קינה על שקיעתה של העברית

תחייתה של השפה העברית נחשבת לאחד הפלאים הגדולים של האנושות. משפה מתה שגלתה מארצה והפכה ל"לשון קודש" שרק מעטים דיברו בה, שבה לתחייה, התפתחה, התעדכנה והפכה לשפה הלאומית של העם היושב במדינתו.אלא שחזות קשה מסתמנת באופק. העברית מתדרדרת, משתבשת, הופכת לשטחית והמונית. מה צפוי לה ומדוע זה קורה?

יום העצמאות ה – 66 – לדבר "אחרית" / מאת אברהם אלון
"אם בארזים נפלה שלהבה, מה יעשו אזובי קיר?
לוויתן בחכה עלה, מה יעשו דגי רקק?
בנחל שוטף נפלה חרבה, מה יעשו מי גבים?"

מקורם של ביטויים אלה בתלמוד הבבלי, והם חלק מההספד שנשא הרב בר קיפוק על מותו של רבינא.
בעברית מהווים משפטים כאלה ביטוי של "קל וחומר".
"קל וחומר" היא אחת המידות שהתורה נדרשת בהן לשם פרשנות והסקת הלכות. מדובר בשיטה לוגית להחלת דין ממקרה למשנהו, בעיקר ממקרה קל למקרה חמור ממנו.

מה דעתכם? לכו ברחובה של עיר, פנו אל העוברים והשבים, אמרו להם את המשפטים הללו ושאלו אותם מה פירושם.
הם יסתכלו עליכם כתרנגולים בבני אדם ויחשבו שנשתבשה עליכם דעתכם או שמא באתם מהחלל החיצון עם שפה שאינה מוכרת בכדור הארץ.
היש בכם מי שימלאנו לבו להתנסות בכך?

היו ימים בהם כתבה נעמי שמר על "צפחת המים" (*), נתן אלתרמן של "טללי נעורים", חנה סנש על "להבה שבערה בסתרי לבבות", שאול טשרניחובסקי על "בעלת האוב", רחל על "בדידות קורנת", חיים גורי על "כנעריך כולם שוב בשמך נחייך ונלכה", שיר השירים על "בחגווי הסלע".
זוהי אסופה מקרית, חלקה אפילו מולחנת ומושרת. בכל מבחן רחוב אקראי תחושו בתימהון הפוקד את הנשאלים בהתבקשם לפרש את המשפטים הללו או להסביר את משמעותם.

זוהי תסמונת המעבר המצער והמדאיג מ"עברית" ל"אחרית"(**) אותה שפת עילגים ההולכת ומשתלטת על נערינו, ילדינו ורחובותינו ומנשלת את העברית מאחיזתה בארץ הזאת.

הדורות החדשים, אולי שלא באשמתם, פוערים פצעי גוף ונפש בעברית התקנית, מסרסים אותה, מעוותים את הטיותיה ודקדוקה, שוגים בהגיותיה, רוקחים תחביר דלוח וסתמי בהתבטאותם, מערבבים לשון זכר ונקבה בספירה ובדיבור.

החמור מכל בעיניי – אווירת הסלחנות הציבורית כלפי תופעות אלה, ההשלמה עם ירידתה של שפת עבר ממרום שיאה – בתנ"ך, בתלמוד, בתור הזהב של ספרד, בסופרים הדגולים, במשוררים הנפלאים, בעיתונאים המוכשרים, אל התמלילים הנלוזים של הפזמונים, אל הרדידות של הכתיבה העיתונאית, אל הקיצורים התמוהים של הכתיבה האלקטרונית במסרונים, בפייסבוק, בטוקבקים, בבלוגים.

לא ירחק היום – ובל אחטא בשפתיי - שה"אחרית" תקנה אחיזה בכל רבדי הדיבור, הכתיבה והדיבור בארץ, וביום העצמאות ה –70 או ה –75 נשמע מדליקי משואות המצהירים: "אני ידליק את האש הזאתי בגלל......" ואידך זיל גמור.

(*)באחד הימים ישב דוד בגנו קודם שהוכתר למלך, וראה צרעה המשתקת עכביש. משתומם מן המחזה, נשא דוד דברים אל אלוהים, ושאלו מדוע ברא יצורים אלה שאין בהם כל תועלת: הצרעה אינה מפיקה דבש, אך ממיתה דבורים, ואילו העכביש טווה יום ולילה, אך לארוג בגד לא יצלח.
השיב לו אלוהים: עוד תבוא השעה שתלמד להעריך יצורים אלה כיאות.
בחלוף תקופת מה, החל שאול המלך לקנא בהצלחותיו הצבאיות של דוד ורדף אותו כדי לאסרו. דוד נמלט אל שפלת יהודה והסתתר במערה. מצא עכביש את פתח המערה וטווה בו את רשתו. הגיע שאול המלך אל הפתח, הבחין בקורי עכביש ואמר בלבו: אילו היה נכנס אדם למערה, לבטח היה קורע את הרשת. על כן הלך לו משם ודוד ניצל מן הרעה. לאחר שעזב שאול המלך, ניגש דוד אל העכביש והודה לו.
אז הלך דוד אל מחנה המלך במדבר, כדי להוכיח את רמתה הירודה של השמירה על המלך. הוא ניגש ליטול את צפחת המים של המלך, והנה זע אבנר בן נר, שר צבאו של שאול, בשנתו, הניח את רגליו הכבדות על דוד, ומנע ממנו לצאת. אלא שאז עקצה צרעה את רגלו של שר הצבא וזה הזיזה, וכך נחלץ דוד מן הסכנה. הודה דוד בלבו לצרעה ופנה אל אלוהים ואמר: לעולם לא אפקפק עוד במעשיך.

(**)אלישע בן אבויה היה אחד מהתנאים ש"שנה ופירש". בר הפלוגתא של רבי עקיבא. בן אבויה חי אחרי חורבן בית שני ובשלב מאוחר יותר של חייו הפך לאפיקורס, כפר בתורה כולה והתחבר לרומאים. בשל כך, הוא נזכר בתלמוד בכינוי "אחר". על מקור הכינוי מסופר במסכת חגיגה (טו, א): "מיד כשחדל לקיים מצוות, הלך לזונה. אמרה לו: וכי אינך אלישע בין אבויה? עקר צנון מערוגתו בשבת ונתן לה (ובכך הוכיח לה שאינו מקיים מצוות). אמרה: אחר הוא."
 
תמונה ראשית: fotopedia

 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל