להיות אימא

אליאב: "אמא תספרי לי על הנמלים" אני:" הנמלה היא יצור מאוד חרוץ.."אליאב:" כמו אמא?!" אני:"אתה מתוק!" אליאב:"אמא את לא נמלה את המלכה של הנמלים"

"אנחנו זקוקים ל-4 חיבוקים ליום כדי לשרוד....אנחנו זקוקים ל-12 חיבוקים ליום כדי לגדול"וירגʹיניה סאטיר

כמה מאיתנו מבינים את גודל האחריות בהורות ילדינו??
מי מאיתנו יכול להודות שלהיות הורה זה הדבר המפחיד שעשה ויעשה בחייו?
האחריות, העוגן, הנתינה, הצפיה, העמידה בצד , ללכת לפניהם שלא יכאב להם..לספוג, לעודד,

יש דבר כזה הורה אמיץ בלי פחד?!


מהרגע הראשון שהם נוצרו רציתי בהם.
את ההנקה הכואבת, והחיוך של ה'אחרי'.
הטיטולים המצחינים והבושם המושלם אחרי האמבטיה.
הריצה אחר הרופא טוב, והשכבת סוודר נוספת.
צעד ראשון. ועגילים.
לא מוותרת על שום דבר מזה. הכל זכור לי בטוב גם החלק המעייף ההוא של הגזים והפחד ששוב ירד במשקל.
דבר אחד לא רציתי בחיי והוא לפחד.
עם הזמן גיליתי שיחד עם שני אוצרות שנולדו איתי נולד פחד..
בחודשים הראשונים הפחד התבטא ב-לבדוק שהשמיכה מכסה אותם במינון הנכון . והמשיך בלהשקיף לאן הם זוחלים.
לגוון בתפריט אכילה שלהם, ולהפסיק להילחץ שיש לי ילדים רזים. לא להיכנס לסטרס שהם יוצאים מהטווח ראיה שלי ולחפש אותם בנונשלטיות כאילו באמת אכפת לי אם האף שלהם מלוכלך שבעצם אני בודקת שהם לא תקועים בין השיחים או במארב ילדים מעצבנים.
אמא ללא הפסקה.

והם גדלים...פתאום אני מגלה שלהיות אמא זה גם קצת שופטת מחכנת והרבה בין לבין חברה..
ובין פה לשם בזמן הרגעת הרוחות ולעיתים הבכי, לקוות שלא יצרתי להם איזה תסביך שבעוד כמה שנים ייצא בדייט חמישי מול בן הזוג העתידי שלהם או בטיפול אצל הפסיכולוג.
לא רוצה שיגיעו לגיל הבגרות עם תסביך בגללי... זה אפשרי?!
חולמת להיות הדמות ההיא האימהית- חברית שעוטפת ומלאה סבלנות..

והיומיום שלנו עמוס ...
לעבור את הבוקר עם חיוך ובלי איחור לעבודה, ללכת בשביל שמוביל לגן או למעון בהליכה הכי איטית שיש בעולם כדי לתת לפעוט שלי את ההרגשה שאני פה מאה אחוז בשבילו. ללכת לעבודה ולהסיר ייסורי מצפון שאולי שידרתי לחץ בבוקר לילדים. לעבוד לחייך ולהקשיב במקצועיות .
לאסוף אותם ממוסדות החינוך בחיוך (כמובן..) להשתדל לא לרוץ הביתה מעייפות ומטלות.
ובבית - להזין את הגוף בגלוקוז .לבדוק שהם לא נופלים או משחקים במשחק מסוכן בזמן שאני מאפסת את הבית מהבלאגן של הבוקר. לשבת על הרצפה ולבנות מגדל ולשחק ב'חנות' להתרכז בשני הילדים בו זמנית ולא להזניח ..במקביל לחשוב מה לאמר להיא ומה, לא לומר להוא מהעבודה. ארוחת ערב.לוותר על הקראת סיפור כי אני עייפה מידי, בלי ייסורי מצפון. להקריא להם סיפור. להספיק להדליק את הבויילר בזמן. לאכול שוב. לקלח. להתקלח.
ואז במיטה, לחשוב על כל הפעמים שבהם שכחתי לחייך רק משום שפחדתי ורצתי כ"כ.

אז איזו אמא אני?!
עם ותק של חמש שנים ..וייסורי מצפון של חמשת אלפים שנה ואולי יותר, על כל הפעמים שאני לא תמיד שם..שכאב להם ולא ספגתי בשבילם, ששכחתי לתת גבולות. שהייתי לחוצה מידי.
על הפעם ההיא שפחדתי הכי ..
אין לי מושג.
ובננו, אני לא אימא מושלמת שהייתי רוצה להיות.


אסימון נפל לי בתקופה האחרונה..האסימון החשוב בחיי..
זה קרה כשראיתי את הבייבי שלי על שולחן הניתוחים ( ניתוח של עשר דק', הוצאת נוזלים, רופא מומחה Does not matter. תינוק זה תינוק. בייחוד שהוא מורדם ועל שולחן כ"כ גדול) הבנתי כמה זה מפחיד . הבנתי את גודל האחריות .
אלו היו העשר דק' הארוכות בחיי ואלמלא לא היו אומרים לי שבזמן הניתוח עבר 'רק' עשר דק' אני יכולה להישבע שעברו שעתיים לפחות.
לקח לו שעה וחצי להתעורר לקטן הזה. שעה וחצי שהייתי לחוצה בהם יותר מזמן הניתוח, כי כל הילדים מסביב שנוץחו אחר כך התעוררו ורק האפרוח שלי ישן עמוק כ"כ שאם הוא היה מעט יותר נמוך הייתי מנסה להעיר אותו כמו שהאחות בבית חולים אחרי שהוא נולד ניסתה להעיר אותו מתחת לברז , עינוי - ללא ספק.. ואז הוא התעורר . והעיניים הגדולות שלו חייכו רק אליי והוא חיבק אותי והתעלם מיכול השאר. זו הייתה המתנה היפה ביותר שקיבלתי. החיבוק . ההבנה הלא מובנת הזו שאני מרוויחה בכל רגע לצידו.
הפחד בהורות הוא להיכשל. לא להיות בזמן הנכון בשביל הפעוט שלנו.
להבין שפעוט יכול להיות בכל גיל..
אבל הילדים מסתכלים עלי ( עלינו ) בצורה אחרת מכפי שאני ( אנחנו ) מסתכלים על ההורות שלנו.
והאסימון שלי שנפל לאחרונה הבין דבר עמוק. אמא זו אמא. אבא זה אבא. ואין אהבה גדולה מזו!
זו האהבה שאינה תלויה בדבר...ילד לא יפסיק לאהוב אימא כי היא הפסיקה להכין את העוגה האהובה עליו. ואימא לא תפסיק לאהוב ילד שכבר לא מתקשר אליה כל יום.
באיזו מקום בחור שרירי וגבוה יכול לבכות בחושך על כאב מסויים ולהגיד אמא בין לבין..
או נערה עצמאית בהודו בטיול תרמילאים יכולה לצעוק אמא כשהיא מפחדת מירידה חדה..

יש דברים שקוראים בחיים שגורמים לנו לעצור , להביט.. ולשכוח מהיסורי מצפון.
ואז לרוב, נופלים אסימונים. לא באוויר החיצוני.. אלא אי שם בתוך החלל בראשינו.
ולי זה קרה אחרי חמש שנים. תמיד ידעתי את זה . אבל אחרי חמש שנים הבנתי.
הידיעה שישנם שני אנשים בעולם שעצם קיומי מסב להם אושר וגאווה.
מבחינתם אני אדם בעל יכולות אדירות. האוכל שלי תמיד טעים. ואני הכי יפה בעולם.( מוזמנים לשאול אותם, מבטיחה לכם.)
עכשיו הפחד שלי הוא הזמן..
הזמן אכזר.. והופך אותם לגדולים ומבינים..פתאום הם יראו שיש לי שערות לבנות ושפיה נמצאת רק באגדות..ושאפילו לפעמים האוכל יוצא לי טיפה מלוח.
פתאום הם לא יענו לי לטלפון כי אולי יהיו בדייט או שסתם יגלו פצע התבגרות חדש.
פתאום אזדקן מידי ואכאב לי לשבת על הרצפה ולשחק איתם.
בין רגל הם יהיו מספיק גדולים כדי לשאול שאלות .

הם גדלים יחד עם הפחד שלי.
הפחד , לפספס להתעלם, לשכוח, לא להיות שם. הפחד לטעות.
כן, קל יותר שהם קטנטנים..
כשהם גדולים הם עצמאיים אבל ככה נגישים יותר לחפצים, אנשים ומראות מוזרים.
אז איזו אמא אני? עדיין אני לא יודעת , אבל בטוחה שהבני זוג שלהם ידעו לתת לי את התשובה האמיתית ביותר.

האם יש סוף לפחד? ( משתווה קצת לשאלה האם יש סוף לגלקסיה)

ועכשיו,
תסלחו לי ..
אבל אני הולכת לחפש צבע אמיד לשיער למאה שנה, פיה אחת או שניים. וקסם חדש...
בכל זאת.. יש לי דרישות שאני צריכה לעמוד בהם.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל