות הר-הגעש בכרתים הוא לא היסס לנצל את המצב, אסף את מי שרצה להצטרף, והם נמלטו מן הארץ בחסות המהומות של ההתפרצות הגעשית, הזיהום, החושך, האבק, המחלות והמלחמה עם הדרום. כנראה בעזרת גלים דמויי צונאמי הצליחו האנשים לחצות את הים האדום ולצאת לחופש.


אך כמה מאות שנים של חיים במצריים עשו את שלהם, ועד ימינו ניכרת ביהדות השפעה מצרית אמיתית. לא זו של שליטי מצריים הזרים הזמניים,- אויבינו התנ"כיים,- שהיו כאמור גם אויביהם של המצריים המקוריים, אלא השפעה של מצריים הדרומית המסורתית ומצריים הקדומה שלפני פלישת ההיקסוס,- אותה מצריים שהייתה ידידותית לאברהם אבינו, ליוסף ולבני-יעקב האחרים. עובדה, שכל תפילה מסורתית שלנו מסתיימת במילה "אמן". אמן,- לא אחר מאשר האל הראשי של מצריים הדרומית,- פטרונה של עיר-בירתם נוא-אמון.


משה נשא לאישה את ציפורה, בתו של כוהן מדיין, יתרו. המילה "יתרו" בשפה המצרית העתיקה היא בעצם שמו של נהר היאור. כן, יתרו נקרא בעצם "יאור", או "נילוס". גם השם ציפורה תורגם ממצרית, והיה כנראה "תי-פר-רע",- "הלחם של בית-רע",- כלומר לחם-הקודש,- מנחת-הקורבן במקדשו של רע אל השמש. רע היה האל של העיר "יונו",- "עמודים",- "און" המקראית שליד הפירמידות,- ואחד האלים הראשיים של מצריים הצפונית. לאחר שגורשו ממנה הכובשים הזרים ושתי הממלכות שבו והתאחדו, הוחלט לאחד גם גם דמותו של רע, האל הצפוני, עם זאת של אמן האל הדרומי, והאל הראשי של כל מצריים נקרא אמן-רע. שם שאף עוברת בתנ"ך לשמו של אביו של משה, הלא הוא עמרם, או במקור אמן-רע.
לפי השמות יתרו וציפורה,- תי-פר-רע,- סביר להניח, אם-כן, שחותנו של משה,- יתרו-יאור,- היה פשוט כוהן מצרי מקומי, כנראה של האל רע הצפוני,- אחד מהמצרים המקוריים שנכבשו אל-ידי הרועים הנוודים השמיים. גם הוא הפך למיעוט בארצו, וכך הוא ומשה חברו יחדיו.

 

המצרים האמיתיים היו מלים את בניהם בגיל 13, מנהג שאומץ אלפי שנים מאוחר יותר על-ידי האיסלם. בתנ"ך מסופר כיצד משה מל את עצמו בגיל מבוגר ואימץ מנהג זה עבור בניו הצעירים. מכאן אנו רואים שלא גדל בחצר של פרעה מצרי אמיתי, כי אחרת כבר היה נימול מגיל 13.
 

כמו-כן נהגו המצרים העשירים לגלח את כל גופם, ולחבוש פיאות נוכריות מפוארות. מנהג כיסוי-הראש גם בפיאות נכריות נשאר עד היום אצל היהודים הדתיים והיהודיות החרדיות. לא זאת בלבד, אלא שגם המנהג לגלח את ראש הגבר ולהשאיר את הפיאות בצד, אף מנהג זה שאוב ממצריים העתיקה המקורית. יש ציורים ופסלים רבים המראים נסיכים ואף נסיכות ובני-אצילים מגולחי-ראש, עם פיאות כאלו ליד האזניים, או לפעמים פאה צדדית אחת בלבד. איסור השעטנז היהודי, לא לערבב סוגי בדים, גם הוא שאוב ממצריים האמיתית, שם הצמר נחשב למזוהם בגלל מוצאו מגוף של חיה, ואצל הכוהנים הטהורים הטבעוניים היה מוקצה מחמת מיאוס. האיסור היהודי לאכול בשר וחלב יחד, הנובע מן הפסוק" לא תבשל גדי בחלב אמו", לקוח גם מן הצמחונות המצרית, וגם מן האמונה שלהם בגלגול נשמות. הטקסים בתנ"ך המתארים את עבודת-הפולחן של הכוהן הגדול, שבמסגרתה היה מתיז טיפות מדם הקורבן על אצבעות רגליו וכולי, נהוגים עד עצם היום הזה במדגסקר, כפי שהוכח על-ידי עיתונאית צרפתיה שהצליחה לחדור לטקס סודי כזה ותארה אותו בספרה. חלקים מסויימים בתנ"ך אף תורגמו ממיטב הספרות של מצריים העתיקה. ספר "משלי" הוא תרגום מכתב-החרטומים של המגילות המצריות הנקראות בשפה המצרית העתיקה "סאבאיאת",- "דברי-חוכמה, לימוד והדרכה",- למעשה "תורות",- של קא-גמני ושל פתח-חותפ, שהיו שרים בכירים בתקופות שונות. השם קא-גמני פירושו "מצאתי את הנפש", והשם פתח-חותפ פירושו "האל פתח מרוצה".
 

גם פרקי תהילים כגון פרק 104, תרגום של "ההמנון לשמש" של פרעה אחנאתן, לקוחים מן הספרות המצרית העתיקה. כמו-כן גם מילים רבות בעברית שאובות מן השפה המצרית העתיקה. אפילו המילה "פסח" היא במקורה מצרית, ומופיעה בסיפור-הרפתקאותיו של שר מצרי בשם "סא-נאהת",- "בן-עץ-השקמה",- שבורח ממצריים לסוריה בעקבות מותו הבלתי-צפוי של פרעה, כנראה בגלל מעורבותו של אותו שר במאבק על כס-המלוכה. "פסח איבי",- הוא אומר. מרוב פחד איבו-ליבו,- פסח,- אולי דילג,- או אולי עצר לרגע,- פסח,- כמו השורש "פסק".


כך אנו מגלים את ייחודו של העם היהודי. מוצאו מהודו הרחוקה, הוא מושפע מן הדת המצרית הקדומה, אך בסופו של דבר הוא עם שמי שבגלות-בבל אימץ הרבה מן התרבות הבבלית המתבססת על המיתולוגיה השומרית שקדמה לה. כל ההשפעות האלו מצאו ביטוי ובמסורות יהודיות שונות והתאחדו בתנ"ך בצורה נשגבת, כך שלא מפליא שספר זה, הכולל בתוכו אוסף של מיתולוגיות קדומות רבות שכתבי-היד שלהן אינן נגישים, נפוץ ומפיץ את חוכמתן בכל העולם. ועכשיו, אחרי אלפיים שנות גלות גם באירופה וברחבי-תבל, הפכו היהודים גם בגנים השמורים אך המעורבים שלהם,- כנראה יותר מאלה של כל עם אחר,- לעם בינלאומי רב-תרבויות.

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל