ביום זיכרון השואה

למנוע מפוליטיקאים לדבר על שואה בהקשר למדינה. מדינת ישראל ושואה זה אוקסימורון.

ביום זיכרון השואה


צריך לאסור על כל אמירה המדברת על שואה בהקשר של מדינת ישראל! אין דבר כזה ישראל ושואה זה אוקסימורון!
אני מבקש לספר לקוראים מה מרגיש ועל מה חושב אחד מהמעטים מאלה שחיים כאן מלפני העצמאות , אחד שבגיל 17 התגייס לפלמ"ח, שבגיל 12 אמא שלו התגייסה לצבא הבריטי, והוא חושש מאד שיעזוב את החיים במדינת אהבתו בעצב הולך וגדל.
אתה יושב דומע מול המסך ושומע את אין סוף הסיפורים ואין סוף הזוועות של ניצולי השואה. כל אחד מהמספרים נועל את דבריו בגבורתו: הקמתי משפחה ויש לי ילדים ונכדים וחייתי כאן את חיי המחודשים. ואח"כ אתה מקשיב לדַבָרֵי העם לקלישאותיהם ולמניפולציות האיומיות שלעתים הן חלולות ומגיעות עד חילול זכר אותו אירוע נורא הוד. הקשר הגורדי בין אירועי הזיכרון לפוליטיקאים מנמיך את הוד המעמד שהיה צריך להיות פנוי לאנשי הרוח, סופרים ומשוררים הממלאים את הארץ.
לו כוח בידי הייתי אוסר לדבר על שואה בהקשר של מדינת ישראל. מדוע? – כי אין דבר כזה מדינת ישראל ושואה ובעטיה אין דבר כזה שואה לעם היהודי. שני אלה הם אוקסימורון. לא קיים. את הפרק הזה צריך ללמד את ראש הממשלה. שואה זה כאשר קלגסים דורסים במחץ והורגים בני אדם חסרי כוח מגן. רוסיה איבדה במלחמה 20 מיליון אנשים. זו לא שואה. זו מלחמה. אנגליה איבדה חצי מיליון חיילים וכך אמריקה. זו לא שואה. זו מלחמה. במלחמת העולם הראשונה נהרגו 10 מיליון חיילים ואזרים. זו לא שואה אלא מלחמה איומה. ראש הממשלה חייב להבין את ההבדל:
אירן יכולה להכריז מלחמה על ישראל. זו לא שואה כי ישראל תענה לה במלחמה מוחצת. לזה דאג בן גוריון בדימונה ולזה דאג אשכול כאשר הכריע מול רבים בקהילת הביטחון לטובת חיל אוויר על פני טילים. ולזה דאגה גרמניה של היום שבנתה לנו בחצי מחיר את הצוללות. לכן, לא תהיה כאן ולא יכולה להיות שואה. מכאן – הדבר הכי חשוב לנו – הפלשתינאים לא יכולים לומר שב – 48 הבאנו עליהם שואה. זו הייתה מלחמה בין שני השבטים שאחזו בכלי מלחמה. מי שלא מבין את האבחנה הזאת אל יעסוק בהנהגת עם.
יחד עם זיכרון השואה צריך לספר לקהל שבמלחמת העולם השנייה לחמו 1.5 מיליון יהודים בצבאות בנות הברית. זה 15% מהעם היהודי שמחוץ לטריטוריה הנאצית. אין ולא היה עם כזה ש – 15% אנשי חייל יצאו למלחמה. לא קיבלנו שום דבר בזול. איך אפשר שלא להעלות על השיח הציבורי את עלילות החיילים היהודים במלחמה הנוראה ההיא.
יחד עם הזיכרון לנוראות משם, חייבים בחינוך הלאומי לספר על נס התחייה של מאות האלפים הניצולים שבחרו בחיים במדינת היהודים. ובאו לכאן ממעמקי התוהו ובנו את עצמם להיות בוני מדינה וחברה ויצירה בכל תחומי החיים והדעת. זה שם המשחק ההיסטורי האמיתי והעתידי. זה ניצחון על הרשע. הפנמת הדבר הזה בנוער חשובה אין סוף מונים מהנסיעות לפולניה ואמירת אל מלא רחמים באוושוויץ ובירקנאו.
יחד עם כל אלה צריך לחדול "מבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". בהקשר של התקומה זו אי אמת. בזכות הסיוע והתמיכה של מדינות ועמי עולם הקמנו ובנינו מדינה ריבונית. כך היה גם בהיסטוריה. גרשו מאנגליה – התקבלו בצרפת. גרשו מספרד- קיבלו בהולנד, בתורכיה, בפולניה. בכל המלחמות כאן שהערבים יזמו – קיבלנו את מלוא התמיכה החומרית והמדינית. בכל המלחמות שאנחנו יזמנו נמנעה התמיכה. הכל הם אינטרסים שיש הנהגה שמבינה ויש הנהגה דוקטרינרית שאיננה מבינה.
חג עצמאות שמח לכולנו.
לאחר שסיימתי את הדברים האלה נזכרתי בסיפור הבא מפיו של שמואל שרון שהיה איש אצ"ל: ב -1939 ביקר בארץ עיתונאי יהודי קנדי. האצ"ל הביאו אותו לחזות באימון נשק בפרדס בכפר סבא. בסוף האמון שאלו להתרשמותו. אמר להם: יש אתכם איש אמיץ אחד? אמרו: מאות. אמר: יש לכם אקדח אחד תקין? אמרו: מאות. אמר: אתם עוסקים בשטויות. תשלחו אותו להרוג את היטלר!!!.
16 מיליון יהודים, חצי מיליון בגרמניה, ארבעה מיליון באמריקה, יש הגנה ואצ"ל – ולא נמצא ראש אחד שיעשה מעשה.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל