ריקוד רומנטי

כבר מזמן לא רקדתי סלסה. איזה ריקוד מטריף חושים וממכר, סוג של אורגזמה!

מזכיר לי שאתמול התקשר אלי חבר ותוך כדי שיחה מספר לי על הזוגיות החדשה והדילמות והפחדים שרצים בראשו.
לפני הכול שמחתי מאד בשבילו, כבר שנים שהוא מסתובב במועדונים, יוצא עם כל מיניי ומחפש את עצמו. אפילו אני שקרוב אליו לא מצליח להבין, למה!?
האיש בעל עסק מצליח, עובד קשה ותורם, גם לסביבה וגם לאלו מסביבו. חבר טוב שאפשר לסמוך עליו ואיש שיח מעניין ומצחיק. אז איך זה שאף אחת עד עכשיו לא עשתה לו מספרים ברגלים, חבל בצוואר, תפסה אותו עם התחתונים למטה ולחופה.
התחלנו לדבר והוא מספר על המערכת ההיא מלפני שנים ואיך כמעט שהתחתנו ואז ברגע האחרון הוא התחרט ועד היום הוא לא מצליח לעבור את הגשר, הפחד עוטף אותו כל פעם שהוא מרגיש שהיא רוצה יותר, שהמערכת נהיית רצינית מידיי עבורו.
האמת שאחרי מספר מערכות כושלות רובנו מפתחים אנטי, נאטמים, ממלאים את עצמנו בחוסר אמונה, חוסר רצון להתחייב כלפיי בן/בת זוג שגורמים לנו בסופו של יום (מערכת) עוגמת נפש, כאב וריקנות נוראית.
אולי כולנו טועים!?
אולי המבט, התפיסה של המושג זוגיות מעוות אצלנו מיסודו!?
אולי משחר ינקותנו מאכילים אותנו באינפורמציה רגשית מוטעית מיסודה!?
ואולי הכול זה בעצם ריקוד וכך אנו צריכים להסתכל על העניין!?
כבר מזמן לא רקדתי סלסה. איזה ריקוד מטריף חושים וממכר, סוג של אורגזמה!

התסריט: מועדון, מסיבה או כל מקום אחר בו אפשר לרקוד.
אתה מגיע, לבוש בדיזל חדש, חולצה מכופתרת פתוחה תלויה עליך בנונשלנטיות, חיוך על הפנים מקרין ביטחון עצמי על גבול המופרז.
מוריד את משקפי השמש לחצי האף, בודק את הרחבה, מחפש את המיוחדת. ההיא שחלמת לרקוד אתה מאז שגילית את הגבריות שלך ורגע לפני שהחצ'קונים החלו להתפוצץ לך על הפנים.

את עומדת שם בפינה, נבוכה במקצת. החברה שהביאה אותך בשכנועים והבטחות מופרחות נעלמה לה בין עשרות הרוקדים ואת מרגישה מין אאוטסיידרית, חושבת לעצמך "מה באמת חשבתי שאמרתי כן?".

היא עומדת בפינה, נראית תלושה מהמקום, אפילו הבגדים שלה לא מחוברים לכלום. אתה מסתכל, ממשיך, משהו בך ניצת. מחזיר מבט שני לכיוונה ומגחך לעצמך "מה פתאום!".

את מחליטה להתקדם לעבר הבר, אולי כוסית קטנה של איזה שהוא ליקר תעזור לך להעביר את התחושה הזרה והלא נעימה בה את עטופה.

פתאום היא זזה, ראשה מסתובב במין תנועה מעגלית מעודנת בעוד ידה עוברת, מפזרת אוספת את שערה החלק הארוך. היא הולכת לכיוון הבר. אתה נדרך. משהו בה פגע במקום רגיש ולא מוכר לך.

הוא מתקדם לעברך, את שמה לב ומיד משפילה מבט "מה הערס הזה עכשיו!?" את אומרת לעצמך, "אם הוא רק ינסה לדבר איתי זה יעלה לו ביוקר!".

אתה מתקדם לעברה ובפעם הראשונה מאז שאתה מכיר את עצמך אין לך מה להגיד, הגוף שלך מתכווץ פנימה מחפש להעלם ואתה לא מבין, אף פעם זה לא קרה.
"שלום".

"ידעתי שלא הייתי צריכה לבוא לפה! עכשיו הערס הזה הולך להתעלק עלי". את מעבירה את מבטך במהירות לאורך החדר והרוקדים מקווה לצוד בעיניך את צלליתה של האידיוטית שעשתה לך את זה.
"שלום!".

שתיקה מתוחה באוויר. "למה הוא לא הולך מפה!?"

"מה קרה לי!? אבדתי את המילים" ושתיקה.

"אאא... אפשר להזמין אותך לדרינק?"

"לא!"

"בר-מן תביא לה בבקשה מה שהיא רוצה, ליקר קפה עם טאצ' של פינקולדה וקרח נכון!? ולי בבקשה שוט של ג'ימסון"

"איך הוא מעז!? מאיפה הוא יודע מה אני שותה!? מה הוא חושב את עצמו!?
לא!... כן".

המשקה עושה את העבודה ומשחרר קצת את הגופות המתוחים
"שנרקוד?".

אז אנחנו מזמינים מישהי לרקוד ובסוף הריקוד כשהמוזיקה הסתימה לה היא חוזרת למקומה, לא לפני שחייכנו, אמרנו תודה אחד לשנייה, סך הכול אנחנו שני זרים שהתחברו לריקוד משותף.
וזוגיות!? האין היא אותו דבר!?
אנחנו מתחברים לריקוד משותף ורוקדים ורוקדים כי טוב לנו ונעים לנו יחד ואם הריקוד נגמר ואחד מהצדדים אינו רוצה בזאת יותר למה אי אפשר חיוך, הכרת תודה על הריקוד שהיה, על כך שאדם זר לנו פתח את עולמו ונתן לנו לרקוד אתו/אתה ביחד את ריקוד החיים!

כבר מזמן לא רקדתי איזה ריקוד מטריף חושים וממכר, סוג של...
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל