מחופי טבריה להוראה ב"הרווארד" - בזכות האהבה

כשישב אברהם לביא בן ה-16 על שפת הכנרת בטבריה עיר-הולדתו ובהה במים בייאוש, אחרי שנאמר לו שלא יוכל להמשיך ללמוד בגלל הקשיים הכלכליים של משפחתו, הוא לא חלם שיום אחד ילמד לא רק את חשובי המדינאים והשגרירים בארץ, אלא אף ירצה באוניברסיטת "הרווארד" שבארה"ב,- אחת הטובות בעולם. אך 16 שנים אחר-כך, עדיין בלי תעודת-בגרות ובלי עיסוק קבוע, הוא פגש את סילביה.

אברהם לביא נולד בטבריה "בערך" ב-1916 למשפחה מרובת-ילדים. הוריו לא ידעו לגלות לו את התאריך המדויק. אביו היה סוחר גדול, שעשה עסקים ענפים גם עם הערבים המקומיים שחיו בשלום עם היהודים. וכך למד אברהם ב"חדר" עד גיל בר-מצווה, ואחר-כך שלוש שנים נוספות בבית-ספר מוסלמי. הנער המתבודד והשאפתן השקיע את מרצו בלימודים, ובגיל 16, כשהתקבל לבית-הספר הריאלי בחיפה, לא היה מאושר ממנו. אך באותה התקופה, לאחר מגפות רבות שפרצו בטבריה בראשית המנדט, נותרו מכל בני-משפחתו הענפה,- 12 אחים,- רק שלושה. אביו, שירד בינתיים מנכסיו, נאלץ לבשר לו, שלא זאת בלבד שלא יוכל לנסוע לגור וללמוד בחיפה, - עקב המצב הכלכלי הקשה של המשפחה הוא ייאלץ לעזוב את לימודיו ולצאת לעבודה. אברהם הממורמר ידע שבסתר ליבו אביו רוצה לשמור אותו קרוב אליו, אחרי שאיבד את מרבית צאצאיו, ומתכוון להפוך אותו לסוחר כמוהו. מרוב תסכול התחיל לעשן. ערב אחד תפס אותו אביו עם סיגריה, ופרק עליו את זעמו. אברהם התמרד נגד מר-גורלו והחליט לברוח מן הבית ולפתוח דף חדש. בבקר ארז את חפציו המועטים, יצא מטבריה ועבר לתל-אביב. השנה הייתה 1932, תקופת המנדט הבריטי. הנער השתלב בין עולים חדשים ומחוסרי-עבודה אחרים, וניסה את כוחו בעבודות שונות כגון נגרות וחייטות. את הפרוטות שחסך הוציא על שיפור השפה הערבית, שאותה כבר ידע על בוריה, ובמשך הזמן אף סיים קורס גבוה בשפה הערבית בבית-הספר להתכתבות בקהיר. עם חלוף השנים הגיע לבית-הספר לשפות "ברליץ", ושם התחיל ללמד שפה זו. כדי להשלים את הכנסתו עבד הצעיר החרוץ גם ב- food-control של המנדט הבריטי בחלוקת-תלושים, ומדי-פעם אף הופיע בבתי-המשפט כמומחה לשפה הערבית בענייני מס-הכנסה של האוכלוסייה הערבית. אך כל זה לא הספיק לו. אברהם השאפתן היה בעל קול ערב ומבטא משובח, גם בעברית וגם בערבית. הוא החליט לנצל נכס זה, ונבחן לקריינות ב"קול-ישראל". לשמחתו הרבה התקבל לעבוד שם כקריין ועורך-חדשות בשפה הערבית.
 

כך עברו השנים לאיטן, ואברהם היה עדיין שקוע בהתרוצצות מעבודה לעבודה,- מקריין, מחלק תלושים, מייצג בבתי-המשפט, מלמד ואף מפרסם מאמרים שונים בענייני שפה, מדיניות, ביקורת וחינוך בעיתון הערבי "אל-יום" ובביטאון העברי "הד החינוך". בינתיים עבר הזמן, והגיעה שנת 1948. הבריטים עזבו את הארץ, וב-14 במאי הקמה מדינת-ישראל. בטקס הכרזת-העצמאות, אחרי שדוד בן-גוריון הקריא את מגילת-העצמאות, הקריא אברהם לביא ברדיו את תרגומה של מגילת-העצמאות לשפה הערבית.
 

יום אחד נאמר לאברהם, הרווק המבוקש, שיש צלמת צעירה, עולה חדשה משבדיה, שכדאי לו להכיר. כך פגש אברהם את סילביה בנימינוביץ'. כשהציץ לתוך עיניה הרגיש כאילו התעורר מחלום ארוך, ונזכר שהוא כבר מעל לגיל שלושים, לא נער. בניגוד לסטראוטיפ המקובל היה אברהם המזרחי בהיר-שיער עם עיניים ירוקות, ואילו סילביה השבדית הייתה כהת-תלתלים ושחורת-עיניים. הוריה ברחו מן הפרעות ברוסיה, התיישבו בשבדיה, צברו רכוש רב במסחר, וגדלו את שתי בנותיהם כנסיכות. בנוסף ללימודים הרגילים בבית-הספר למדו הילדות נגינה, שפות זרות וציור.
 

סילביה נולדה בשטוקהולם ביולי 1922. כשהייתה בת 16, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, חשו הוריה למודי-הסבל בסכנה המתקרבת ושלחו את בתם לחיות בארה"ב, שם היו להם חברים טובים. הנערה היפהפייה כלל לא הושפעה מאימי-המלחמה באירופה הרחוקה, שאותם לא חשה על בשרה. היא נהנתה מן החיים בניו-יורק התוססת, בלתה במסיבות, שרה, רקדה, ואף הקסימה את מארחיה בנגינה על פסנתר, שלמדה מילדותה. עד-מהירה שלטה באנגלית על בורייה, התערתה בחברה האמריקאית והוקפה במחזרים. אך היא התעקשה גם לצאת לעבוד. למארחיה היה עסק גדול של צילום, והיא עבדה באחת החנויות שלהם ולמדה את כל רזי-המקצוע,- צילום פורטרטים, וגם צילום סרטים. בנם של המארחים, שהיה פסנתרן מקצועי, התאהב בה והציע לה נישואין. סילביה הצעירה אמנם אהבה את אמריקה, אך גם התגעגעה למשפחתה הרחוקה, ליערות העבותים של ארץ-מולדתה שבדיה, ללילות הארוכים בלי שמש אך עם אורות-הקוטב הזוהרים. לפני שהייתה מסוגלת להגיע להחלטה מחייבת, הסתיימה המלחמה באירופה, והוריה קראו לה לחזור. סילביה לא הססה. בגיל 23 חשה הנערה העצמאית את עצמה צעירה מדי לנישואין, לכן עזבה הכל מאחוריה ושבה לשבדיה.
 

אך אירופה אחרי מלחמת-העולם השתנתה לבלי-הכר. מלבד הצנע הכלכלי שפגע בכולם, הגיעו לאזני היהודים השבדים שלא נפגעו הסיפורים על הזוועות שבצעו הנאצים, ושברו את רוחם. סילביה התגעגעה עכשיו לאמריקה העליזה, והייתה קרועה בין העולמות. כדי למצוא תעסוקה היא התחילה שוב לצלם. אביה הזדרז לפתוח עבורה חנות צילום, ועד-מהירה הפכה סילביה לצלמת מבוקשת. צילומיה האמנותיים התפרסמו בעיתוני שבדיה, והיא הפכה לדמות ידועה בחוגי שטוקהולם. היא התמחתה בצילום ילדים בבתיהם. לשם-כך הייתה צריכה, כמובן, לסחוב את כל הציוד שלה מן החנות לביתו של הילד שהוזמנה לצלם. במשך הזמן חלתה הבחורה השברירית מן המאמץ המתמשך. התחילו בעיות בעיניה, והתגלה שהכבד שלה נגוע בשחמת. הרופאים התריעו באזני הוריה שזמנה קצר. ככל שרבתה הצלחתה והיא מצאה חברים חדשים, כך הרגישה סילביה יותר ויותר מנותקת. היא התקשתה לשכוח את עברה המורכב,- מצד אחד את אמריקה הרחוקה, ומצד שני את זוועות-השואה, ובגלל מחלתה המעיטה לעבוד. כך נהייתה ציונית, והתחילה לרקום חלום חדש,- לעלות לארץ-ישראל. הוריה, שראו שהיא לא מוצאת את מקומה בארץ-מולדתה, וקיוו שאווירה חדשה תעזור לה להחלים, בדרך נס, שמחו לממן את נסיעתה. כך הגיעה סילביה לישראל,- שנה לאחר קום המדינה,- בגיל 27, כצלמת של עיתון שבדי.
 

למרות הרקע השונה, היה בין סילביה ואברהם הרבה מן המשותף. שניהם היו אנשים עצמאיים שעזבו את הבית בגיל 16, חפשו את עצמם תוך כדי הרפתקאות מרתקות, ומצאו את מקומם בתל-אביב. אברהם החברותי והמוקסם הזדרז לאמץ את סילביה כתלמידה, ללמד אותה עברית, ולהראות לה את הארץ הנבנית. סילביה מצאה בצעיר המנומס והאלגנטי את נסיך-חלומותיה, שכאילו יצא מאגדות "אלף לילה ולילה". הרופאים שבדקו אותה וראו את השיפור הניכר במצבה הבריאותי טענו שהיא נס רפואי מהלך, אך אולי היה זה נס-האהבה. אחרי כשנת-חיזור נמרץ הסכימה סילביה להינשא לאברהם, אך בתנאי אחד. כיוון ששניהם היו שאפתנים מלידה, היא קלטה את רצונו להתקדם, וכמו שרחל בתו של כלבא-שבוע דחפה את רבי עקיבא ללמוד, כך דרשה סיליביה מאברהם שיעבור את בחינות-הבגרות וימשיך ללמוד באוניברסיטה. ואברהם, שכבר היה כבן 35,- כמעט כמו רבי עקיבא שהיה בן 40 כשהתחיל ללמוד,- נזכר באכזבתו המרה בגיל 16, כשנאלץ לעזוב את הלימודים, שינס את מתניו כנער, וצלל לתוך הלימודים. וכך ישבו בני-הזוג הטריים ולמדו. סילביה נחשפה לרזי השפה העברית, ואברהם שיפר את ידיעת האנגלית שלו, ואף למד שפות אירופאיות אחרות בנוסף ללימודי-הבגרות הרגילים. אך למרות מיזוג המזרח והמערב, אברהם עדיין חש את עצמו בטוח יותר בנישה שכבר יצר לעצמו, בקריינות ובהוראת השפה הערבית. וכך, בעוד סילביה מצלמת ומפרסמת את תמונותיה גם בשבדיה וגם בעיתוני-הארץ, המשיך אברהם ללמוד באוניברסיטה לקראת קריירה אקדמאית,- חלום-חייו,- וגם ללמד בבתי-ספר תיכוניים. במשך הזמן הפך למורה מיתולוגי שהעמיד דורות רבים של תלמידים בבית-ספר כי"ח, גימנסיה הרצליה, בית-ספר תיכון חדש, ותיכון עירוני א' בתל-אביב. רבים מהם, שבתחילה כלל לא רצו ללמוד ערבית, נדבקו בהתלהבותו, והמשיכו את דרכו כמורים, מרצים ופרשנים לענייני-ערבים. הוא הקדים את זמנו בהכרת חשיבות לימוד השפה הערבית בישראל, ופעל ונלחם רבות למען החדרת לימוד שפה זו כשפת-חובה בבתי-ספר. במאמר נוקב באחד העיתונים שאל: "השפה הערבית שלטת סביבנו, ובישראל עצמה רבים מאד המדברים ערבית. הרשאים אנו להתעלם מהערבית? צעדם הראשון של בוגרי-התיכון הוא לצה"ל. האם לא כדאי שידעו ערבית? והאם לא תהא חובת לימוד ערבית הוכחה לכוונותינו הכנות להשתלב בסביבתנו?" וסיכם: "אין חולקים כי ידיעת ערבית מסייעת להעמקת ידע העברית."
בינתיים , בגיל 40, הספיק להגשים חלום נוסף שבער בו מנעוריו, כשהיה מסייע בבתי-המשפט בענייני מס-הכנסה, וסיים גם לימודי משפטים בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית. לאחר-מכן התחיל ללמד ערבית באוניברסיטת בר-אילן, ובגיל 50 סיים תואר שני באוניברסיטה זו בדברי ימי-ישראל.
 

אך זה היה רק חלק מעיסוקיו. אברהם כבר דיבר לא רק עברית וערבית, אלא גם אנגלית, צרפתית ומעט גרמנית. הוא אהב לתבל את דרך-הוראתו בפתגמים ציוריים בכל השפות שידע, ולכתוב חרוזים ואקרוסטיכונים אישיים בסגנון תור-הזהב בספרד של ימי-הביניים, כשכל שורה חדשה של השיר מתחילה באות נוספת משמו של הנמען, וכך הלהיב את תלמידיו.
 
אחרי שהתפרסם כמורה דגול, התחילו לנהור אליו מדינאים ישראלים שרצו לשפר את ידיעתם בשפה הערבית. בין היתר לימד אברהם ערבית גם את חברי-הכנסת דאז מנחם בגין, יצחק מודעי, אריה-לובה אליאב, ואת הרב משה לוינגר. בעקבות הצלחתו פנו אליו גם דיפלומטים ושגרירים רבים. וכך לא הסתפק בהוראת הלשון העברית לאשתו האהובה סילביה, אלא לימד עברית וערבית גם דיפלומטים רבים ושגרירים זרים חשובים.
 

פייר ז'ילבר, שגריר צרפת בישראל בשנים 1953-1960, למד אצל אברהם במשך כל זמן שהותו בארץ עברית וערבית. הוא התעקש לסדר לאברהם מעמד של עובד שגרירות צרפת בעל מספר-מכונית דיפלומטי לבן. אברהם תרגם עבורו מסמכים שונים, בין היתר ברכות לראש-השנה לבן-גוריון, ללוי אשכול, לרמטכ"ל צבי צור, לעזר ויצמן, לנשיא יצחק בן-צבי ולאבא אבן.
השגריר הצרפתי, שנדבק בהתלהבותו של המורה לעברית, התגלה כתלמיד חרוץ מן המצופה. הוא התעקש ללמוד בעל-פה נאומים שלמים בעברית, וביטא אותם בהגייה המזרחית הגרונית. לכן ענה לו בן-גוריון באחד ממכתביו: "ידידי היקר ז'ילבר – שמחתי באמת שמחה רבה על מכתבך. העברית שלך עדיין נהדרת. לא רבים בישראל כותבים עברית כמוך"... מובן שהמכתבים האמורים חוברו על-ידי אברהם, ורק הועתקו על-ידי השגריר הצרפתי.
לאחר שנבחר זלמן שז"ר לנשיא השלישי של מדינת -ישראל כתב לו אברהם בשמו של השגריר ז'ילבר: "אדוני הנשיא, עלץ לבבי ויגל בשומעי שידידי היקר מר שניאור זלמן שזר נבחר לנשיאה של מדינת ישראל. אשריך שזכית לתפקיד רם כזה, ואשרי העם שזכה לנשיא כמוך. אכן, אתה נאה למקומך ומקומך נאה לך. הנני סמוך ובטוח כי צחות לשונך, כושרך ותרבותך הרחבה והעמוקה, יעמדו לך להשמיע את קול ישראל ברמה בין עמי תבל. יהיה רצון כי בימיך יניח ה' לכם מכל אויבכם וישבתם בטח בארצכם, אשר אני קשור אליה בכל נימי נפשי. ברוך תהיה, מכבדך פ. א. ז'ילבר."
כמו כן לימד אברהם עברית גם את אוגדן ריד, שגריר ארה"ב בישראל בשנים 1959-1961, והשגריר האמריקאי כתב עליו בהמלצתו: "מצאתי בעבודתי עם מר לביא, שהוא מוכן לעשות מאמץ אינסופי בכל שעה, והוא אחד מאותם האנשים הנדירים שבאמת אוהב ללמד. לכל אחד שיזכה להזדמנות ללמוד איתו, אין המלצה גבוהה מדי."
 

בינתיים נולדו לסילביה ולאברהם שתי בנותיהם, גבי ומירי, ואברהם רב-העיסוקים והלמדן גם הפך לאבא נלהב.
בתשובה על הצעת-עבודה מאחת האוניברסיטאות בארץ כתב לביא בסגנונו הציורי: "ועתה תור שאלותיי הגיע. ולפני כן אציין שהנני בעל בעמיו, נשוי ואב לשתי בנות, האחת בת תשע והשנייה בת חמש בערך. אשתי, שתחיה, הינה ילידת סטוקהולם שבלתה שבע שנים בארצות הברית. היא מטיבה לכתוב על מכונת-כתיבה באנגלית ויודעת עבודה משרדית. כמו כן יודעת את מלאכת הצילום שאותה למדה בארצות הברית. שאלתי הראשונה בוודאי האם ה"קמח" שנותנת האוניברסיטה יספיק לתורה, כי הלא "אם אין קמח אין תורה"."
בד בבד עם התרחבות המשפחה, המשיכה אש-העשייה שבערה בעצמותיו להוליד בו רעיונות חדשים. אחרי מלחמת ששת-הימים הבין אברהם את חשיבותה של ידיעת הלשון הערבית בקירוב-לבבות בין יהודים לערבים, וכל רצונו היה לתרום לשלום בין העמים. כך הגה רעיון חדש,- ללמד את יסודות השפה הזאת לא במשך שנים רבות של לימוד תיאורטי, אלא בזמן קצר, באמצעות חוויות אוטנטיות של מפגשים בין בני שני העמים. יוזמתו התקבלה ב"אולפן עקיבא" בנתניה,- ששמו התאים בסמליותו לאברהם,- "רבי עקיבא המודרני",- וכך נוצרו הקורסים המזורזים ללימוד השפה הערבית המדוברת, שנקראו "מדבר ומזמר ערבית". למדו בהם מבוגרים ונערים, תלמידי-תיכון ועורכי-דין, מפקחים ועקרות-בית, מרצים, אנשי-הסברה ועוד. בקורסים אלה של שלושה שבועות, שהקנו כ-700 מילים, התלמידים למדו לרקוד "דבקה" ולשיר בערבית, בקרו בכפרים ערביים, למדו פתגמים וספגו את התרבות יחד עם יסודות השפה הערבית המדוברת. התלמידים היהודים קבלו שמות ערביים. התלמיד אהרון נקרא "אבו-אסד" על שם בנו אריה, דוד נקרא "דאוד", וטובה נקראה "צאלחה".
 

הקורסים התפרסמו בעיתונים, וזכו לכותרות נלהבות:
""מבצע קירוב לבבות" נערך בכפר ערבי – לתלמידי-אולפן",
"כיפה סרוגה באום-אל-פאחם",
"אנשי אום אל פאחם: "כל פגיעה באורחינו היהודים כמוה כפגיעה בכבוד הערבי"",
"הערבים דיברו עברית, היהודים דיברו ערבית",
"חובש הכיפה וחובש הכאפייה",
"לומדים ערבית וצוברים חוויות".
בעקבות הצלחת שיטה חדשנית זו הוצא תקליט שבו אברהם לביא מלמד את השפה הערבית בדרך זו.
במקביל המשיך אברהם ללמד גם עברית, כמובן. רולף פאולס, השגריר הראשון של מערב-גרמניה בישראל בין השנים 1965-1968, שלמד אצל אברהם, התרגש מאד לדבר בשפת-הקודש, לאור העבר הקשה בין שני העמים. שגרירי גרמניה בישראל שבאו בעקבותיו המשיכו במסורת לימוד העברית אצל אברהם לביא.
גם סר מייקל הדו, שגריר בריטניה בישראל בין השנים 1965-1969, שמח לפנות לחברי-הכנסת בעברית צחה, שלמד בעל-פה מאברהם.
ואילו סעד מורתדא, השגריר הראשון של מצרים בישראל, אהב להחליף עם אברהם פתגמים בניבים הערבים השונים.
 

גם סילביה מצאה את מקומה בארץ,- כצלמת-חתונות מקצועית, שהייתה מאושרת להשתתף בשמחות ולהנציח אותן. אך שאפתנותם של בני-הזוג לא דעכה, וסילביה דחפה את בעלה להמשיך בלימודיו לקראת דוקטורט. ב-1970, אחרי שגבי, הבת הבכורה, התגייסה לצה"ל, ובבית המתרוקן נשארה רק מירי הצעירה, החליט אברהם לממש גם את חלומו זה, ונסע, יחד עם סילביה ומירי, לעיר אן ארבור שבמישיגן. כך שבה סילביה לאמריקה,- הפעם כאישה נשואה ואם, וכצלמת ידועה רחבת-אופקים שזכתה לחיות בשלוש יבשות. בשנתיים ששהו שם הספיק אברהם החרוץ, בעת עריכת מחקרו וכתיבת עבודת-הדוקטורט שלו, גם ללמד ערבית באוניברסיטת ויין בדטרויט.
ב-1972 כתב אברהם לביא לעירית תל-אביב: "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים. גם העת לשובי למולדת שממנה נעדרתי זה שנתיים כבר הגיעה. אני תקווה ששאגתו של לביא טרם נשכחה, והיא תשוב להדהד בכותלי בית-ספר תיכון עירוני א' בשנת הלימודים הבאה, אם ירצה השם".
 

כשחזר לארץ המשיך אברהם ללמד ערבית באוניברסיטת בר-אילן, וכן הרצה באוניברסיטת תל-אביב, באוניברסיטת חיפה, בסמינר לוינסקי ובתיכון עירוני א'.
ב- 1975 הייתה לו פינה יומית פופולארית ב"קול-ישראל" ללימוד ערבית מדוברת, שנקראה "כאן בבית".
ב- 1977 כתב יחד עם חזי ברוש ספר ללימוד ערבית מדוברת - "אני רוצה ללמוד ערבית - בידי אתעלם ערבי".
ב- 1979 סיים דוקטורט בהתכתבות בלימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת מישיגן. נושא עבודת הדוקטורט שלו היה "מחברות איתיאל".
יצירה זו נכתבה בזמן תור-הזהב בספרד, כשבין היהודים למוסלמים שררו אחווה ושיתוף-פעולה. המשורר היהודי אל-חריזי תרגם אותה מערבית בחרוזים, בכמה גרסאות.
"המגיד",- כותב העלילה, הוא אדם תמים הנופל ברשתו של נוכל עליז בסגנונו של ג'וחא. הנוכל משוטט בעולם, בדרך-כלל מחופש לקבצן, ומשתמש בהשכלתו ובפקחותו כדי להמציא תכסיסים ערמומיים, שבעזרתם הוא מוציא מן "המגיד" את כספו. תוך כדי כך,- בסגנון סיפורי-העם המזרחיים,- הנוכל גם מסבך את המסכן באירועים מביכים ואף אלימים. אך "המגיד", המוקסם משנינותו של הגיבור, לא מוכן לוותר על חברתו, וממשיך לנהות אחריו ולהתפתות לתחבולותיו החדשות לבקרים.
בעבודת הדוקטורט שלו השווה אברהם לביא בין המקור לתרגום ובין הדוגמאות השונות בשתי השפות. בעקבות מחקרו זה מונה לראש המחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן.
 

אך אברהם לא ידע אז, שהקריירה שלו עוד תנסוק לפסגה חדשה, ודווקא בגלל טרגדיה.
בימים ההם מצלמה הייתה עדיין עניין כבד, וסילביה התעקשה תמיד לסחוב אותה בעצמה. יום אחד חשה כאב צורב בעינה, ובביקורה אצל רופא-עיניים התברר, שקרעה את הרשתית. מאז נאסר עליה לסחוב משאות כלשהם, והיא נאלצה לוותר על הקריירה שלה כצלמת. בדיעבד התברר גם, שהכבד הנגוע שלה נמצא בתהליך-התמוטטות, וכך היא הלכה וגוועה למול בני-המשפחה ההמומים. אברהם לא מש ממיטתה, אך ללא הועיל. לאחר פטירתה בגיל 56, האלמן הדואב לא מצא מזור לנפשו. הוא התחיל לקום מוקדם בבקרים וללכת לשפת-הים. חוף תל-אביב הזכיר לו את הכנרת, נוף-ילדותו שכה אהב, וכך היה משכשך במים יום-יום, גם בקיץ וגם בחורף, ומנסה להתנחם על אבדנו.
ב-1979כתב אברהם לעיריית תל-אביב: "כל חיי היו קודש לא רק לחינוך והוראה אלא גם ללימודים. התחלתי את הקריירה שלי בבית-הספר התיכון עירוני א' כמורה לערבית ללא כל תואר אקדמי כלשהו, והנני פורש עכשיו בתואר דוקטור שזכיתי בו מאוניברסיטת מישיגן בארצות הברית. כל זה עשיתי כדי להיות לעזר טוב יותר לתלמידי, ובלי לפגוע בהם על ידי היעדרויות. עבודתי, במשך כל תקופת כהונתי כמורה, מחנך ומרכז מקצוע, נעשתה במסירות, נאמנות יעילות וללא רבב. כדי שאוכל ללמוד ובעת ובעונה אחת גם להתקדם, הייתי צריך להתנזר מכל תענוגות החיים, ולהתמסר לעבודת הקודש שלי, שאותה אהבתי מאד, ושלא הייתי פורש ממנה אלמלא האסון הכבד אשר נפל עלי במות רעיתי ז"ל".
 

בסופו של דבר, אחרי שבנותיו נשאו , והוא לא יכול היה לסבול את הבדידות בביתו הריק, ספוג הזכרונות, אברהם ארז שוב את חפציו ונסע לארה"ב.
הוא לימד שנה באוניברסיטת פרינסטון. אחר-כך ב"הרווארד" , ולבסוף עבר לבוסטון, שם לימד עד פרישתו.
כל ימיו אהב אברהם את הים. בילדותו שחה בכנרת, ולא הפסיק לרחוץ במימי האוקיינוס גם בשהותו בארצות-הברית, גם בחורף הקפוא, כשטמפרטורת המים הייתה מגיעה למינוס שמונה-עשרה מעלות. אך יותר מכל אהב את חופיה של תל-אביב. לכן, אחרי שהפסיק ללמד, עזב את ארה"ב וחזר ארצה.
 

הוא גר עם בתו הצעירה מירי ומשפחתה, וגם בגיל 80 עדיין היה רוחץ בים בכל בוקר, ומרעים בקולו ומתקן את העברית לכל באי-הבית. איש מהם לא ישכח איך היה מבקר את הסלנג שצמח אז בארץ. "בטח? מה זה "בטח?" נהג לשאול. "אומרים "כמובן", "בוודאי", לא "בטח"! "בטח בא מן הפסוק "וישבתם בטח בארצכם!"
הוא גם נהג לצפות בטלוויזיה ולבקר את הקריינים הערביים על מבטאם. פעם החליטו בני-המשפחה להעמידו במבחן, הקליטו אותו בסתר מדבר ערבית, וחברו את ההקלטה לטלוויזיה, כאילו הגיעה מאחד הקריינים. "נו, ומה דעתך על הקריין הזה?" שאלו אותו. אברהם כבר פתח את פיו להגיד משהו שלילי, אך פתאום עצר. "זה?" הרים את גבותיו בתמהון, "דווקא זה בסדר! אין מה להגיד, לו דווקא יש מבטא טוב!" הוא לא נפל בפח...
בערב ראש-השנה 1998 ישב אברהם בסלון וקרא עיתון. אחרי כמה שעות מצאו אותו עדיין יושב שם, רגליו על השולחן, העיתון שמוט על ברכיו, בלי רוח-חיים. כך הסתיימה הקריירה המפוארת של המורה האגדי אברהם לביא ביום הקדוש לעמו, בהיותו יושב לבטח בארצו ומדינתו, שזכה לראות ולסייע בתקומתה.

 

תמונה ראשית: משפחת לביא

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל