חובב מוות או אוהב את החיים.

ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל, מחדדים את נושא המוות, כגורם משמעותי בהערכת החיים.

חובב מוות. או אוהב את החיים.
אלה מבינכם שקוראים אותי עכשיו,דעו כי אני איש מאוד אופטימי, אוהב מאוד את החיים.
החיים מוצאים בעיני. יצא לי לקבל סטירות פה ושם במהלך חיי הקצרים, נשרטתי גם עמוקות במהלך השנים, אני נושא עימי את צלקות השריטות, היטב הן חרוטות בי בנפשי. ומן הסתם לא ייעלמו עד יום מותי.
ואף על פי כן, אני אוהב לחייך, לצחוק, להסתכל על הצד החיובי בחיים, משתדל בכל אופן, אז דווקא בגלל זה, תבינו ודאי, כמה הטריד אותי לאורך השנים, הצורך שלי, המוזר ולא מקובל כל כך ה להיות בלוויות. להיות דווקא האיש שנושא המת, כשהוא על האלונקה. מתוך כבוד למת וגם מתוך צורך פנימי.
אינני זוכר לוויה בה השתתפתי כבוגר ולא הייתי מאלה שלוקחים את האת ושופך את רגבי החול הטרי שזה עתה נחפר, על הגופה. המון זמן זה הטריד אותי, לא הצלחתי להבין את המניעים שלי, כי זה מאוד קשה לסחוב את הגופה באלונקה. זה מאוד קשה גם מנטלית, לא רק פיסית. זה גם קשה להיות סותם הגולל על גופה, מול בני המשפחה, שעדיין מבכים את לכתו של יקירם.
לא הצלחתי גם להבין מאין הסקרנות הבלתי נגמרת שלי על השואה ,שואולוג כפי שהגדרתי לעצמי בעבר, על גיא ההריגה הזה של מליוני בני אדם, יהודים ולא יהודים. בעיקר בגלל היהודים. לקרוא את הספרים, לראות את הסרטים, לשאול עוד פעם ועוד פעם, הוא היה רופא באושוויץ ? ואוווו .ויצא מזה והלך לחיות אחר כך בפריז ? , מונדק. מונדק. מונדק.
mondek, היה בגיהנום יצא ממנו וחזר לחיים ובחר בחיים.
ככה קראו לדוד של חמותי לשעבר. הוא היה רופא באושויץ ויצא משם בחיים והלך לחיות בצרפת אחר כך.
גם המוות של אלון אברהמי בן משפחתי, בעת שירותו הצבאי,לפני למעלה מעשור ברצועת עזה, חידד את קרבת המוות אליי. באופן יום יומי, ברגשות של הגעגוע והכאב שלא נגמר.
המוות הזה שאני בודק אותו מקרוב כל הזמן, ואני גם ממליץ לכם לבדוק, הוא יועץ מעולה, כדאי שהוא יהיה חלק מכם כל הזמן, כל הזמן, אולי לא באופן פתאלוגי כמו אצלי, אולי במידה קטנה יותר, אבל אם תתנו לו מקום ותדעו שהוא כאן איתנו, חלק מאיתנו, באופן קבוע, יום יומי, רוחש, לוחש, מבעבע כמעט כמו החיים עצמם, אז תדעו להעריך מאוד את החיים, אז תדעו להגיד ואוו, איזה כייף שקמתי הבוקר, איזה כייף שאני יכול ללכת, לנשום, לחבק, לדבר, לשמוע, כל הדברים הקטנים האלה שהם ניסים קטנטנים, יומיומיים. ואז הקושי שמלווה לפחות חלק מאיתנו בחלק מהיום יום שלהם, יקבל נקודת מבט שונה.נקודת מבט קלה הרבה יותר להתמודדות. כי הקושי הוא מינורי ביחס לאיש ההוא,אחד מרבים, שאת גופתו עטופה בתכריכים, כיסיתי היטב ברגבי האדמה הלחה. דווקא ביומים כל כך קשים ועצובים - יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזכרון לחלללי צהל, ימים בהם העצב מושל והמוות מולך, בהם אנו מתמודדים עם אובדן וצער קשים כמעט עד אובדן השפיות , חשוב לנו לזכור את חשיבות החיים. את הטוב שאנו יכולים להוציא מהם בכל זמן, בכל מצב, בכל מכשול שעומד מולנו גדול כקטן. חיו את החיים, אמרו תודה, על כל יום שעובר, ודעו כי כל קושי שאתם מתמודדים איתו, יש גם שמחה גדולה, שמחה שאתם כאן כדי להתמודד.
 
תמונה ראשית: christmasstockimages.com CC
 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל