מכתב דמיוני של פלמ"חניק ותיק

האם מדינת ישראל מגשימה את התקוות שתלו בה אלה שהקימו אותה ולחמו על חירותה? הדעות על כך חלוקות מאד, אבל פלמ"חניק דמיוני ותיק שולח מכתב לעיתון ופורש את תחושותיו.

האם "קנאת חינם"?

מכתב דמיוני לעיתון של פלמ"חניק ותיק
אני לבטח זקן. יכול להיות שאני גם אמוציונאלי, אולי גם פאתטי, יתכן שאפילו נאיבי, אבל ממרום שנותיי אני מקנא.
לא בצעירים חלילה, שעוד נכונה להם דרך ארוכה, ועליהם לעבור את תלאות החיים שאני ובני גילי כבר עברנו. אמנם בתנאים שונים, מול אתגרים אחרים ובעידן אחר.
אבל אני מקנא בחזון הגדול, שלמענו מסרו את נפשם מיטב הבחורים, ודמעו בראותם בהתגשמותו.
אני מקנא באחוות האחים האמתית שהייתה ואיננה.
אני מקנא בתום השקט שאפיין דור שלם, ששילם על כך דמים מרובים.
אני מקנא בבושה, להיות לא ישר, להתהדר בבורות, ללקות בשחיתות.
אבל בעיקר אני מקנא בתיירים היהודים הבוכים למראה חיילים ברחוב. באלה שלגביהם מדינה יהודית עדיין אינה דבר מוכן מאליו.
אני מקנא בהתרגשותם הכנה לראות את מוסדות השלטון שלנו, את הדגלים המונפים על התרנים בחוצות הערים ובדרכי המלך.
אני מקנא בלחלוחית המלווה כל התבוננות שלהם בפרטים הקטנים שהפכו להיות בנאליים עבורנו.
אני מקנא בפרגון ההדדי שחלף כלא היה. אני נרעש בעת שבן תשחורת עוקף אותי בדהרה וצועק: "הי סבא, מי נתן לך רישיון?". הוא – שטרם נולד כאשר נהגנו במשוריינים הקלים כדי לפרוץ את המצור על ירושלים.
וכי על מה אני מקונן? אולי על כי נשארו לי הזיכרונות שנושאים תקווה למדינה אחרת? אולי על אלה שבתי העלמין הצבאיים ממלאים אותם ועל כדאיות "המחיר"?
ואז אני חוזר אל "מגש הכסף" של אלתרמן ובוכה...
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל