המשחק כדרך חיים

במשחק יש את כל מה שאנחנו צריכים בחיים: יצירתיות לצד כללים,התגמשות,תקשורת בין אישית, שחרור ממתח, הערכה עצמית, להסכים לקבל "כשלון" כחלק מהדרך אל "ההצלחה" , ובעיקר הנאה.

לא פעם אני שומעת הורים שמתלוננים: "מה שמעניין את הבן שלי זה רק כדורגל. " "הבת שלי מעדיפה לשחק עם החברות שלה במקום ללמוד" "הילד מעדיף לשחק במשחקים הטפשיים האלה". ואני חושבת: איך זה שכלי כל כך "חינוכי" , קיבל ערך כל כך מזלזל?
 

ניקח לדוגמא את הכדורגל – זו דרך מדהימה, ללמד את הילד שבמשחק החיים יש כללים ושלכל שחקן יש תפקיד ושבלי עבודת צוות לא נצליח להבקיע גול ושיש מקרים בהם אנחנו צריכים לפתור בעיות בצורה יצירתית, שהתנועה מאפשרת לנו לשחרר כעסים ותסכולים, שהיא מפתחת את הקואורדינציה, שהיא משלבת בין טכניקה מסויימת לבין הערך המוסף שאני נותנת לו, שכדי לבצע משהו באופן מושלם אנחנו צריכים שוב ושוב ושוב... לנסות וללמוד לחיות עם התסכול של כמעט ולהמשיך לתרגל, ובכלל עוד לא נגענו בהנאה של הביחד והערכה העצמית. הילד לומד כאן כישורי חיים, שלהם הוא זקוק גם כדי להצליח בלימודים.
 

היה לי פעם מטופל שהצליח בלימודים מבלי להשקיע בהם הרבה והיה נתון בבידוד חברתי , כי חבריו לספסל הלימודים קינאו בו, כי הוא היה כזה מן "חכם" ואז יום אחד הוא גילה את הכדורגל והחל להתמסר אליו. והנה הוא מצא מקום שבו הוא בכלל לא היה מבריק, זה היה בעבורו מקום מאתגר והוא השקיע בו את מיטב ומירב משעות היום. נכון, הוא קצת ירד בלימודים. במקום מאיות, היו מקצועות שבהם הוא קיבל רק 80 או 85, אבל הוא זכה בחברים ובהערכה עצמית ובמקום שבו הוא יכול היה באמת ללמוד.
 

כשאני מלמדת אנגלית אני אף פעם לא מוותרת על המשחק. הוא מאפשר פסק זמן, מביא לשיעור את ההנאה, את החוויה שהשיעור היה מהנה.ואת הציפיה לשיעור הבא.
 

בקשר שלי עם רזי, הנכדה שלי, היה למשחק תפקיד מרכזי. .הייתי סבתא שבאה לבקר רק פעם בשלושה חודשים והמרחק הזה בין ביקור לביקור יחד עם העובדה שרזי היתה ילדה ביישנית גרמה לזה שכל פעם מחדש לקח לנו חצי יום להתקרב זו-לזו, והמשחקים מאוד עזרו לנו. מאז אנחנו פשוט נהנות לשחק ביחד ואין מצב שאגיע אליה בלי משחק חדש, אבל מכל המשחקים היא הכי אוהבת את המשחקים שבאמצעותם אני מלמדת אנגלית. אולי בגלל שהם נותנים לה את התחושה שהיא כבר גדולה ומצליחה לשחק במשחקים של "גדולים" ,אולי בגלל שהיא אוהבת את הסיפורים על התלמידים שלי, אולי בגלל שכל פעם מחדש התלהבתי מזה שהצלחתי ללמד אותה כל-כך הרבה חוקים, שאפילו למבוגרים קשה איתם, ואולי בגלל הסיבה הפשוטה שהיא כבר מכירה אותם ושבמשחק היא לא צריכה כל פעם לצאת מאזור הנוחות שלה. וזה טוב וזה כיפי, לחזור אל המוכר שכל פעם ניתן לגלות גם בו עוד יצירה של משהו בלתי מוכר.
 

לפני כמה חודשים כשרזי עלתה לכיתה א' היה לה מאוד קשה עם המעבר הזה ובבית היו המון מריבות בינה לבין אמא . ומה החזיר את הקשר לקשר טוב ומעצים? המשחק. הן גילו את האקרויוגה שהיא גם יוגה וגם אקרובטיקה. אמא משחקת את תפקיד השומרת ורזי את תפקיד המעופפת. השומרת מאפשרת למעופפת מרחב בטוח והיא זו ששומרת מפני נפילות או ממזערת אותן. המעופפת נותנת בה אמון מלא ומאפשרת לעצמה לעשות תנועות שלבד לא היתה מעיזה לעשות והאמון הזה שרזי נותנת באמא תוך כדי תרגול האקרויוגה השליך גם על החיים היומיומיים וכל המריבות פשוט נעלמו. האקרויוגה באמצעות המגע, האמון, ההקשבה לאחר והתמיכה הצליחה להחזיר לחיים מערכת יחסים כל-כך בריאה ותומכת.
 

במשחק יש את כל מה שאנחנו צריכים בחיים: יצירתיות לצד כללים,התגמשות,תקשורת בין אישית, שחרור ממתח, הערכה עצמית, להסכים לקבל "כשלון" כחלק מהדרך אל "ההצלחה" , ובעיקר הנאה.
 
אני מתחילה כל בוקר בכמה דקות של משחק. זה כיף, מאתגר ומאפשר להתחיל את היום בחיוך.
 
תמונה ראשית: Rachel Adams
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל