התיידדות מוזרה,- סיפורו של ברווז "יאורית" תל-אביבי

יום אחד ראיתי אותם כשהאכלתי שחפים בפארק-הירקון. הם נחתו לידי ורצו אלי בלי פחד, כאילו היינו חברים טובים. זוג ברווזים גדולים וצבעוניים, יפהפיים וקולניים, בעלי ביטחון עצמי ואפילו שחצניים. אך עד-מהירה השתנה המצב.

זיהיתי אותם מתמונות-הקיר מלפני 3300 שנים שהתגלו בתל-אל-עמרנה,- כיום שרידי "אחאת-אתן",- "אופק-גלגל-השמש",- בירתו העתיקה של פרעה אחנאתן,- מחבר "ההמנון לשמש" שתורגם לתהילים 104.
זוג של אנאתידות,- עוף גדול בין ברווז לאווז לברבור,- בשם "יאורית מצרית". אורכם כ-60 ס"מ, מוטת כנפיהם מעל מטר, יש להם עיניים צהובות-כתומות המובלטות על-ידי מסגרת חומה כהה, גוף לבנבן-צהבהב עם כתם שחור על החזה, כנפיים בצבע חום-אדמדם ולבן, עם קצוות ירוקים-כהים ושחורים.
כשהם שטים הם נראים כו ברבורים צבעוניים, אך עם צוואר קצר יותר. הזכר והנקבה זהים, אך הוא יותר גדול, וקולותיהם שונים.
 

בפארק-הירקון הבחנתי בשני זוגות בלבד,
אך לשמחתי לאחד מהם היו תשעה גוזלים.
האם השמיעה כל הזמן תרועות צורמניות קצרות כדי שלא יתפזרו,
והאב נהם בצרידות.
אחרי יום היו רק שמונה גוזלים,
ואחרי עוד יום לא היו גוזלים בכלל.
 

מדי-פעם, כשהיו רואים אותי ובאים בריצה, הייתי זורקת להם פירורי לחם, והם התגלו כזללנים לא קטנים.
שמתי-לב שעם שקיעת-השמש הם מגיעים למקום מסויים, וכבר הייתי מחכה להם.
כעבור שבועיים של היכרות ראיתי את האדון מגיע, כהרגלו, בהליכה מעכסת, אך נדמה היה לי שהוא צולע.
בתחילה חשבתי שאני סתם "לא רואה טוב", אבל למרבה הפלצות ראיתי שהוא הסתבך בחוט-ניילון עם מצוף-פלסטיק של דייגים.
החלטתי לעזור לו. למחזיק-המפתחות שלי מחובר אולר. שלפתי אותו בכוונה להגיע אל הברווז ולחתוך את חוט-הדייגים.
אך בינינו הפרידה "לגונה" קטנה של מים, שמשמשת להסדרת הזרמים של מי-הגשמים.
 

הסרתי את הסנדלים התנכ"יים שעימם אני משוטטת בפארק, הפשלתי את שולי מכנסי-הג'ינס עד לברכיים, והחלטתי לחצות את המים הבוצניים. בזהירות רבה הזדחלתי לי בתוך הרפש והצלחתי לחצות את השלולית. אך הנקבה התחילה לחצצר כדי להזהיר את בן-זוגה, והוא התחיל לברוח. מישהי צעקה לי מלמעלה, ואמרה שתבוא לעזור לי. הבחורה האמריקאית הנחמדה קפלה גם היא את שולי מכנסיה, אחרי שהסירה את סנדליה, והצטרפה אלי בצד השני של ה"לגונה". התחלנו לבוסס בבוץ החלקלק של גדות הירקון ברדיפה אחרי הברווז המסכן, אך הוא ברח לתוך המים ונעלם. זוגתו פרשה כנפיים ונטשה גם אותנו וגם את בן-זוגה. שבנו למעלה, מכוסות בוץ אפור-כהה בסגנון ים-המלח. שטפנו את רגלינו, והחלטנו לצלצל לעיריה.
"מה, שוב הברווז הזה?" התפלצה הבחורה החביבה מן המוקד העירוני. "כל העולם כבר יודע על הברווז הזה! מחר בבקר נטפל בו."
למחרת היגעתי לפארק, ומה רואות עיני? הברווז, כנראה בנסיונות נואשים להשתחרר, הסתבך עוד יותר, וכעת כנפו הימנית הייתה קשורה לרגלו הימנית, כך שלא היה מסוגל לעוף וגם לא ללכת. הוא עמד על רגל אחת וכשהיה צריך לזוז צלע קשות. התקשרתי שוב לעיריה.
"איפה הוא נמצא?" שאלו אותי. תיארתי להם את המקום המדוייק, והובטח לי שמיד יגיעו.
ואכן, לאחר כחצי שעה בגיע פקח מטעם הווטרינר העירוני, ושנינו ירדנו שוב לגדות הירקון החלקלקות והזדחלנו בבוץ לעבר הברווז. אך הוא כבר היה למוד-נסיון, וישר נכנס למים. מסתבר שלשחות הוא הצליח. הפקח כתב בדו"ח שלו: "הברווז ברח". וכך עבר עוד יום.
 

ביום-המחרת התקשרתי שוב לעיריה.
"גברת", אמרו לי. "הפקחים היו שם הבקר ולא מצאו את הברווז. את צריכה לצלצל להנהלת פארק-הירקון. אולי הם יכולים לאתר אותו."
התקשרתי להנהלת-הפארק. הבחורה המקסימה שענתה לי הפנתה אותי לאחראי על האגם. הוא הסביר לי באדיבות שהברווז נותח כבר לפני כמה שבועות ועכשיו הוא בסדר. אחרי כמה זמן הבנו שאיננו מתכוונים לאותו הברווז.
"זה ברווז חדש," הסברתי לו.
"כן, מה לעשות, הסוג הזה תמיד מסתבך," נאנח האיש. "את צריכה להודיע לנו כשאת נמצאת שם ורואה אותו. אז נראה מה לעשות." הגיוני.
אך הברווז הערמומי, שלא הבין שאנחנו רוצים רק לעזור לו, היה יותר חכם. הוא פשוט לא הופיע.
אחרי יום-יומיים,בזמן השקיעה, שוב ראיתי אותו עומד לו שם, מסובך כולו בחוט-הניילון, והכנף תלויה לו מאחור.
התקשרתי מיד לכולם, והפקח הבטיח לבוא. עד שהגיע כבר שקעה השמש, והיה ברור שהברווז שוב יחמוק למים וייעלם.
אפילו לא ניסינו להתקרב אליו.
 

ביום הבא הגעתי לשם עם ידיד וציוד. אחרי התייעצות לקחנו סירת-מנוע מן המעגן וחצינו עמה את הנחל כדי לחסום את דרכו של הברווז הסורר.
הבאתי שמיכת-פיקה דקיקה שהתכוונתי לזרוק על הברווז כדי לתפוס אותו, ומספריים כדי לגזור את חוט-הניילון עם המצוף ולשחרר אותו מיד.
ברגע שהסירה התקרבה לברווז הוא צלע כמובן לכיוון המים. זרקתי עליו את השמיכה אך העליתי בידי רק בוץ,- אפילו לא חרס, כדברי הפתגם.
חזרתי לסירה והתחלנו במרדף. מובן שסירת-מנוע היא יותר מהירה מברווז. מיד הישגנו אותו, ואני זרקתי שוב את השמיכונת כמו לוחם-שוורים בזירה.
אך להפתעתי לא מצאתי בה כלום. בניגוד לאווזים, שלא מכניסים ראש למים,- הברווז פשוט צלל.
"הרגנו אותו," קרא ידידי בצער.
אך מיד איתרנו את השייט הקטן בכיוון אחר לגמרי. שוב רדפנו, ושוב הפסדנו.
סוף-סוף הבנו,- הברווז הצולל לא ייתפס,- אפילו לא בדרך זו.
 

בערב הבא עברתי ברחוב איבן-גבירול, ופתאם מזכרתי שיש שם ווטרינר תורן. נכנסתי אליהם וסיפרתי להם על הפרשה המעיקה.
למזלי היה שם מתמחה שעבד שנתיים ב"בית-החולים לחיות-בר" בספארי שברמת-גן. הוא צייד אותי במספרי-טלפון, בשמות הנכונים ובעצות טובות. הסתבר, שהדרך היחידה לתפוס את הברווזים האלה היא - לירות עליהם חיצי-הרדמה במינון הנכון.
התקשרתי ל"מוקד שרות הטבע והגנים", סיפרתי, הבטיחו לחזור אלי. בסוף התברר, שבית-החולים אכן מומחה במתן עזרה לחיות וגם עופות במצבים כאלה. אבל הם לא יכולים לבוא לאסוף אותם. מישהו צריך להביא את החיה הפצועה אליהם.
הסברתי שהחיה אינה פצועה, והבעיה היא לא לרפא אותה, אלא לתפוס אותה. אך ללא הואיל. חזרתי אל המתמחה והוא התקשר וסיפר וביקש, אך בסופו-של-דבר חזר אלי עם אותה התשובה. צריך להביא את העוף לבית-החולים. ומי אחראי על הבאתו לשם? העיריה.
הסברתי שהפקחים אכן מלאי-רצון טוב ותמיד מגיעים, אך איש אינו מצליח לתפוס את הברווז החמקן.
 

"אני מוכנה לשלם," אמרתי. "רק שמישהו יבוא וילכוד אותו."
"זה לא עניין של כסף," ענו לי מן המשרד להגנת הסביבה. "את יכולה לפנות ללוכד פרטי."
פתחתי את האינטרנט, חיפשתי ומצאתי כמה לוכדים ומשחררים מקצועיים. כולם העלו תיאוריות שונות באשר לאפשרויות-ההצלחה של מבצע כזה. אולי בכלל אסור לירות בו חיצי-הרדמה, כי זה עלול להרוג אותו, הזהירו אותי. עדיף לשים מלכודת, או אפילו לבוא בשתי סירות בבת-אחת. אמרו שיחזרו אלי, אך איש לא חזר.
כיוון שאני אופטימית מטבעי, החלטתי שאני צריכה להוכיח גם במקרה הזה ש"בכל רע יש טוב". לכן הלכתי להביא למסכן אוכל. לפחות שיהיה לו יותר קל, במובן הזה, ושיראה שבכל-זאת מישהו דואג לו. כשלא מצאתי אותו הסתובבתי באזור, ויום אחד פגשתי בכמה אווזים לבנים חברותיים, שממש אכלו מתוך ידי. אווז אחד היה גם הוא פצוע ברגלו וצלע קשות. הבנתי שזה לא מאורע נדיר, שהעופות התמימים האלה מסתבכים בחכות וברשתות של דייגים, בשקיות-ניילון ובחפצים אחרים של מבקרים. אי-אפשר לקרוא לפקחים הווטרינרים שיבואו להציל כל אווז וברווז. צריך לקוות שיסתדרו לבד.
 

בקר אחד הגיע לבנייננו הגנן וגזם את קני-הסוף הארוכים שצומחים בגינתנו. לקחתי קנה אחד דק וארוך במיוחד, קשרתי אליו סכין חדה, והבאתי אותו לפארק. החבאתי אותו בין השיחים וחשבתי, שכאשר יגיע הברווז לאכול, אכוון את הקנה שאורכו מעל ארבעה מטרים אל רגלו, ואחתןך את חוט-הניילון עם הסכין. התאמנתי על הפעולה וזה עבד. אך בפועל, כשהברווז ראה את תנועת-ידי, הוא מיד ברח למים. רק אחרי שהסתלקתי משם, אחרי שהחבאתי את ה"חנית" בין השיחים, ראיתי אותו מלמעלה נהנה מן האוכל.
כך חזרתי כל ערב, או לילה, לאותו המקום. זה כבר הפך לפולחן,- להיכנס לבוץ שעל גדות-הירקון בנעליים ישנות, להתגנב חרש, לזרוק את האוכל,- תערובת של לחם, גרעיני תירס, אורז, ועדשים,- להרים את החנית, ולראות את הברווז החשדן גורר את רגלו ואת כנפו השמוטה למים ונעלם בתוכם.
 

אחרי כמה נסיונות-סרק מגוחכים כאלה הבנתי שאין מה לעשות. פירקתי את ה"חנית", והמשכתי להביא אוכל, גם לאווזים, ליונים, לעורבים, לברווזי-הברכיה, לציפורי-הדרור ולכל השאר, ואפילו לחולדה ענקית אחת וכמה חתולים, שכולם חיים יחד בשלום ובידידות. אם אני מתוסכלת בגלל ברווז-היאורית, חשבתי, לפחות שמישהו אחר ייהנה מזה. מסתבר שהאווזים הלבנים אוהבים מלפפונים, תפוחי-עץ ותותים. הם מאד חברותיים, והפכו אטרקציה להרבה הורים וסבים המביאים לשם את הילדים הקטנים ומדקלמים להם שירי-אווזים בכל מיני שפות. הייתי מתחלקת איתם באוכל שהבאתי, והקטנים היו זורקים את החתיכות לאווזים הצווחים מאושר.
אך ככל שהמשכתי להופיע בקרבת ברווז היאורית "שלי", כך הוא נראה יותר כעוס. הוא החליט להראות לי שאינו זקוק לעזרת בני-אדם, שבגללם נקלע למצבו האומלל. שאלתי את עצמי כמה לילות עוד אכתת את רגליי לפארק עם השקית המלאה כל טוב. בינתיים צילמתי עם הנייד הפשוט שלי מכל הבא ליד.
 

 

זכיתי לעשות היכרות קרובה גם עם הציפורים שבפארק,
גם עם שקיעות-השמש המרהיבות
וגם עם השקט הליילי שלו.
 

 

פעם היגעתי לשם באחת בלילה, אחרי שחזרתי מאיזשהו מקום, וראיתי שהברווז שלי לא לבד. הנקבה הייתה איתו, ושניהם זללו ירוקת.
סימן טוב, חשבתי. ראיתי שהוא מנענע את כנפו הלכודה, והבנתי שהוא מנסה לגרום לנוצות התפוסות בחוט לנשור, וכך לשחרר אותה סוף-סוף.
יום לאחר מכן לא היה שם אף-אחד. מצד אחד דאגתי, אך גם קיוויתי שהברווז הצליח להשתחרר.
ביום שישי הגעתי בשש בערב, כי הייתי מוזמנת לשעה שמונה. חיכיתי וחיכיתי, אך אף-אחד לא הופיע.
בשבע הגיעה הנקבה, וכשראיתי שהיא לבד, באמת התחלתי לדאוג.
ברוב-יאושי פניתי ל"אלוהים", והבהרתי לו שאני לא רוצה כלום, שום-דבר, רק לראות את הברווז הזה עף, לפחות פעם אחת, וזהו.
מה אני כבר מבקשת בחיים? שאלתי. החלטתי שאני לא זזה משם עד שאראה את הברווז.
בדמדומים נראתה לי כל שקית-ניילון כמו גוויה צפה, וכל צל זז נראה לי כמו הברווז.
 

בסוף, כשהבחנתי שאני כבר ממש ממש מאחרת,
והשמש כמעט שקעה,
ראיתי מעל לראשי זוג כנפיים אדירות .
הברווז עשה את הכניסה הדרמטית שלו,
ונחת באלגנטיות גאוותנית, מלאת-ביטחון, ליד זוגתו המצפה.
הוא אכן הצליח להשתחרר בכוחות עצמו,
ועכשיו כל הסיפור העגום נראה קטן עליו,
כאילו כבר שכח את השבועיים הנוראים.
אכן, כמו שאומרים, הטבע עושה את שלו.
 

אך כמה ימים לאחר-מכן ראיתי שהוא עדיין צולע. הסתבר שהוא אמנם השיל כמה נוצות והצליח לשחרר את כנפו הלכודה, אבל תוך כדי כך התהדק חוט-הניילון סביב רגלו, והכאיב לו עד-כדי-כך שלא יכול היה לדרוך עליה.
בעודי צופה בו בחוסר-אונים הגיעה משפחה, עצרה לידי, ואבי-המשפחה אף זרק משהו לעבר זוג הברווזים. בתחילה חשבתי שהוא זורק להם לחם, ממש כמוני, אבל ראיתי למרבה הצער שזאת הייתה אבן.
"מה את חושבת, שאני רוצה להרוג אותו?" ענה האיש בצחוק על פנייתי המנומסת. "אני סתם מנסה להפחיד אותו!..."
הבנתי למה הברווז כל-כך נשמר לנפשו, ואיחלתי לו שיהיה עוד יותר זהיר.
שוב ראיתי תסריטים מדכאים,- החוט המהודק גורם לברווז לנמק ברגלו, הדם מפסיק לזרום בה, הוא הולך ודועך... אך הגורל חייך אלינו בפה מלא שיניים,- ובמקרה הזה,- גוזלים.
כעבור עוד כמה ימים ראיתי את הזוג עם שמונה גוזלים קטנים, ובלי סימן לחוט-ניילון. סימן, בעצם, כן היה. עדיין היה לו כתם לבן על הרגל הוורודה. אבל זה יעבור, חשבתי. החיים ממשיכים. קראתי באינטרנט שהברווזים מסוג זה חיים בנאמנות כמו זוג יונים, וכמוהם גם דוגרים בתורות,- היא בלילה, הוא ביום, ומטפלים יחד בגוזלים. סוף-סוף הבנתי למה פקחי-העיריה לא הצליחו למצוא אותו בבקר. הוא פשוט דגר על הביצים, והופיע רק בערב,- אחרי שעות-העבודה שלהם. בזמן שאני חששתי שהוא עומד למות, הוא פשוט ציפה להולדת-גוזליו.
 

ביום הבא הלכתי לכיוון הטריטוריה שלהם כדי להאכיל אותם, ובדרך צילמתי כמה עורבים.
פתאום קפץ לעומתי הברווז "שלי", וממש חייך אלי.
הוא גירש את כל הציפרים האחרות וקרב אלי בטבעיות כזאת, כאילו היינו חברים מאז ומתמיד.
הוא ממש חטף מידי את פרוסת-הלחם שהוצאתי עבורו.
הוא לא רק זיהה אותי, הוא גם סלח לי על כל המרדפים.
כמו שנאמר,- יודע צדיק נפש בהמתו...
והפתגם הזה מתאים לשנינו...
 

צחוק-הגורל, חשבתי לי.
קודם, כשהייתי יכולה לעזור לו, הוא ברח ממני.
ועכשיו, כשהוא לא זקוק לעזרתי, הוא ממש אוכל מכף-ידי.
 

מאז אני עוקבת אחרי המשפחה המורחבת בנאמנות,-
מאכילה, מצלמת, משתפת.
עוד אנשים מביאים אוכל מן הבית,
ומגיעים עם הילדים והנכדים כדי לפטם את האווזים הלבנים והברווזים,
גם את אמא-ברכיה הטרייה שמסתובבת במים עם ששה גוזליה המתוקים.
 

 

ברווזי-הברכיה, בניגוד ליאוריות, מחליפים בני-זוג.
לכן הזכר והנקבה כה שונים זה מזה במראיהם,-
כל אחד לפי צרכיו.
הזכר בעל הראש הירוק המבריק וצבעי הלבן והשחור הבולטים צריך להיות יפה-תואר,
כדי למצוא-חן בעיני הנקבה שהוא מחזר אחריה.
ואילו היא,- חומה ומנומרת,- צריכה להתמזג עם הטבע,
כי רק היא זאת שדואגת לצאצאים.
 

 

 

והיאוריות "שלי"?
לעומת הבוגרים הצבעוניים, לגוזלים יש מקור כהה ורגליים שחורות,- לא וורודות,- לצרכי-הסוואה, והם נראים כמו אבנים בעלות כתמים חומים ואפורים.
בלילה הנקבה אוספת את הקטנים אל מתחת לכנפיה, והזכר עומד לידה ושומר.
אחרי כמה ימים הגוזלים כבר עצמאיים, אך מתקבצים יחד לגושים, גם כדי להתחמם וגם כדי להיראות יותר גדולים.
פסגת-שאיפותיו של כל חתול,- מי כמוני, מגדלת החתולים, יודעת,- היא לטעום איזה רבע-עוף קטן.
אבל חתולי-הפארק השבעים פוחדים פחד-מוות מן הברווז הגדול העצבני בעל חבטות הכנפיים האדירות.
כך נמשכת לה מלחמת-הקיום,- אכזרית, אך מופלאה.
 

 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל