סיפורו של מעפיל

שמי חיים פאוסט. נולדתי ב-1918. מה שרוב האנשים לומדים מספרים, אני זוכר כי הייתי שם. העפלתי לארץ בצורה בלתי-חוקית, לחמתי בבריגדה היהודית, בניתי את חדרה ואת תל-אביב, שמבוגרת ממני רק בתשע שנים. אני הולך ומתמזג עם ההסטוריה שעשינו כאן.

"שמי חיים פאוסט, במקור קארל. נולדתי לפני כמעט 100 שנים, בערב ראש-השנה 1918, בעיירה סטרוז'ינץ, בצפון-בוקובינה,- איזור שהיה אז חלק מן הממלכה האוסטרו-הונגרית ואחר-כך התפצל בין רוסיה, רומניה ואוקראינה. מגיל 3 למדתי בחדר, ועד-מהירה דיברתי גרמנית, רומנית, אידיש ועברית. בגיל 14 הצטרפתי לתנועת בית"ר, שמנתה בעיירתנו הקטנה כעשרים בנות ובנים. "ציונות זו עליה",- זו הייתה הסיסמה שעליה חונכנו,- "אין ציונות בלי עליה". ואנו החלטנו להיות ציונים בכל מחיר ואף לנסוע לארץ-ישראל הרחוקה שנדמתה לנו כחלום מדברי מימי-קדם,- שתי סיבות שגרמו לכולם סביבנו לחשוב שיצאנו מדעתנו.
 

בשנת 1939, כשהייתי כבן 20, הייתי כבר בהנהלת הקן, והרבה אנשים הכירו אותי. בחודש מרץ קיבלתי הודעה מנציב בית"ר בבוקרשט בירת רומניה,- מן ההנהלה הראשית,- "לעלות ארצה". איש מאיתנו או אף מהם לא חשד אז דבר לגבי מה שעמד להתרחש בגרמניה הנאצית. היו איומים מצד היטלר שיילחם נגד היהודים ויוציא אותם מאירופה, אך לא התייחסנו לכך ברצינות. החלטתנו לעלות ארצה נבעה מציונות צרופה. הזדרזתי להכין את כל הניירות הדרושים להגירה, וקיבלתי אותם בקלות רבה, לצערם הרב של הורי ובני-משפחתי. בערב-פורים נפרדתי מאמי, ומאחותי ומאחי הצעירים ממני. אחותי עוד בקשה ברגע האחרון שלא אסע. "לא טוב לך אצלנו?" שאלה בדמעות. "למה אתה עוזב אותנו?" גם הוריי הסתכלו עלי בתימהון ובכאב, והייתה לי הרגשה ששוב לא אראה אותם לעולם. הלכתי עם אבי לבית-הכנסת לשמוע את המגילה. נזכרתי איך הביא לי פעם במתנה סייח קטן כדי שאלמד לרכב עליו, ואיך אמי הייתה מכינה לי תפוחי-אדמה עם כמה ביצים בבת-אחת כדי שאגדל ואתחזק, וסורגת לי בגדי-צמר עבים שיגנו עלי מפני החורפים הקפואים. הייתה לי ילדות מאושרת בבית חם, אך הציונות בערה בעורקיי. לא חזרתי הביתה לסעודת-פורים.
 

בחוץ חכתה לי מונית. מתוך 40 חברי הקן היינו רק חמשה אנשים, ארבעה גברים ונערה בשם מרמורש. בתחילה לא הכרתי מהם איש, אך במהירה התיידדנו, ושניים מהם,- דוד הלסטוך ויצחק אשכנזי,- נשארו חבריי גם בארץ, עד שגזל אותם המוות. המונית הביאה אותנו לעיירה ליבוקה, מרכז תנועת הרכבות, שם חיכינו לאקספרס מטשרנוביץ לבוקרשט בירת רומניה. ראש בית"ר העולמי זאב ז'בוטינסקי ידע שנגיע בלילה ולא יהיה לנו היכן ללון, לכן ביקש מחברו,- הרב הראשי של הקהילה הספרדית בעיר,- לדאוג לנו. לקהילה זו היה בית-כנסת מפואר, והרב הכניס את כל מי שהגיע כמכל רחבי רומניה,- כמה מאות איש,- לבית-הכנסת הזה, שם ציפו לנו שתיה חמה וסנדויצ'ים. זה היה הלילה האחרון שלנו בארץ-הולדתנו.
 

בעשר בבקר נסענו כולנו לכיוון הדנובה. שם, בנמל קטן בשם רני, -RENI,- חכתה לנו אוניית-משא גדולה מיוון בשם "אסתיר". בבית"ר בבוקרשט היתה להם רשימה של מי שקיבל רשיון לעלות עליה, והם התחייבו במשטרה שנעלה על האוניה בהתאם לרשימה שהוגשה, בלי שיצטרכו לשלוח שוטרים וחיילים להשגיח עלינו.
עלינו לאוניה. קיבלנו מקום למטה, באולם גדול ששימש כמחסן, והסתדרנו על מחצלות-קש, סביב לקיר-האוניה. קיבלנו לחם יווני, שהיה לו טעם טוב במיוחד. בתחילה חשבנו שצריך לשמור על שקט וארגון, אך הבנו שעדיף להתנהג בטבעיות, כי אם נהיה שקטים וממושמעים יכול להשתמע מכך שתפסו את האנשים והעלו אותם בכוח. חלק מן העולים, כ-150 איש, היו יהודים שברחו מן העיר דנציג אחרי שהיטלר תפס את העיר.
 

כשעזבנו את המים הטריטוריאלים של רומניה קיבלנו הוראה לאסוף כל מסמכינו לתוך שק גדול. קשרנו אליו אבן כבדה וזרקנו אותו לים כדי שלא יוכלו לזהות אותנו כשניתפס ע"י האנגלים. כך נותרנו ללא שום מסמך מזהה, כמובן בלי תעודות-זהות. הכוונה הייתה שתוך שבועיים נגיע לראשון-לציון בלילה, ושם נרד לחוף בסירות קטנות בעזרת אנשים מקומיים וניטמע בקרבם. התכנית הייתה לטעון, כשניתפס, שאנחנו ישראלים שעשו טיול וטעו בדרך. לפי הסיסמה של ז'בוטינסקי,- "אף על פי כן",- היינו בטוחים שנצליח בכל בקלות. היינו בתוך אוניית-המעפילים הבלתי-חוקית התשיעית. ביום היינו שוכבים למטה מכוסים, כדי שתראה כאוניית-משא, ורק בלילות יצאנו לסיפון לנשום אוויר צח.
במשך כל ימי-המסע היינו מלאי-תקווה, אך כשהתקרבנו לחופי-הארץ גילינו שתכניתנו השתבשה. אוניות-המלחמה הבריטיות גילו אותנו כבר בים ונתנו הוראה לקפטן היווני הוותיק לבוא לנמל חיפה. חשבנו שהיגענו כבר לראשון-לציון, אך התברר שלא נוכל אפילו לרדת לחוף. היה זה ערב-פסח. הבריטים הודיעו עלינו לסוכנות היהודית, והציעו לאנשיה לקבל אותנו על חשבון ה"סרטיפיקטים",- הרשיונות הקצובים שהיו מקבלים מהם, כמה אלפים בשנה. אך הסוכנות לא הסכימה, כי היה כבר מקרה שצוללת יוונית הטביעה אוניה של "מזרחי", וחבל היה להם לסכן את ה"סרטיפיקטים" היקרים, ועוד על בית"ריסטים . לליל-ההסדר שלחה הסוכנות לכל איש מאיתנו מצה אחת, ביצה אחת וכף יין מתוך בקבוק בודד שבתוכנו התחלקנו כולנו. למחרת עצרו שוטרים אנגלים את קפטן האוניה שלנו ואת עוזריו, והזהירו אותם שאם שוב ייתפסו על האוניה הזאת יערך להם משפט ויקבלו עשר שנות-מאסר. היוונים נבהלו ואמרו שלא ימשיכו איתנו. הם היו מוכנים להביא אותנו לאחד מאיי-יוון ושם,- אמרו לנו,- יעזבו אותנו. וכך היה. האוניה היתה שייכת לחברה היוונית שקבלה מאיתנו את הכסף, וכך הקפטן ועוזריו, שהיו שכירים, נטשו את האוניה והשאירו רק את הצוות הטכני. האוניה נשארה לעגון בנמל הקטן של האי היווני. כעבור שבועיים התקהלו הרוויזיוניסטים שבינינו, שלא היו בית"ריסטים, והתחילו להתלונן. "מה עשיתם לנו?" שאלו את משה,- מפקד האצ"ל שהוביל את האוניה,- אדם חזק ומנהיג מלידה. "אנחנו רוצים לחזור הביתה, או להגיע לישראל. אנחנו משלמים כל יום כסף עבור האוכל, ולא נראה שכל הסיפור הזה הולך להיגמר!" היו בינינו כמה בעלי כישרון-דיבור, והם הרגיעו ושכנעו אותם שזו לא אשמת המפקד. בסך-הכל המסע כולו לא עלה הרבה כסף,- כמה אלפים במקום עשרות אלפים. אך בעקבות הוויכוח הזה התחלנו לצמצם בארוחות, וקיבלנו רק לחם, שהיוונים הביאו לנו כל בקר תמורת תשלום, כמובן.
בין החמישה שבאו יחד איתי מעיירתי היה בחור בשם בובי רובינגר, שהיה לו אח באחד הקיבוצים של "השומר-הצעיר". בובי היה בחור אינטליגנטי ומקסים, אך חולני. בני-משפחתו הזהירו אותו מפני מסע-העלייה, אך הוא התעקש להצטרף אלינו. בזמן השייט, עוד לפני שנתפסנו וגורשנו מן הארץ, הוא חלה שוב. בצוות-האוניה היו שני רופאים, ועוד שני רופאים בין העולים. הם גילו שמחלת-השחפת שממנה סבל בובי בעבר חזרה, והחליטו שצריך להורידו לחוף, או לשכן אותו במקום נפרד. מיטות לא היו, כמובן, לכן הכנו עבורו חדרון מעץ ואלונקה מוגבהת נוחה עם שמיכות חמות. אנחנו, ארבעת חבריו מן העיירה, ישבנו לידו בתורנות יום ולילה, ודאגנו שיקבל אוכל טוב.
כשנתקענו על האי היווני הקטן, ניסו שני הרופאים שבינינו להתקשר עם בית-חולים באתונה. כשהצליחו, סוף-סוף, דווחו בהתרגשות שיש חולה-שחפת ובקשו שישלחו אמבולנס. כולנו התחייבנו, כמובן, לשלם עבור הטיפול. אך התשובה הייתה שהם מצטערים,- אין מקום פנוי. כך נשאר בובי רובינגר איתנו עד שכולנו היגענו סוף-סוף ארצה. הוא זכה לרדת לחוף, אך שבועיים לאחר שחרורנו נפטר. אחיו מקס, הקיבוצניק מן "השומר-הצעיר", טען שאנו אשמים במותו.
 

במשך כל השבועות הארוכים של שהותנו על האוניה העוגנת באי היווני ניסינו להביא צוות אחר שיוביל אותנו ארצה, אך כל הצוותים היוונים הפרטיים שמעו על הסיפור וסירבו לנו, כי פחדו מאיומיהם של השלטונות הבריטיים. לבסוף התקשרנו אל אנשי האצ"ל בניו-יורק וביקשנו את עזרתם. הם שלחו נציגים ליוון, ואלה קנו סירת-מפרשים גדולה עם מנוע-עזר. אחרי שכנועים רבים הסכימו השכירים היוונים,- אנשי הצוות המקורי של "אסתיר",- האוניה שלנו,- להשיט אותנו בתוך הסירה הגדולה עד לקוו המים הטריטוריאלים של ישראל. הסירה הגיעה באמצע הלילה, נצמדה לצד שמאל של האוניה, ונקשרה אליה בחוזקה. אנשינו התחילו לעבור לסירה ולאט-לאט מלאו אותה עד קצותיה. לא היה מקום לשבת, וגם לעמוד יכולנו רק בדוחק. היינו אמורים להגיע לראשון-לציון, שם ידעו על בואנו והמתינו להציל אותנו. הסירה הרימה מפרשים, הייתה רוח טובה, ומנוע-העזר סייע גם הוא. כך שטנו בערך כשעתיים, מלאי-ציפיה וחסרי-סבלנות. פתאום הרוח פסקה. המנוע התקלקל והסירה נתקעה מול ראשון-לציון. היינו בסכנת-טביעה בגלל הלחץ הגדול והמשקל החריג של כ-400 איש. בלילה הוריד הקפטן סירה קטנה עם שניים מאנשינו, אחד מהם עם אקדח. הם חתרו לכיוון ראשון-לציון, הגיעו לשם וספרו לתושבים אוהדי בית"ר שחיכו לנו, שאכן הגענו. סוכם שהמקומיים יודיעו למשטרה שסמוך לחוף יש סירה גדולה בסכנת-טביעה, וידרשו לשלוח אוניה לגרור אותה לחוף-מבטחים. אחד מאנשינו חזר לסירה להזהיר אותנו. כעבור שעה הופיעו שתי אוניות-מלחמה אנגליות. אחת מהן נקשרה אל סירתנו מקדימה וגררה אותה אחריה, אך לא לחופה של ראשון -לציון, אלא לנמל עזה. שם אספה המשטרה הצבאית האנגלית מן הנמל כמה מובילי-סירות ערביים, סבלי-סחורות ופועלים. עשר סירות גוייסו להעביר אותנו לחוף. הדלתות נפתחו ולכל סירה הורשו להיכנס שניים מאנשינו עם מטלטליהם. אך כשעזבו הסירות הקטנות את סירתנו הגדולה, התנפלו בעליהן על הנוסעים וגנבו את חפציהם. סמוך לחוף עזה זרקו הספנים את אנשינו למים שהגיעו עד מותניהם ועזבו אותם שם, כדי שלא יוכלו להלשין עליהם. אחד מאנשינו אמר לבעל הסירה הקטנה שהביא אותו לחוף שהוא שכח מאחור משהו חשוב. כך הורשה לחזור לסירה הגדולה, וסיפר למפקד על הגניבות. המפקד צרף לכל סירה קטנה עוד צעיר או שניים מאנשינו, הם הרתיעו את הספנים הערבים, וכך הגניבות פסקו. כולנו ירדנו לחוף, כרענו בתוך החול הטובעני ונישקנו אותו. רבים התיישבו בתוכו, פשוט כי לא יכלו ללכת. פתאום באו שני חיילים בריטיים וציוו עלינו לקום כדי להביא אותנו למחנה לא רחוק. אנשינו, שבמשך חודשים לא ירדו לחוף ואכלו רק מעט, התקשו ללכת אפילו קילומטר. חלקם המשיכו לסחוב את מה שנותר מחפציהם האישיים, ואחרים נטשו הכל. אני שמרתי את שקית-התפילין שלי שרקמה אמי, וזוג נעליים חדשות, וזהו. היגענו למחנה צבאי בריטי, שם חיכו לנו שני מיכלים מלאי תה אנגלי חזק עם חלב מרוכז. יחד עם כוס תה מהבילה קיבל כל איש מאיתנו שלושה ביסקויטים מתוצרת "פרומין". את טעם גן-העדן הזה אני נושא עמי עד עצם היום הזה.
 

אחרי שעה הגיעו כמה משאיות בריטיות, העלו אותנו, כ-30 איש בכל משאית, והביאו אותנו למחנה סרפנד. אחת המשאיות שנסעה לפנינו סטתה שמאלה. החייל הבריטי שישב ליד הנהג שלה קפץ החוצה ונמחץ ע"י משאית אחרת. הנהג שלנו המשיך לנסוע. זאת הייתה החוויה הראשונה שלנו בארץ-ישראל...
במחנה סרפנד קבלה קבוצתנו כמה בתים, וכל איש זכה למיטה עם מזרון ושתי שמיכות, וגם לאוכל ולשתיה חמה. בבקר נקראנו לחקירה אחד אחד. לפי תכניתנו המקורית אמרנו לחוקרינו שאנחנו ישראלים, שאין לנו לאן ללכת, וביקשנו שישחררו אותנו. הבריטים הודיעו עלינו לסוכנות, ולאנשיה לא הייתה ברירה אלא לתת לנו מה שנתנו אז לכל עולה חדש,- לינה ואוכל ליומיים-שלושה, וכמה גרושים כדי שנוכל לקנות נייר, מעטפה ובול-דואר ולשלוח מכתבים הביתה. כמו-כן נלקחנו אל הצלמים שעמדו ברחוב אלנבי ועשינו תמונות שכללו לא רק את פנינו אלא את כל הגוף, כדי שקרובינו שבאירופה יראו שאנו חיים ושלמים. מעטים מהם ניחשו, באמצע 1939, שהם עצמם עמדו בצילה של סכנה איומה שאנחנו, "החולמים ההרפתקנים", נמלטנו ממנה ברגע האחרון.
 

מיד לאחר ההעפלה נשלחתי לחדרה, שם גרתי במשך כשלוש שנים ועבדתי בפרדסים, בין היתר גם בצבירת נשק והסתרתו ב"סליקים" בין העצים. אך כשהגיעו אלינו השמועות על המתרחש באירופה לא יכולתי להמשיך ליהנות מזיו-השמש וממתיקות תפוחי-הזהב שקודם לכן לא הכרתי. הבנתי שהפעם הגיע הזמן לשתף פעולה עם הבריטים, והתגייסתי לגדוד השני של הבריגדה היהודית. כששרתנו בצפון-איטליה נשלחה פלוגתי לשמש כפתיון לגרמנים שהתחבאו בסביבה. המטרה הייתה לגרום להם לירות עלינו, וכך לחשוף את מיקומם ואת כמות אנשיהם. הלכנו שלושה-שלושה בכיוונים שונים בשדות הפתוחים, חשופים לעין-כל, פשוט מחכים שיירו עלינו. ואכן, התכנית פעלה. אני הייתי הגבוה והרחב שבחבורה, ואף צעדתי ראשון. אך רצה הגורל, וכדור גרמני פגע דווקא בשני מבין שלושתנו, הנמוך והרזה מכולם. הוא מת במקום. בעודי שטוף צער, חרדה, וגם רגש-אשמה, הבחנתי פתאום בכמה אלומות-קש באמצע השדה. בהיותי בן של חקלאים הבנתי מיד שמיקומן חריג, ושהן משמשות כנראה כהסוואה לחיילים נאציים המתחבאים מאחוריהן. התרעתי על-כך באזני חבריי, ושנינו כרענו וירינו לעבר האלומות בבת-אחת. מיד פרצו מאחוריהן כמה חיילים נאציים עם ידיים מורמות וסמרטוט לבן. כיוון שהם היו רבים, ולנו לא הייתה מספיק תחמושת, לא חיכינו שיתעשתו, אלא זחלנו לאחור. כשהיינו רחוקים מהם קמנו ורצנו כל עוד נפשנו בנו בחזרה לפלוגתנו.
 

אחרי המלחמה נודע לי שכל בני-משפחתי הקרובה, מלבד אחותי, נספו בשואה. בדרך למחנות-ההסגר בטרנסניסטריה שבאוקראינה כשל אחי הקטן ונפטר. אמי מתה בעקבות מכת-רובה בראשה שקבלה מחייל רומני. אבי נפטר מתשישות, ואחותי נותרה שוכבת ליד גוויתו במשך כמה ימים. בינתיים המשיך מסע-היסורים של היהודים המפונים האחרים, והיא נותרה לבדה בשלג, נערה בת 14. למזלה מצאה בסביבה משק חקלאי, ובעליו הרשו לה לגור עם החזירים ולטפל בהם. היא הייתה יחפה, וכל לבושה בכפור של מינוס 30 מעלות היה מעיל ישן. כשהייתה נתפסת טועמת משאריות-האוכל שנזרקו לחזירים הייתה חוטפת מכות-רצח. אך היא שרדה, ואחרי המלחמה נפגשנו שוב,- אני במדי חייל בריטי והיא צעירה יפהפיה. בדרכי אליה ברכבת לא רציתי להתערב בקהל המקומי שהעלה בי זכרונות מרים, לכן קניתי במיטב כספי כרטיס למחלקה הראשונה. בתוך הקרון המבודד פנה אלי אדם מקומי מכובד-למראה. הוא טען שהוא פרופסור, קרא לי "אדוני הקצין", והתלוצץ על חשבון ה"עם הפשוט" שמצטופף בחוץ...
לא טרחתי לענות לו.
הפגישה עם אחותי הייתה רווית-דמעות. שנינו עלינו ארצה, כמובן, אם-כי לא יחד.
 

חזרתי לישראל, התקבלתי לעבודה בבניין הישן של עיריית תל-אביב, טיפסתי אט-אט במעלה הקומות של הבניין החדש, והגעתי לקומתו העשירית כראש-אגף השיקום במחלקה הסוציאלית. מחלון-חדרי יכולתי להשקיף על גן-החיות, ששכן אז למרגלות העיריה, ולשמוע את שאגת האריה,- סמל העם היהודי,- ממש כמוני,- בן מזל אריה ששרד, כדברי הסיסמה, "אף-על-פי-כן".
במסגרת תפקידי לדאוג לחסרי-עבודה פתחנו עבורם, אני וצוותי, קיוסקים רבים, בתי-קפה ומסעדות, שקלטו בניהולם עוד עובדים. כך מילאנו את הרחובות החדשים, את שפת-הים ואת יפו העתיקה במקומות-בילוי, וזכינו לשפר את פני-העיר.
זה עתה, במרץ 2014, חגגתי 75 שנים לעלייתי ארצה. אני מתקרב לגיל 100, עוקב בעניין אחרי ההתרחשויות בארץ ובעולם, נזכר בעברי העשיר, ונהנה מכל רגע."
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל