הנגנית ששמה את ישראל על המפה

אליזבת רולוף נולדה ב-1937 בגרמניה הנאצית. היא הייתה בתו של כומר פרוטסטנטי, אחותו של כומר, וגיסתו של כומר. למרות היותה נוצרייה היא עשתה עליה לירושלים וייצגה את ישראל בקונצרטים הרבים שלה בכל רחבי-העולם כנגנית-עוגב בינלאומית.

כשפרצה מלחמת-העולם השנייה הייתה אליזבת בת שנתיים. אביה, ככומר פרוטסטנטי, לא היה אהוד על אנשי המפלגה הנאצית בגרמניה ארצו, אך הוא הורשה להמשיך בעבודתו ולא גוייס לשורות הצבא הנאצי. כך נותר בעירו בילפלד שבצפון-מערב גרמניה, והוליד במשך הזמן עוד ארבעה ילדים, שכולם הלכו בדרכיו והפכו לנוצרים אדוקים.
אליזבת הקטנה הייתה שונה מאחיה הבלונדינים. היו לה תלתלים כהים וכישרון נגינה בולט. האב הגאה היה בטוח שהיא תהיה נגנית-עוגב בכנסיה. אך אליזבת שאפה להופיע גם בקונצרטים, ולנגן מוזיקה "חילונית" ולא רק דתית. בזמן-לימודיה היא נגנה על עוגב ישן בטקסים של כנסייה קטנה. אנשי-הכנסייה הבטיחו לה לשפץ את העוגב כדי שהיא תוכל לתת עליו קונצרטים, אך העניין נמשך ונמשך. בסופו של דבר אמנם תוקן העוגב, ואליזבת זכתה לנגן עליו את הקונצרט הראשון שלה. אך היה זה גם הקונצרט האחרון שלה בכנסייה זו, כי יום למחרת היא נסעה ללמוד בלונדון.
 

אליזבת למדה נגינת-עוגב אצל מורים מפורסמים בערים קלן, ברלין ולונדון.
כששבה לגרמניה היא זכתה למשרת נגנית-עוגב בכנסייה יוקרתית בעיר הגרמנית הגדולה האנובר.
יום אחד, כשהראה לה הכומר הראשי של הכנסייה ספר עם ציורים של מרק שאגאל, התאהבה אליזבת בציורים הצבעוניים, ואמרה שהייתה רוצה לראות את היצירות המקוריות.
הכומר צחק ואמר שהן נמצאות בירושלים,- בבית-החולים "הדסה" עין-כרם,- במדינת-ישראל הרחוקה.
"הייתי רוצה להיות שם כבר עכשיו!.." ענתה אליזבת בחולמניות ספונטנית.
אך כעבור מן לא רב, היא מצאה את עצמה בפאריז.
 

אליזבת השתוקקה להתמחות לא רק במוזיקה הגרמנית העתירה והשגורה, אלא גם במוזיקה הצרפתית, שהייתה פחות נפוצה בגרמניה. היא מצאה הזדמנות לכך, כשהאורגניסטית דאז של הכנסיה הגרמנית בפאריז הציעה לה להתחלף במקומות-עבודתן. כך מצאה אליזבת את עצמה מנגנת בלב-פאריז, ברובע הציירים מונמארטר.
היא נצלה את ההזדמנות כדי לקחת שיעורים במוזיקה צרפתית אצל מארי-קלר אלן, אחת האורגניסטיות הגדולות של המאה העשרים.
מארי-קלר אלן, בת למשפחת נגני-עוגב ומלחינים, התחילה לנגן על עוגב כבר בגיל רך. אחיה הגדול ז'אן היה מלחין, ומצא את פרנסתו בנגינה על עוגב בבית-הכנסת הגדול בפאריז. היהודים השתמשו גם הם בעוגבים בבתי-הכנסת הגדולים והעשירים שלהם, וז'אן הצעיר, למרות היותו קאתולי, הושפע רבות מן המוזיקה היהודית, וכתב יצירות בהשראתה. אך אז פרצה מלחמת-העולם השנייה, והמלחין הצעיר גוייס לצבא הצרפתי. לרוע-מזלו הוא היה אחד הצרפתים היחידים שנפלו בשדה-הקרב של קוו-מאז'ינו, לפני שהשלטונות הצרפתיים נכנעו לצבא הנאצי והניחו לו לצעוד ברחובות-פאריז. אחותו הקטנה מארי נשבעה אז לרשת את מקומו כנגנית-עוגב מצטיינת ולהנציח את שמו ואת יצירותיו, והיא אכן המשיכה במפעל-חייה עד למותה ב-2013, בגיל 86.
 

ב-1974, כעבור שנה לשהותה בפאריז, כשרצתה אליזבת לשוב להאנובר, לכנסיה שבה נגנה קודם לכן, ענה לה הכומר במכתב קצר:
"כיוון שהעדפת את האמנות החילונית הזרה על-פני חובתך לדתך, את יכולה להישאר בפאריז."
כך מצאה אליזבת את עצמה לבדה בעיר-האורות הגדולה, שלא הייתה ידידותית במיוחד לגרמנים.
במשך שמונה שנות-חייה שם היא למדה צרפתית והתערתה בחיי-המקום.
היא התפרסמה בזכות כשרונה ונתנה קונצרטים בכנסיות רבות בצרפת,- ביניהן גם כנסיית "נוטר-דאם" המפורסמת.
 

אליזבת אמנם התגברה בקלות על משבר-עזיבתה את ארץ-מולדתה גרמניה, אך לא הייתה לגמרי שלמה עם חייה בפאריז.
מדי פעם בפעם הייתה מוזמנת לתת קונצרטים בישראל, והייתה מגיעה לכאן בשמחה.
כשנגנה לראשונה ב"כנסיית-עמנואל" ביפו, כך ספרה, הייתה הכנסייה מלאה עד אפס מקום עד-כדי-כך, שהאנשים נאלצו לעלות לקומה העליונה שם נמצא העוגב, ולהידחק סביבו בעמידה.
אליזבת אמרה בצחוק, שבגלל הצפיפות הרבה היא ממש פחדה לנגן על המקלדת המיוחדת לרגליים שבה משתמשים בכלי זה, כי הייתה יכולה בקלות,- תוך כדי נגינה,- לבעוט במישהו...
 

ההתלהבות בארץ לקונצרטים של אליזבת הייתה כה גדולה, שאנשים שכבר נגנו על פסנתר רצו ללמוד לנגן גם על עוגב, שהוא בדרך-כלל בעל שתי מקלדות לידיים ואחת לרגליים.
כך התארגנה קבוצת-מוזיקאים שהחליטה לפתוח פאקולטה לנגינת-עוגב ב"אקדמיה למוזיקה ולמחול" בירושלים.
כשהציעו את משרת-ההוראה לאליזבת, היא לא היססה. היא הודיעה מיד לכנסייה הגרמנית בפאריז שבה נגנה, שהיא מתפטרת ועוברת לגור בארץ-הקודש.
היא גם קבלה על עצמה את משרת-הנגינה ב"גוטס-דינסט",- GOTTESDIENST,- "השרות-לאל",- כפי שנקראים הטקסים הדתיים בגרמנית,- של הכנסייה הלותרנית בירושלים, למרות שלא קבלה על כך כל תשלום.
 

בבקר הראשון לשהותה בירושלים, אליזבת בקושי הצליחה לפקוח את עיניה, כי הייתה מסונוורת מעוצמת-האור בחדרה. היא הייתה בטוחה ששכחה מנורה דולקת, אך בדקה וראתה שכל המנורות היו מכובות. עד-מהירה היא גלתה שהאור החזק שסנוור אותה לא הגיע ממקור מלאכותי, כמו שהייתה רגילה באירופה, אלא הסתנן מבעד לחלון. זה היה אור-השמש הטבעי של הזריחה הירושלמית. זאת הייתה אהבתה הגדולה ביותר של אליזבת,- האור של ירושלים. כמו-כן היא התלהבה מן האוויר הצח, מן השושנים שבגינות, וכמובן,- מן הויטראז'ים של מרק שאגאל, שעכשיו הייתה יכולה לבקר בכל עת. ואחרי שהכירה את הישראלים, שהתחילו להתיידד איתה ולהזמין אותה לבתיהם, היא נדלקה גם על חוש-ההומור היהודי.
גם לאליזבת היה חוש-הומור מפותח. היא הייתה נוהגת לומר שבחורף היא סובלת כי בכנסייה שבה נגנה,- כנסיית-אבן מאסיבית בעלת המגדל הגבוה ביותר בעיר העתיקה,- האבנים סופגות את הקור שבחוץ ומגבירות אותו, למרות כל התנורים. לעומת-זאת, טענה, בקיץ הייתה סובלת מן החום, מאותה הסיבה. "רק במאי יש תקופה של שבועיים, שבה מזג-האוויר פשוט מושלם," הייתה אומרת בנוסטלגיה. "אבל אז," הייתה מוסיפה בצחוק, "אני אף-פעם לא כאן, כי זאת תקופת הקונצרטים שלי בחו"ל..."
אך אליזבת אהבה גם את האבנים של ירושלים, וסקרנותה דחפה אותה להציץ מאחורי כל חומה וגדר ולנסות כל שביל בעיר-הפלאות העתיקה, שהכל בה נראה קסום ומסתורי.
 

לאליזבת,- אישה קטנת-ממדים יחסית, היו ידיים ממש זעירות. לפעמים היו אקורדים שלא הייתה יכולה לתפוס באצבעותיה. אז הייתה מנגנת חלק מן הצלילים ברגליה, כך שאיש בקהל לא היה יכול להרגיש בהבדל.
פעם, לעומת-זאת, בדיוק באמצע קונצרט, התקלקל אחד ממנענעי הצליל סול במקלדת של הרגליים. אליזבת נאלצה להפסיק להשתמש במקלדת זו, אך כדי לא לקטוע את הקונצרט המשיכה לנגן את היצירה,- במקרה ה"טוקאטה ופוגה ברה מינור" המפורסמת של באך,- כשהיא ממלאת גם את תפקיד הרגליים באמצעות ידיה בלבד. לא היה גבול לכוח-הרצון שלה.
כבר בראשית שהותה בירושלים היא בצעה מרתון של כל יצירות באך לעוגב, והשתתפה בפסטיבל לשלום שנערך בשיתוף של יהודים וערבים. היא גם הקליטה והוציאה דיסקים רבים, בין היתר עם כל יצירותיהם לעוגב של מוצארט ופאכלבל.
 

בקורות-החיים שפורסמו בתוכניות של הקונצרטים שלה הגדירה אליזבת את עצמה לא כ"גרמניה" אלא כ"ילידת-גרמניה" בלבד. במשך הזמן היא צוינה בכל-מקום כ"נגנית עוגב ישראלית" או "ירושלמית". למרות שלא הייתה אזרחית-הארץ אלא תושבת-קבע, והייתה צריכה לחדש את תעודתה מדי תקופה, היא ראתה את עצמה כישראלית לכל-דבר. כיוון שידידיה ומעריציה הרבים התעקשו לדבר איתה באנגלית, בגרמנית, ואף בצרפתית, דברה אליזבת עברית בסיסית בלבד. היא ידעה לקנות בסופרמרקט ולשוחח עם נהגי-המוניות, וזה הספיק לה. היא הייתה שתקנית מטבעה, והייתה מנגנת כל יום במשך שעות,- הדבר שהכי נהנתה לעשות. במשך השנים, אחרי שהתפרסמה כנגנית-עוגב ישראלית, היא קבלה מחברת-הקלטות גרמנית הצעה להוציא דיסק שיציג בנגינתה את כל העוגבים הגדולים בירושלים. היה זה מבצע מסובך שאיש אף -פעם אפילו לא העז לחשוב עליו, כי העוגבים היו שייכים לזרמים השונים של הנצרות, ובעליהם לא תמיד היו ביחסים טובים. אך אחרי השתדלויות רבות, בזכות אישיותה המלבבת של אליזבת רודפת-השלום, הגיעו הפרוטסטנטים, הקאתולים השונים ואף המורמונים להסכמה. כך יצאו הדיסקים שלה, שבהם הוקלטה מנגנת, בין היתר, על העוגבים שבכנסיית "הגואל" שבה עבדה, בכנסיית ה"דורמיציון", בכנסיית "אוגוסטה-וויקטוריה", בכנסיית המורמונים, בכנסיית "הקבר הקדוש", וגם בכנסייה בבית-לחם. הדיסקים האלה זכו לאלפי הזמנות עוד לפני שיצאו לשוק, ולתפוצה נרחבת בכל רחבי אירופה וארה"ב. כך שמה אליזבת את עוגבי-ירושלים על מפת-המוזיקה העולמית.
 

המוני אנשים, רובם ישראלים ויהודים, שהסתקרנו לשמוע את הכלי הנדיר בארץ, יחסית, נהרו לקונצרטים שלה, עד-כדי-כך שכאשר רצו לקבוע מקום-מפגש, אמרו: "שם איפה שהמוזיקה".
הכנסייה הלותרנית שייכת לזרם הפרוטסטנטי המנסה לחקות את היהדות. הם מאמינים רק במה שכתוב בכתבי-הקודש,- במקרה שלהם גם "הברית החדשה", כמובן, הם נמנעים מלקשט את הכנסיות שלהם בפסלים ובתמונות כמו בני-הזרמים האחרים בנצרות, הם מסתפקים בטקסים שלהם בקריאה בתנ"ך, בדרשה ובשירה, והם גם מרשים לנשים לשמש בתפקידי-כמורה, ולכמרים שלהם להתחתן.
במשך השנים הלכה הקהילה הגרמנית בכנסייה הלותרנית וגדלה. מדי שנה בשנה היו מגיעות קבוצות-נוער מגרמניה לשהות כאן במשך כמה חודשים למטרת עבודה בהתנדבות, בעיקר בטיפול בחולים. היו גרמנים שנשארו לגור כאן, ביניהם אף צאצאים לפושעים נאצים שבאו לכפר על מעשי-אבותיהם. הם המשיכו לרכב על אופניהם על גבעות-ירושלים גם בתקופת-האינתיפאדה. גרמניה אחת ששמשה ככומר-אישה, ודברה בין היתר עברית שוטפת, אף נקלעה לפיגוע הכפול הקטלני בשוק מחנה-יהודה, ונפצעה קשה. רופאי "הדסה" המסורים לא רק הצילו את חייה, אלא אף רפאו את הכוויות הקשות שמהן סבלה בכל גופה, כך שלא נותר להן זכר.
כך, למרות העבר הנורא, נוצר שיתוף-פעולה בין הקהילה הגרמנית הקטנה לבין היהודים בירושלים.
 

אליזבת נולדה ב-18 לפברואר, בדיוק בתאריך שבו מת, 391 שנים לפני-כן, מייסד הזרם הפרוטסטנטי שבנצרות, הכומר המורד מרטין לותר. לותר אמנם ניסה לחקות את דרכי היהודים, אבל גם טען שצריך לשרוף אותם על המוקד. ואולי נולדה אליזבת ביום מותו כסמל להתחלה חדשה. אך לכל דבר יש סוף, ולמרבה התדהמה גלתה אליזבת זמן קצר לאחר יום-הולדתה ה-70 שהיא חולת-סרטן. כיוון שתמיד הייתה עסוקה במתן קונצרטים בירושלים וברחבי-העולם, בהקלטות, בהוראה ובביקורים אצל מכריה הרבים, לא טרחה לבקר אצל רופאים. כשגילו את מחלתה כבר היה מאוחר לעשות ניתוח. אליזבת רצתה להישאר בארץ, אך שתי אחיותיה באו מגרמניה והתעקשו שתחזור לשם איתן, גם להיות בחיק-המשפחה, וגם כי בגרמניה, לטענתן, הרפואה יותר מפותחת מאשר פה בארץ. אליזבת נכנעה לדרישתן ונסעה איתן לגרמניה. שם היא התחילה לעבור טיפולים כימותראפיים, אך לא עזבה את העוגב. היא המשיכה לתת קונצרטים באירופה, למרות שבכל-פעם שהייתה מקבלת טיפול הייתה מתעלפת, ונזקקת לכמה עירויי-דם. כששבה לירושלים כדי לתת קונצרט, וקבלה טיפול כימי ב"הדסה", שוב התעלפה. אך הרופאים הישראלים לא רק נתנו לה עירויי-דם, אלא אף בדקו מה הסיבה לתופעה נדירה זו, והתברר שהיא הייתה פשוט אלרגית לחומר-הטיפול. מיד החליפו רופאי-"הדסה" את החומר, ומאז לא היו בעיות. כך סגרה אליזבת מעגל, ורופאי המקום שם נמצאים הויטראז'ים האהובים עליה הצילו את חייה. אך אליזבת שוב נאלצה לחזור לגרמניה כדי לנכוח בקונצרט של אחיינה, שזכה בתפקיד תיפוף יוקרתי בביצוע של ה"בולרו" של ראוול עם אחת מתזמורות גרמניה הגדולות. שם עוד הספיקה אליזבת לתת כמה קונצרטים, שבועיים לפני מותה.
 

אליזבת לא פחדה מן המוות. להפך. כאשר הגיעה לכמעט מחצית ממשקלה הקודם, למרות שאף-פעם לא סבלה מעודף-משקל, היא אמרה בצחוק: "עכשיו אני קלה כמו ציפור..."
כשמעריציה היו בוכים מצער על הפרידה המתקרבת הייתה אומרת: "די, מספיק לי! ניגנתי כל-כך הרבה, נתתי מעל לאלף קונצרטים,- די! פעם צריך להפסיק! עכשיו אולי יבוא משהו חדש!..."
היא האמינה בכל-ליבה בחיים שלאחר המוות, או לפחות בהישארות-הנפש, ולא דאגה כלל. הייתה בה התרוממות-רוח, באילו עמדה לסיים בית-ספר ולהתחיל "חיים אמיתיים". גם בימיה האחרונים הייתה ממשיכה לרחף במעלה מדרגות-האבן המתפתלות של הכנסייה שלה, חסרת-משקל, למרות שהייתה כבר בת למעלה משבעים. הקונצרטים האחרונים שלה היו יותר ממושלמים,- אווריריים, שמימיים, כאילו המוזיקה הייתה יורדת לא מתקרת-הכנסייה הגבוהה, אלא ממרומים.
אליזבת תמיד אהבה ציפורים, והייתה נוהגת להאכיל אותן בפירורי-לחם, כדי שיבואו למרפסת שלה וישירו לה בכל בקר וערב. היא גם לא הייתה הורגת אף מקק שנמצא במקרה בדירתה, אלא רודפת אחריו עם כוס עד שהייתה מצליחה לכלוא אותו, ואז הייתה משחררת אותו דרך החלון.
בימי-חייה האחרונים צמחה ידידות אמיצה בינה לבין שכן שלה, דיפלומט לשעבר כבן 95 שהתאלמן לא מזמן מאשתו. הוא היה בא לקונצרטים שלה במשך שנים רבות, ועתה תמכו השניים זה בזה בנאמנות נוגעת ללב. כמה שבועות אחרי מותה נפטר גם הוא.
אליזבת רולוף נפטרה בגרמניה ב-14 לדצמבר 2008, עשרה ימים לפני חג-המולד.
אחרי מותה באו שתי אחיותיה לירושלים כדי לפנות את חפציה מן הדירה שבו הייתה גרה. להפתעתן התברר להן, שאת העוגב האישי היקר שלה, ואת אוסף-התווים הנדירים הענק שלה, היא לא הורישה למשפחתה שבגרמניה, אלא לאחד מידידיה המקומיים, יהודי ישראלי שעוסק גם הוא בענייני עוגב.
כך נותרה אליזבת גם במותה "יותר ציונית מציונית", כמו שכונתה. ומי שמכיר אותה יודע שהקריירה המפוארת שלה לא תמה, כי היא ממשיכה "לנגן עם המלאכים בשמיים".
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל