מוּעָד - יגונה או לא יגונה - לומר אי אמת

פעם רציתי להיות ראש ממשלה. אח"כ הבנתי שלא אוכל להיות מפני שראמ"מ מועד לומר דברי אי אמת בפאתוס של אמת.


פעם רציתי להיות ראש ממשלה. אח"כ, מבלי להאשים אף אחד הבנתי שלא הייתי יכול להיות מפני שראש ממשלה מוּעָד לומר דברי אי אמת בפאתוס של אמת. רא"ממ אחד מצמצם והשני מרבה בן גוריון המעיט. רק במבצע התגמול הפראי של שרון בקיביה הוא שיקר לעולם כי אזרחים עשו את המעשה הרע.
טרומן אחרי לחצים כבדים נפגש עם ויצמן והבטיח לו לתמוך באו"מ במדינה. הנציג שלו באו"מ הזדרז להציע מנדט. כשטרומן שמע, הוא הגיב: "אוי, הפרופסור (ויצמן) יחשוב שרימיתי אותו..." ומיד הורה בכעס לתמוך בחלוקה.
ראשי הממשלה מאז 67 לא התאמצו לצמצם את הסטיות מאירועי האמת. אפשר בלי קושי – ונראה שרוב הציבור מסכים - לטעון כי הכרח לא יגונה הדבר. וכמובן שככל שמסתבכים המצבים עם הפלשתינים ועם העולם גם הישרים במדינאים לא יכולים להתנזר מאי אמיתות. ואלה הפכו לבון טון, למצוות הרוב מלומדה.
בישיבת הממשלה פותח הראש: הפלשתינאים עושים צעדים חד צדדים ומביאים לשבירת ההסכם. הם פונים לאו"מ. דבר חמור וכל כך ברור. ואם ישראל לא מילאה את הפעימה הרביעית? ומה עם חבלת שר השיכון להכריז מיכרז בנייה מעבר לירוק?- לא שייך. איך אפשר עם הפלשתינים המציגים תנאים מוקדמים כמו גבולות 67 , כמו ירושלים וכו'? והרי רק שונאינו טוענים שבנייה בהתנחלויות והגברתה במאה אחוז ב- 2013, או האמירה שלעולם לא תחולק ירושלים הן בבחינת תנאי מוקדם. והתביעה לפירוז - שהיא עניין של ייהרג ובל יעבור לנו - מצד המו"מ היא לא תנאי מוקדם? – לא! רק שלהם תנאים מוקדמים.
בדיון מדיני הסתער צעיר: "ערבים? אני לוקח מקלע והורג את כולם". ושואלים אותו: "ואם יהרגו אותך"? – "למה, מה עשיתי להם"? כך מיתרגמים הדברים שבאים מלמעלה, מהניסוחים שבמקרה הטוב הולכים ליד האמת ובמקרה הרע הם סילופים של צדקנות (ואמנם כך היה נוהג כל עם שקלע את עצמו לסבך לאומי).
ועכשיו "התנאי שבתנאים" המוקדמים שיכירו במדינה יהודית. אם תובעים את התביעה הזאת כדי לא להגיע להסדר, זו תביעה גאונית. היא נוגעת לשורש שני הלאומים. איך גברנו על הפלשתינים מאז החלטת האו"מ ב – 1947? – לא בזכות אבות אלא בזכות זה שהתקבצה בארץ חברה מודרנית, סולידרית ובראשה מנהיגות של פשרות. והתמודדה עם חברה פטריארכלית, שיבטית, לא סולידרית שהאיסלם מנע ממנה את המודרנה עם מנהיגות ללא פשרות. וכשגברנו הם נעקרו. אמר לי בן גוריון: "אני ידעתי שתהיה מלחמה, ידעתי שננצח. דבר אחד לא ידעתי, שהם יברחו. זה היה נס".
והעקירה הזאת הביאה את הנראטיב שלהם. ועדיין הם פחות מוכשרים. לו היו חכמים היו משיבים לראה"מ: או קיי. אנחנו נכיר במדינה היהודית. תכירו אתם בחלקכם אפילו הזעיר בטרגדיה של העם הפלשתיני. זו תביעה שקולה למי שרוצה להגיע להסדר. כיוון שאנחנו לא נסכים להכיר אף לא באפס חלקינו בטרגדיה שלהם, אין לתביעה שהם יסכימו לבטל את הנרטיב שלהם היגיון, אם רוצים להגיע לשלום.
פשרה אפשרית רק אם כל צד מוותר ונזהר מלקלף מהצד השני את כל השכבות עד לסלע הקיום. פשרה מחייבת עמימות שכל צד יוכל לפרש אותה כך שיוכל לחיות עם הפשרה כשרק חלק תאוותו בידו.
אני שם את נפשי בכפי לומר את הדבר הבא: האנטישמיות היא תופעה נתעבת כאות קין למצחם של העמים. בגלות לא עשינו שום עוול לאף עם. היחידים שיכולים לטעון על עוול שגרמנו הם הפלשתינים. זה לא חִיֵיב כששני שבטים נאבקו כאן לפני הקמת המדינה. אבל, זה מחייב כמדינה. מדינה איננה שבטיה.
ומעבר לנאמר איש לא יודע אם אפשר להגיע לשלום עם הפלשתינים. אובייקטיבית האינטרס שלהם הוא לא לטעון למדינה אלא לאזרחות בין הירדן לים – תוכנית הבית היהודי והחונטה הלאומנית שבליכוד ובישראל ביתנו. אלא שיש סיכוי: האליטה אצלם יודעת שבאין הסדר הם יסולקו ממעמדם. האינטרס של האליטה הזאת הוא הסיכוי להסדר אתם. התנאי הוא לא לדחוק אותם לפינה. אם לא ניזהר בכך הם יגייסו את כל העולם לאלץ אותנו למדינת שני הלאומים.
הבחינה האמינה לנכונותם של הפלשתינים אפשרית רק כאשר ראה"מ יאמר בעברית: גבולות 67, ירושלים – לפי קלינטון ומדינת ישראל היא מדינתו של עם ישראל ושל כל אזרחיה. רק אז נדע.
 
תמונה ראשית: matt cornock
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל