המסלול של יציאת-מצריים,- כיום

האם זה הגיוני שבני-ישראל היוצאים ממצריים,- לפחות כמה עשרות אלפי איש,- עם עדרי-הצאן שלהם,- הסתובבו במשך 40 שנה בחצי-האי סיני הקטן והשומם, בלי להשאיר כל עקבות ארכיאולוגיים? או אולי יש פתרון אחר, הרבה יותר פשוט, שנמצא בכל מפה מודרנית של יבשת אפריקה?

סיפור יציאת-מצריים הועבר מפה לאוזן במשך מאות שנים. חלק מן המידע המדוייק נשמר, חלק אחר שובש והשתנה, חלק אף נשכח, וכיד הדמיון הטובה עליהם קשטו אבותינו הקדמונים את המאורעות בתוספות מיסטיות, בפרשנויות מאגיות ואף בפרטים ובשמות בני-זמנם. אך הבסיס בכל-זאת נשמר, והוא גלוי לכל מי שמוכן להקדיש מזמנו ולחטט קצת במפות.
המפתח הוא השם "סיני", "מדבר סין", "מדבר צין", מדבר "פארן". אנו בטוחים כיום שכולם מתייחסים למדברו הקטן של חצי-האי סיני. האמנם?
הארכיאולוג הישראלי הנודע פרופסור ישראל פינקלשטיין וצוותיו חפרו בכל האזורים המשויכים לפי המסורת לסיפור יציאת-מצריים, אך הם לא מצאו שם דבר מתקופתו של פרעה רעמסס,- שום עקבות שנשארים בעקבות מספר כה רב של אנשים שחיים שם, או אף עוברים שם. לכן הוא החליט, פשוט, שלפי הארכיאולוגיה "כלל וכלל לא הייתה יציאת-מצריים". אך אולי ישנה אפשרות אחרת?
פרופסור פינקלשטיין גילה גם שהארץ "אדום", הנזכרת ביציאת-מצריים, כלל לא הייתה קיימת באותה התקופה, ונוסדה מאות שנים אחר-כך.
השם ל"מדבר" במצרית-עתיקה הוא "דשראת", כתוב גם עם ציור של פלמינגו. הפלמינגו האדמדם הוא מקור המילה המצרית "דשר", שפירושה "אדום", כשם הצבע, RED.
"מדבר" במצרית הוא פשוט "האדום",- THE RED,- בנקבה,- "דשראת".
ממילה זו נובעת המילה האנגלית DESERT, אך במשמעות שונה. TO DESERT פירושו "לנטוש", לכן "מדבר" באנגלית פירושו לא "אדום", RED, אלא "עזוב, נטוש".
זוהי דוגמה אחת מיני רבות לחילופי משמעויות שעלולים להטעות.
 

המילה "סין" במצרית עתיקה פירושה, בין היתר, "חרס", כמו המילה העברית "טין" או "טיט". כך אולי מדבר "סין" או "צין" לא היה מדבר סיני, אלא "מדבר הטין",- אדמה בוצית יבשה מסוג הלס, למשל. או מדבר ה"שעי",- במצרית עתיקה "חול". היכן, אם-כן יש מדבר נוסף באיזור מצריים, שיש בו הרבה הרבה חול? אכן, מדבר סהרה. השם הזה ניתן לו בתקופה המודרנית, אך ברור שלפני כ-3600 שנה היה לו שם אחר. אולי "מדבר סין"? או "צין"? או "פארן"? או כל השמות גם יחד באיזוריו השונים? הרי זהו המדבר הגדול ביותר בעולם! יש בו לא רק מספיק מקום לנדודים, אלא גם נאות-מדבר שופעות שיכולות לפרנס את הנודדים בו במשך שנים רבות. אולי, אם-כן, פנה משה לא לכיוון חצי-האי סיני אלא דווקא למדבר סהרה? הגיוני מכל הבחינות.
הנה הגרסה המעודכנת.
 

השנה היא בערך 1600 לפנה"ס. מצריים מחולקת לשתי ממלכות. הצפונית כבושה ע"י שבטי רועים נודדים ממוצא שמי, שהגיעו מן המזרח ומן הצפון בעקבות בצורות ואסונות-טבע. היא נשלטת ע"י פרעה ממוצא זר. הכובשים מחללים את מקדשיהם של המצרים, שכוהניהם, הנקראים "וואב"- "מטוהרים",- הם טבעונים, לובשי פשתן לבן, מגולחי-ראש, נימולים מגיל 13, מתרחצים לפחות שלוש פעמים ביום. הזרים מביאים צאן ובקר ושוחטים אותם על המזבחות. הם צולים את הבשר ואוכלים אותו בתוך בתי-המקדש, מכריחים את הכוהנים המוכים להשתתף בסעודות, ללבוש צמר, שנחשב בעיניהם לטמא, ולשרת את הכובשים. הם הורסים את בתיהם של המצרים המקומיים וגוזלים את רכושם. מי שיכול נמלט אל מצריים הדרומית, שנותרה עצמאית. אך ארץ זו אינה פוריה כשכנתה הצפונית, בעלת הדלתה השופעת של הנילוס, והחיים בה, גם בצל ההטרדות הצפוניות התכופות, הופכים ליותר ויותר קשים.
ואז מתפרץ הר-הגעש של האי כרתים. זוהי התפרצות אדירה שקורעת את האי הגדול בעל התרבות העתיקה המפוארת, ומפרקת אותו לכמה איי-משנה, ביניהם סנטוריני. הלבה המתפרצת יוצרת עננים שחורים שמכסים את השמיים. היום הופך ללילה ארוך. חושך. אבנים נופלות מן השמיים. מי-הים המזוהמים פורצים גם לתוך הנילוס, ומימיו הופכים לבוץ שהראה כמו דם קרוש. הצפרדעים הנחנקות קופצות החוצה, תנינים מורעבים זוחלים ברחובות, חיות-בר מבוהלות מתחילות להשתולל. גזים רעילים ממלאים את האוויר, ומגיפות שונות מכלות את האוכלוסיה, עד שאין בית במצריים הצפונית שאין בו מת. כל זה מתואר בכתבי-המצרים בפאפירוס איפו-וור, IPUWER. וגם, כמובן, בתנ"ך, בסיפור מכות-מצריים.
הנסיך משה מזדהה עם המצרים המקומיים ועם המיעוט העברי,- בני העמים המדוכאים ע"י הכובשים הנקראים כיום "היקסוס",- שיבוש של הביטוי המצרי-עתיק "חקא-חאסות",- "שליטים זרים".
משה מחליט למצל את ההזדמנות ולהוציא ממצריים את חבריו ואת כל מי שרוצה. הוא אוסף את העברים וגם "ערב רב", כמתואר בתנ"ך. אך לאן יברחו? צפונה" לעבר הים המזוהם? לכיוון הר-הגעש הזועם? ללב הסכנה? מובן שלא! לכיוון חצי-האי סיני? בלתי-אפשרי! חצי-האי סיני מלא מכרות של נחושת יקרה מפז ושל אבני-טורקיז שנחשבו אז יקרות-ערך כמו היהלומים של ימינו. הדרכים לסיני היו מבוצרות היטב ושמורות ע"י חיילים מקצועיים חסרי-רחמים. הם לא היו נותנים לאיש לעבור. כאן נכנס גם סיפור עמלק לתמונה, וגם "האמורי". בתנ"ך כתוב שהעמלקים היו מזרע עשיו, כלומר,- ערבים. התיאור מתאים לסוחרי חצי-האי ערב, שהיו עוברים גם בדרך המשי, ומביאים סחורות יקרות ונדירות אף מן המזרח הרחוק ומן הצפון,- לבנון, סוריה וטורקיה של ימינו. שבטים נודדים אלה היו, כנראה, גם בין אלה שכבשו את מצריים הצפונית והגיעו אליה יחד עם בני-יוסף, וכך ביקש מהם העם לעבור בתחומם, כי ציפה מהם ליחס חברי. אך שותף-העבר הבוגדני הפך מידיד לאויב, לכן קולל בתנ"ך לנצח-נצחים. להילחם בעמלקים? גם זה מסוכן, אך בלית-ברירה העם מנסה את מזלו,- ונכשל. אחרי תבוסתם הניצחת של בני-ישראל הנמלטים נגד השבטים המאורגנים והמחומשים האלה, שנקראו בשפת המצרים "עאמו", מה נותר, אם כן, לעברים המושפלים? לברוח לכיוון ההפוך- למערב, או לדרום!
אכן, מצריים הדרומית,- שלא נפגעה מן ההתפרצות הגעשית בים התיכון הרחוק,- גם היא מרימה ראש. היא שולחת שליחים למצריים הצפונית, והם ממרידים שם את האוכלוסיה הכבושה. פרעה דרומי אמיץ ממשפחת "יעח-מס",- "בני הירח",- מייסד השושלת ה-18 האגדית,- מעיז ויוצא למלחמה גלויה בפרעה הצפוני הזר.
משה מנצל את התוהו ובוהו הכפול בעקבות אסון-הטבע והמלחמה, ופונה מערבה. הוא חונה ליד העיר המצרית העתיקה "סאו",- סוכות", ומחכה להפוגה.
אך כאשר המהומות ממשיכות, הוא פונה דרומה וחונה ב"חירות",- כיום האתר הארכיאולוגי HAWARA,- "חאוורה", מקום-קבורה שקט ליד הפירמידות.
אלו הן התחנות הראשונות המצויינת בתנ"ך בספר "במדבר" פרק ל"ג.
אך גם שם אורבת הסכנה למי שאינו רוצה להתערב במלחמה. לכן הם חוצים את היאור,- לא את ים-סוף, אלא את נהר-הנילוס,- מגדתו המערבית לזו המזרחית. הנהר המזוהם נמצא אז, כנראה, בתקופת השפל השנתית שלו, ועוברים בו גלים דמויי-צונאמי מכיוון הים, המשאירים אחריהם חרבה.
אחר-כך ממשיכים העברים לנדוד דרומה על גדתו המזרחית של היאור, ומגיעים ל"מגדל",- כנראה מגדל-שמירה,- אחד המבצרים על הגבול עם נוביה,- היא סודן. המבצר, כנראה, נטוש, כי מרבית החיילים נלחמים בצפון. לכן השומרים המועטים מניחים לעם הרב לעבור את הגבול בלי בעיות. שם העברים שוב חוצים את הנילוס מערבה, כי המים שם תמיד היו רדודים,- הסלעים הרבים בקרקעית הנהר גרמו לבעיות זרימה, וכל פרעה היה נאלץ לשלוח אנשים שיפנו אותן. כמו-כן היו למצרים באזור הגבול הזה סירות ורפסודות למטרות שמירה, שיכלו להעביר בעת-מלחמה גם מאות אנשים בבת-אחת מצד לצד.
 

התחנה הבאה,- "מרה",- היא כבר בסודן. עיר בשם דומה, MARAWI, שוכנת כיום על גדות הנילוס בצפון-סודן. אחרי שלושה ימים בלי מים טובים, כנראה כי הנילוס מזוהם, העם מגיע לנאת-מדבר בשם "אילם". אואזיס זה קיים עד היום בגבול בין מצריים לסודן, ושמו כמעט זהה,- סלימה,- OASIS SELIMA. אילם מתוארת בתנ"ך כנווה-מדבר שהיו בו 12 עינות-מים ו-70 עצי-תמר. ואכן, מעיינות ועצי-תמר נמצאים שם עד היום.
 

 

אחרי נווה-המדבר סלימה, שנמצא ליד וואדי חלפה,- WADI HALFA,- המשיך המסע בתוך סודן. עד היום יש שם שמות מקומות שממש מזכירים את השמות התנ"כיים. "דפקה" המקראית היא KUR-DUFAR,, "קור-דופר", "אלוש" המקראית היא העיר "אלפשר" הנמצאת בהרי ALFASHIR, ו"רפידים" המקראית היא בסיכול אותיות DARFUR, "דרפור".
נאמר בתנ"ך שמרים צחקה על אחיה משה רבנו שלקח לו "אישה כושית". ארץ-כוש המקראית היא נוביה,- או סודן של ימינו. אכן, אם משה התחתן בשנית בזמן יציאת-מצריים, ולקח אישה כושית, סביר להניח שזה קרה בסודן. השבטים המקומיים החלשים היו רגילים לפשיטותיהם של המצרים, שהיו שודדים את זהבם ולוקחים את בניהם לעבדים, לכן ניסו להתיידד עם העברים, וכנהוג באותה התקופה עשו זאת באמצעות מתן בנותיהם לנשים לכובשים הזרים. גם למשה היה אינטרס לשמור עם האפריקנים על יחסים טובים, לכן לא סירב להצעה.
 

אחרי שחצו את צפון-סודן , מונחים ע"י עמוד אש ועשן שהאיר את דרכם יומם ולילה, הגיעו הנודדים לתחומי "מדבר סיני",- השייך כיום לארץ צ'אד. שם חנו "מול ההר",- הלא הוא הר-סיני, הנקרא גם "הר חורב". והנה, מה אנו מוצאים כיום במפת צ'אד? איזור הנקרא ERG DU DJOURAB, איזור "הדיונות של ג'ורב", המילה השלישית, DJOURAB, - "ג'ורב",- היא הכתיב הצרפתי ל"חורב".
 

זהו, אם-כן, איזור הר-סיני המקראי. פסגת הרי טיבסטי בצפון צ'אד היא הר-געש הנקרא EMI-KOUSSI., "הר קוסי", המתנשא לגובה של 3415 מטרים. זהו ההר הגבוה ביותר לא רק בצ'אד, אלא בכל מדבר סהרה. הוא מעלה תמרות אש ועשן גם כיום, כפי שעשה, ללא-ספק, גם בתקופת ההתפרצות הגעשית בכרתים.
זהו הר-סיני המקורי, שעליו ירד הענן.
 

באזור הר-סיני, או חורב, חנו העברים ב"קדש-ברנע". והנה, במפת ג'ורב שבצ'אד נמצאים האזורים "קאנם-בורקו",- KANEM-BORKOU,- ממש ראשי-תיבות של השם המקראי. אחר-כך מוזכרים כמה מקומות שברור ששמם הוא סמלי, כגון "קברות התאווה", "חצרות", "לבנה". אך יש גם מקומות כמו "ריסה" שעדיין נמצאים במפות של ימינו באיזורים שבהם הסתובבו הנודדים ,- בין צפון סודן לצ'אד. "ריסה" המקראית היא בהיפוך אותיות SOROA, "קהלתה" המקראת היא KUHAWA, "הר-שפר" המקראי, גם-כן בהיפוך אותיות, לפי אלה שכותבים משמאל לימין, הוא אכן הר-אל-פשר",- EL-FASHIR בסודן, שם נמצאת גם עיר בשם זו שנקראת במקרא "אלוש".
 

 

אחרי סודן הנודדים מדרימים לניגר, שם נמצאים עד היום שמות הדומים לאלה של הערים בתנ"ך. "תורח" המקראית היא TENERE, "תנרה". הצרפתים והאנגלים אינם מבטאים את האות ח', לכן היא הופכת לג', או פשוט נעלמת.
"חור בגדגד" היא AGADEZ, "א-גד-ז",- שוב, בלי הח'. ליד איזור זה שבמרכז ניגריה נמצאת נאת-מדבר המתאימה לתיאור "יוטבתה" המקראית, ושמה OASIS TIMIA,- "נווה-המדבר טימיה". לידה נמצאת "עברונה" המקראית, או בשמה העכשווי, בצרפתית, AIR, "עייר", קיצור של "עבר", או AZBINE, "עזבינה", כפי שהאיזור מופיע במפת צ'אד, ניגר, ניגריה למעלה .

 
 

 

איזור "מתקה" המקראית הוא סביב עיר-בירה של צא'ד N'DJAMENA, - נג'מנה,- לפי הפירוש המצרי עתיק למילה "נאג'מה",- "מתוקה",- מתקה,- וכן גם העיר הסמוכה לה בניגריה, מדגורי, MAIDUGURI. האותיות הראשיות מ, ד, ג, נשמעות כמו מ, ת, ק.
"חשמונה" המקראית יכולה להיות מתורגמת לשם העיר הקאמרונית ADAMOUA, "אדמואה",- שוב, בלי הח'. אפשר לראותה בתחתיתה של מפת צ'אד, ניגר וניגריה למעלה.
"בני-יעקן" המקראיים הם בני העיר הניגרית KANO., "קנו". משם הדרימו הנודדים ל"עציון-גבר", והנה העיר בשמה כיום,- OSO-GBO. "עוסו-גבו", כמו "עוצ. גב.",- קיצור של "עצ.יון גב,ר". אחר-כך הגיעו הנודדים ל"מדבר-צן הוא קדש". במקרה או שלא במקרה יש בצפון ניגריה עיר הנקראת SO-KOTO. במעבר בין השפות אותיו מסויימות מתחלפות לפעמים, כמו במילה "שבת" המבוטאת בהברה אשכנזית "שאבעס". כך ב"סוקוטו" הס' והצ' מתחלפות, כמו בערבית, וכן גם הת' והד'. על-כן "סו" הוא כמו "צו", קיצור של "צין", ו"קוטו" הוא כמו "קודו", קיצור של "קודש. ישוב זה, "צן-קדש", אינו זהה, כמובן, ל "קדש-ברנע".
 

אחרי ניגריה התחילו הנודדים לעלות צפונה, והגיעו לאיזור הנקרא "הור-ההר". אם נסתכל במפת אלג'יר נגלה בדרומה איזור הררי הנקרא HOGGAR. השם כמובן שונה לצרפתית, אך נותר דומה למקור. ההר הגבוה ביותר של אזור "הוג-גאר",- או הור-ההר, -נקרא הר "תחת",- TAHAT. בניגוד לשמו הוא מתנשא לגובה של 2908 מטרים. וגם הוא מופיע ברשימת המקומות שעברו הנודדים, בספר "במדבר", פרק ל"ג פסוק כ"ו.
באיזור ההוג-גאר נמצאת העיר TAMAN-RASSET, והשם TAMAN דומה ל"צלמן", קיצור של "צלמונה" המקראית.
 

קשה לפקפק בכך שהוג-גאר הוא אכן איזור הור-ההר, שבו מת אהרון הכוהן. .
 
 

"הרי העברים" מופיעים במפת לוב כ- UBARI. אולי הם זהים ל"עיי העברים", ואולי הם פשוט איזור אחר של אותם ההרים.
אחר-כך מוזכר בתנ"ך מקום בשם "פונן", וכיום יש במרכז מפת לוב את הרי פזאן, FEZZAN.



 
 

"עלמון דבלתיימה" גם היא נמצאת במפת-אלג'ריה, בצפון-מערבה, ושמה כיום, בתרגום לצרפתית, -בסיכול אותיות, הוא TADEMAIT, תדמאיית.
 
 

אחרי "אובות" ו"עיי העברים" ,- UBARI, נזכר השם "דיבון-גד". והנה, בדרום-מערבה של לוב, על הגבול עם אלג'יר, נמצאת העיר "גאת",- או "גד".
 

אם כל זה לא מספיק, יש הוכחות בנות זמננו גם לניסים שקרו בדרך, ולפיהם מסתבר, שהיו טבעיים לחלוטין, ופירושם פשוט מאד.
המן המסתורי לא היה אלא פירות שהעברים יוצאי כנען ומצריים מעולם לא הכירו, כי לא צמחו שם, אך צמחו בשפע במרכז אפריקה. הפירות המכוסים באינספור טיפות של טל-הבוקר אכן נראו כמכוסי טיפות קרח, ואכן היו להם זרעים קטנים המכוסים בקרום שקוף, ממש כמו שיש לפרי הפאפאייה.
תיאורו של ה-מן בתנ"ך הוא "זרע גד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש". "זרא גאד" פירושו באחת השפות של תושבי איזור מרכז אפריקה "אבטיח לבן". כלומר, המן היה בעצם פרי בעל צורה עגולה, כמו אבטיח קטן, לא ירוק ולא אדום, אלא לבנבן, או צהבהב.
עד היום נקראת הפאפאייה בשפת אחד השבטים המקומיים של מרכז אפריקה MAN-DYE, - מן לבן.
 

 

פרי נוסף המתאים לתיאור ה-מן הוא, אכן, פרי המנגו,- "מנ-גו",- נקרא במקור "מן קורו", MAN-KURU, "מן קדום".
 
 

אזור מרכז-אפריקה מתאים בעושרו גם לתיאור של "ארץ החווילה אשר שם הזהב". "חווילה" נקרא כיום "וולילה",- VOLILA. זהו אזור בקונגו, הגובלת בסודן בדרומה. משם הגיע, כנראה בדרכי-מסחר, הזהב הרב שהנודדים השתמשו בלי הרף למטרות שונות. אפריקה מפורסמת בעבודות-האמנות שלה,- והיו בה בוודאי אמצעי-עזר לצורפות, לחריטה, לגילוף,- כמו גם עצים ובדים משובחים, ששמשו בין היתר לבניית המשכן גדול-המימדים וארון-הברית,- בניגוד למדבר סיני השומם.
המילה KURU, בשפת אחד השבטים בני מרכז אפריקה, פירושה "קדום". המילה TORO היא המילה "שור", או כמו שהיא נקראת בלועזית TAURUS.
במפת-צ'אד, באזור הרי טיבסטי ליד איזור DJOURAB, ג'ורב או חורב, נמצא מקום בשם KORO-TORO, "קורו-תורו", ופירושו ,- "השור הקדום". הוא נמצא סמוך להר-הגעש אמי-קוסי, "הר קוסי",- הוא הר-סיני. ואכן, השם "השור הקדום" מתאים לתיאור הסיפור על "עגל הזהב".


 
 

אחד האנשים שחקר את משמעות השמות האלה היה ישראלי בשם יוסף אידלברג, שחי כמה שנים באפריקה המרכזית. הוא למד את שפתם של בני אחד משבטי מאלי,- שבט הבמברה,- וגילה דמיון מפתיע בינה לבין השפה העברית. לכן סבר אידלברג שבני הבמברה הם צאצאיהם של הנודדים הקדומים. לא כל היוצאים ממצריים היו עברים, כזכור, אלא כללו "ערב-רב". והיו גם עברים שלא רצו לעשות את המסע המפרך בחזרה לארץ-כנען, והעדיפו להישאר בלב אפריקה הפוריה. במשך הזמן הם נטמעו בין המקומיים השחורים והתאסלמו. אך למרות זאת בני-הבמברה עדיין שומרים על מנהגים הרווחים ביהדות. הם מלים את בניהם ביום השמיני להיוולדם, לא כמו המוסלמים בגיל 13. יש להם מנהג פדיון-הבן כמו בתנ"ך, ואפילו באותו הסכום,- חמש כפול עשרים, והם מקריבים קורבן של תרנגול-כפרות.
יוסף אידלברג כתב על תגליותיו ספר בשם "במברה", שפורסם בעברית בשנת 1976.
מתוך ספר זה הנה מספר דוגמאות של מילים דומות בין עברית לשפת הבמברה.
"אנו "היא אותה המילה בשתי השפות, בושם הוא BO-SUMA, בלי הוא BALI, "ברא" בעברית פירושו הוא "ליצור", "לעשות", ובבמברה,- BARA היא "עבודה", "מעשה". DA-BA-RA בבמברית היא "פה מדבר בעצמה". המילה "טוטפות", שפירושה העברי אינו ידוע, היא בבמברית TO-TA-FO, "החוק לשאת ולדבר",- כמו שנאמר,- "ודיברת בם". TAFO הוא בשפה הבמברית קמע השזור מחוטים עם קשרים, ממש כמו הציציות הקשורות לטלית. בני-במברה נוהגים ללפף את הטאפו שלהם על גופו של אדם חולה כדי לקשור אליו את נשמתו.
כמו-כן המילה "תרפים",- הקמעות שבהם השתמשה רחל אימנו,- הם בבמברית TERE-FEN,- "גוף הרוח", או בעצם פסל או פסלון.
עוד מילים המשותפות לעברית ולבמברית הן "מגע", "מגיפה", "נגף", "פרסה", "מילא", "גיל", "נסתר", "סטירה", "למשש", "למנוע", "לפרום", "תורה", "ללמוד".
 

בסופו של דבר אכן הגיעו הנודדים לארץ-כנען , בסביבות 1550 לפנה"ס, דרך אלג'יר, לוב, מצריים הצפונית וסיני. במשך כ-40 שנות מסעותיהם ברחבי סהרה נרגע המצב באיזור הנילוס. מצריים המאוחדת התחזקה והשתקמה, והניחה לשבטים הנודדים,- שנקראו בפי המצרים "עאמו" ו"שאסו",- לחצות אותה בלי בעיות, כדרכה תמיד. מצריים העשירה, שנקראה" אגן התבואה של העולם העתיק", נהגה בנדיבות גם עם בני-ישראל, שעלו בה לגדולה, עד שהגיעו הכובשים הזרים, בני-ההיקסוס,- וקם, כמו שנאמר,- "פרעה שלא ידע את יוסף". כל השבטים הנודדים אלה, ששכנו בסיני, בדרום-כנען, בחצי-האי ערב, וגם בצפון הרחוק,- בלבנון ומעבר לה, הועילו גם למצריים במסחרם הענף.
 
 

העברים התיישבו בארץ המובטחת בהדרגה. סיפורי המאורעות שקרו במצריים וברחבי אפריקה עברו מאב לבן, מפה לאוזן, בעל-פה, וכך הפך צביונם ברבות השנים למיתולוגיה רצופת ניסים ונפלאות. העובדות הוגזמו והשתנו, כי אבותינו ילידי ישראל הקטנה מעולם לא בקרו האפריקה הגדולה והרחוקה. אך הבסיס נשמר. מן הצד השני, גם אפריקה נכבשה שוב ושוב על-ידי אימפריות שונות, אך השמות נשמרו, בערך.
וכך, בזמנו של דוד המלך, כאשר הדברים התחילו לעלות על הכתב ולקבל צורה קבועה, כ-600 שנים אחרי שהתרחשו, הם קבלו צביון של מאורעות על-טבעיים. כאשר שוכתבו הדברים, גם בזמנו של יאשיהו מלך יהודה שחי בסביבות 600 לפנה"ס, כאלף שנים אחרי יציאת-מצריים, וגם אחריו, בזמן חתימת התנ"ך, מדבר סהרה הבלתי-ידוע הפך בסיפורים למדבר סיני הסמוך הקטן, הצר מלהכיל עשרות-אלפי אנשים ולפרנסם במשך שנים רבות. הר הגעש השגיא אמי-קוסי הפך להר סיני שאינו מעלה תמרות אש ועשן, כי אינו געשי. הור-ההר הענק ופסגתו הרמה הר-תחת הפכו לגבעות מקומיות, שטחים חדשים יושבו ונקראו בשמות הקדומים, המדבר שנקרא במצרית כשם הצבע "אדום" ,- RED ,- הפך ל- EDOM, כמו שכני-ישראל שמעבר לירדן, ונוצר הרושם שהערים שהיו בעצם במרכז אפריקה נמצאו על גבול ישראל. לא פלא שהארכיאולוגים לא מוצאים במקומות אלה שום שרידים לסיפור המקראי.
 


אך ההגיון,- וגם שפע של הוכחות,- מצביעים על כך שאזור נדודי העברים אחרי יציאת-מצריים היה השטח הפורה של מרכז אפריקה, -עם הריו הגבוהים,- ביניהם הרי-געש מעשנים,- עם נאות המדבר השופעות שמסוגלות להשקות עשרות-אלפי אנשים וכבשים, -עם הזהב הרב שבו, ועם פירות הפאפאייה והמנגו,- המן-הקדום.
הניסים הגדולים ביותר הם, אכן, פרי מעשיו של הטבע.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל