מהפך על רקע חברתי? זה כנראה לא יקרה במחוזותינו בעתיד הנראה לעין

למרות מה שהפכנו כחברה, למרות הפערים הגדולים, למרות הנתונים הקשים, לא נראה באופק מהפך על רקע חברתי

עוד דו"ח קשה של מבקר המדינה. הכלבים נובחים והשיירה עוברת

כבכל שנה, כשברקע סדר פסח המתקרב, הופכים אמצעי התקשורת לזמן קצר להיות יותר "חברתיים". כתבות מצולמות בנושאי חלוקת מזון לעניים ופערים חברתיים מוצגים בהבלטה. להציג אנשים רעבים כשבפתח החג החשוב הזה מסתדר להם יופי עם פרסום. לא הייתי מציין את זה אם הם היו עוסקים בנושא כל השנה באותה אינטנסיביות. אבל הם לא. גם הם לא חפים מאינטרסים. אלא שהנושא החברתי יותר מידי רציני ואם כל מה שהיה לי לומר קשור באמצעי התקשורת בכלל לא הייתי כותב כאן.

האמת היא שאני די פסימי בענין. עוד דו"ח קשה של מבקר המדינה התפרסם. הנתונים בו בהקשר החברתי קשים כרגיל אך ממש לא מפתיעים. הכותרות גדולות, מכניסות רעש למערכת ליומיים שלשוה וזהו. הכלבים נובחים והשיירה עוברת, עם ישראל כמנהגו נוהג. הלא היתה כאן מחאה חברתית לא מזמן ומה יצא ממנה לאזרח הקטן? לא הרבה, על כל פנים לא משהו שממש מורגש ועשה מהפך של ממש למי שבאמת נזקק והם רבים. אני גם לא זקוק לדוחו"ת. בתוך עמי אני יושב וגם אם אני משתייך למה ששר האוצר מכנה המעמד הבינוני, עיניים לי ואוזניים גם. אני מבחין בכל מקום באנשים קשי היום בקלות. קל לבוא ולהצביע על כמליון איש שיעברו בנמל התעופה בחג וכעשרים ושבעה אלף שרכשו רק בחודשיים האחרונים רכב חדש. זו בדיוק אחת הבעיות המרכזיות: הפער העצום בין אלה שיש להם לאלה שחיים מהיד אל הפה.
בכל פעם כשאני רואה את השכר החציוני במשק אני המום מחדש. לא מופתע כפי שכבר כתבתי אבל חוטף את השוק שוב ושוב. השכר החציוני למי שלא יודע הוא השכר שמתחתיו מצויים מחצית מהמשתכרים במשק. כלומר חצי מהעובדים כאן משתכרים 6541 ש"ח ומטה. רבים מהם מרוויחים בכלל שכר מינימום. איך משפחה ממוצעת יכולה לחיות מזה גם אם שני בני הזוג עובדים כשאני מכיר היטב את יוקר המחייה היום יומי - ממש לא ברור. על רכישת דירה אני בכלל לא מדבר - הנושא כבר נדוש ונטחן מכל הכיוונים כל יום.

במדור זה, העליתי לפני חודשים רבים שיר שכתבתי עוד לפני למעלה משנתיים: עבדות מודרנית. זה מה שחשתי כשכתבתי אותו. גם אם לא מדובר בי אישית, רבים רבים כאן הם עבדים בעידן חדש וחג הפסח הקרוב לא ממש מוציא אותם מעבדות לחרות. והכי מייאשת היא המנהיגות שלנו. כשאני מתבונן בה,היא לא מעוררת תקוות של ממש . אני מבין שאין שם אף אחד שממנו ניוושע.

מדושני העונג ביבי, לפיד, ליברמן, ליבני, בנט- אלה וחבריהם - האם מישהו מהם הרגיש פעם אחת מה זה אומר לא להסתדר עם התקציב החודשי? ממש לא. לכן גם הרוב סיסמאות די ריקות.
יש דברים בחיים שעד שלא חשת אותם על בשרך אינך באמת מבין אותם. אנשים עם כפית כסף בפה לא יכולים להבין גם אם יאמצו את מוחם מה זו מצוקה של ממש. לכן, לפיד ומאיר כהן שר הרווחה (ממפלגתו של לפיד) יכולים לקשקש עד מחר שהם מקצים היום יותר משאבים לנושאים חברתיים - לא רואים שום שינוי. תכלס כמו שאומרים המצב לדעתי רק נהיה יותר רע. החברה הולכת ומתקטבת באופן די ברור לכאלה שחיים טוב וכאלה שחיים בקושי. כל זמן שזו המנהיגות שלנו אני לא רואה שינוי אמיתי, ואני מתכוון אמיתי ממש של סדרי העדיפויות שבהם הנושאים החברתיים החינוך והבריאות מקבלים את אותה עדיפות כמו הבטחון, או לפחות מיד אחריו ושכל הפרויקטים האחרים שאינם כאלה והעברות הכספים למיניהם לצרכים אחרים מוקטנות באופן משמעותי. אבל הכל בא מהראש, והראש נבוב ועוסק בהישרדות יום יומית. מעולם לא היה כאן ראש ממשלה כל כך עלוב נפש, כל כך רדוד וכל כך כלומניק שלא מוביל אותנו לשום מקום. מצד שני כנראה מגיע לנו. הרי העם תמיד מקבל את מה שמגיע לו ואם הוא משתייך למפלגה שעדיין מקבל את רוב הקולות אז ככה אנחנו נראים. לכן, מהפך אמיתי על רקע חברתי ושינוי של ממש בעדיפויות הלאומיות לא נראה כאן בעתיד הנראה לעין לצערי. היום החברה כאן קרועה לחלקים כשכל חלק נתון במלתעותיה של קבוצת אינטרסים ומי שסובל בשקט הם אלה שחשים את המצוקה האמיתית על בשרם. הם הרוב, הם אינם שותפים לאיטרס כזה או אחר אבל דווקא הם נאנקים בהשרדות יום יומית. שר האוצר הלך עם הסיסמה "איפה הכסף" לבחירות , ושום דבר לא השתנה.
זו התחושה שלי ושל רבים. ואחר כך מתפלאים מדוע אחוז ההצבעה הולך ויורד בכל בחירות? כי אנחנו פשוט מיואשים. כגודל הציפיות גודל האכזבה. לא מאמינים לכם.

אני מביא כאן שוב את "עבדות מודרנית". זה המעט שאני יכול לעשות.

עבדות מודרנית


חַלְפוּ לַהֵן שְנוֹת הַיְצִירָה,
הַלַהַט נָמוֹג, נֱעְלָם הֶחָזוֹן.
אִיש לְבֵיתוֹ בְּרֶגֶל גַסָה,
יְרַפֵּד נְתִיבוֹ עַל גַב הֶהָמוֹן.

בְּמְדִינָתוֹ שֶל הַעָם הַנָאוֹר,
מְהַלְכִים אֲלָפִים נְטוּלֵי נְשָמָה.
לא רוֹאִים בַּקָצֶה אֶת הַאוֹר,
מַבָּטָם כָּבוּי, מְשַדֵר הַשְלָמָה.

כְּבוֹד הַאַדָם וְחֵירוּת קוֹמָתוֹ,
נִדְחָקוּ זֶה מִכְּבָר בְּבוֹשֶת פָּנִים.
מִיעוּט מִתְנַכֵּר מְנַתֵב כִּרְצוֹנוֹ,
הַמוֹן מְאוּפָּק וְחָסַר אוֹנִים.

עַבְדוּת בִּכְּסוּת מְאָחֶזֶת עֵינָיִים,
בְּמְקוֹמוֹת בָּהֵן אַפְסָה הַחֵמְלָה.
פְּעָרִים זוֹעֲקִים לַשָמַיִים,
מְאַכְּלִים אֶת מִרְקָם הַחֵבְרָה.

מַנְהִיגוּת נְבוּבַת סִיסְמָאוֹת,
מִסְתָחְרֶרֶת בֵּין הוֹן לְשִלְטוֹן.
זוֹרַעַת קְלִישָאוֹת מְדוּמוֹת,
קוֹצֶרֶת הַאֵמוּן לַאֲבַדוֹן.

מְפַזְמִים בְּדוֹם אֶת הַהִמְנון,
אַךְ מְרוֹקְנִים אֶת מַאֲגָרֵי הַתִקְוָה
הַאִם יִוָותֵר רַק זִיכָּרוֹן
מְפִּלְאֵי מִפְעָל הַתְקוּמָה?


 
תמונה ראשית: Eric Pouhier

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל