על נתינה וקבלה

נתינה היא קבלה וקבלה היא נתינה. שני צדדדים של אותו המטבע. לרובנו אין בעיה לתת, הרבה יותר קשה לנו לקבל. אז בואו רק נזכור שכשאנחנו מסכימים לקבל, אנחנו מאפשרים למישהו מאיתנו לתת. הוא זכה באפשרות לתת משהו מעצמו לאדם אחר ובעצם הנתינה הוא כבר מקבל: תודה/הוכרה/הערכה...ואנחנו שבעצם קיבלנו אנחנו אלה שנתנו לאחר את ההזדמנות לתת גם לקבל.

השבוע ניתנה לי ההזדמנות ללמוד עוד משהו על קבלה ונתינה. זה התחיל ביום שלישי. הטלפון צלצל. העובדת הסוציאלית המתוקה שהגיע לא מזמן לחיי שאלה אם ארצה להצטרף לטיול של מחלקת הרווחה. התגובה הראשונית שלי: "כן, בטח, וואו כמה שאני אוהבת טיולים וכמה שהם חסרים לי בחיים", אבל ברגע שהסתיימה השיחה, אמרתי לעצמי: אני? אצטרף לטיול של מחלקת הרווחה? אני, זו שבדרך כלל נוהגת לתת, אקבל מהרווחה יציאה לטיול? נכון, בזמן האחרון הסכמתי לקבל מהם מימון חלקי של טיפולי השיניים. עם זה לא היתה לי שום בעיה. אני מרגישה שאני נותנת המון לסובבים אותי וברגע של חולשה מגיע גם לי לקבל. לצאת לטיול – זה לא צורך קיומי. זו הנאה. נכון שכדי לתת יותר, אני צריכה להתמלא יותר, אבל למה שהחברה תשלם על הטיול שלי??? וחוץ מזה לא הרבה אנשים יודעים, שאני עדיין מתמודדת עם מצבים כלכליים לא פשוטים ואיך יביטו עלי אנשים שאפגוש בטיול, הרי אני מורה, מטפלת, מנחה של סדנאות?! זה יכול לפגוע בתדמית שלי. ניסיתי לבטל את היציאה לטיול, אבל לא הצלחתי. וכשמשהו לא מסתדר, אני מאמינה שהוא לא צריך להסתדר. חוץ מזה חשבתי שהעו"ס הקדישה לי זמן, תשומת לב וזה לא פיר מצידי, לזלזל ברצון שלה לעזור לי. במקרים כאלה של התלבטות אני בדרך כלל מושכת קלף ורואה מה המסר שהוא רוצה להעביר לי. משכתי קלף: להסכים לקבל! החלטתי לקבל את המתנה שניתנה לי, לעזוב את אזור הנוחות שלי ולצאת לטיול.
 

באוטובוס התיישבה לידי, אישה בת 75 שעלתה לפני כ-10 שנים מחבר העמים. היא בקושי מדברת עברית, אבל הצלחנו לשוחח. היא סיפרה לי שהיא לא רצתה לעלות ארצה. היא לא יהודיה, אבל בעלה שמע על הרפואה המתקדמת בארץ ומאחר שהוא היה חולה הוא קיווה להרפא בארץ. הם מכרו כל מה שהיה להם ועלו ארצה כשהם משאירים מאחור את כל קרובי המשפחה שלהם. ועכשיו כשהוא בבית אבות, היא נשארה לבד בארץ זרה, שאת שפתה היא בקושי דוברת. איזה אומץ היה לה לעזוב את מקום הנוחות שלה ובגיל 65 לעשות שינוי כל כך משמעותי בחייה, למען בעלה החולה.
 

על הדשא בגינוסר פגשתי עוד אישה שכל כך התחברתי אליה. ילידת קיבוץ, שספגה בקיבוץ את הרעיון שכולנו שווים ושלא מתקיימים מניצול של אדם בידי אדם ועם הרעיון הזה בליבה, היא התגלגלה עם בן הזוג שלה, לדרום אפריקה, בתקופת האפרטהייד, אישה לבנה שהתעקשה לא לסחור בחייהם של השחורים. הכסף הפך לאוייב שלה, כי בזכותו היא יכלה לשלוט באחרים. היא לא רצתה בו והוא מהר מאוד נעלם מחייה. טוב ליבה הוא זה שהציל אותה הפעם ואדם שאותו היא בקושי הכירה, פתח בפניה את דלתות ביתו. שם היא חיה 16 שנים, ללא כסף, אבל בשפע, כן גם כלכלי.
 

הסיפור שלה הזכיר לי את החברה הדרום אמריקאית שלי. יום אחד הלכתי לטייל עם Joy הכלב שלי. כשהיא ראתה אותו . היא חיבקה, ליטפה, נישקה אותו והוא קישקש בזנב וכלבים אף פעם לא טועים. סמכתי על joy, ויומיים לאחר מכן ביקשתי ממנה שתשמור עליו בסופשבוע שבו נסעתי אל הנכדים שלי. עם הזמן היא סיפרה לי שהיא עלתה ארצה לבד, עם הכלב שלה, לאחר שסעדה את אמא שלה עד למותה. אחיה הזמין אותה לעלות ארצה, מאחר שהיא נשארה לבד לאחר שהוא עם כל בני משפחתו עלו ארצה. היא מכרה את הכל כדי לממן את הנסיעה וכשהגיעה ארצה הם מהר מאוד רבו והיא נשארה לבד בארץ זרה. כל מי שהיה לה זה את הכלב שלה. היא היתה אומנית, אבל לא היה לה כסף לקנות את חומרי הגלם, לכן היא התפרנסה מעבודה מזדמנת במפעלים או בנקיון בתיהם של אחרים. יום אחד, אחד מהחברים שלה בפייסבוק, שהיה בעבורה כמעט כלי התקשורת היחיד בחייה, סיפר שהוא לא יודע מה לעשות, אמא שלו שמתגוררת בכרמיאל צריכה להגיע לבית חולים, היא כבר לא כל כך מתפקדת והוא גר רחוק ממנה ולא יכול לוותר על יום עבודה. היא כתבה לו: מה הבעיה? אני אלווה אותה. וכך היה. יום שלם היא רצה איתה ממרפאה למרפאה והחזירה אותה לביתה. הוא היה כל כך המום מטוב הלב שלה, שביום הולדתה הוא שלח לה צ'ק על סך 1500 שח. אבל עם הזמן,המצב הבריאותי גם שלה וגם של הכלב שלה הלך והתדרדר. היא נאלצה להפסיק לעבוד, הלכה והסתגרה יותר ויותר ואז יום אחד הוא הציע לממן לה ולכלב שלה את הטיסה חזרה הביתה. לא היו לו שום מטרות אחרות חוץ מאשר לעזור לאישה שפתחה את ליבה בפני אישה שמעולם לא ראתה קודם לכן.
 

נתינה היא קבלה וקבלה היא נתינה. שני צדדדים של אותו המטבע. לרובנו אין בעיה לתת, הרבה יותר קשה לנו לקבל. אז בואו רק נזכור שכשאנחנו מסכימים לקבל, אנחנו מאפשרים למישהו מאיתנו לתת. הוא זכה באפשרות לתת משהו מעצמו לאדם אחר ובעצם הנתינה הוא כבר מקבל: תודה/הוכרה/הערכה...ואנחנו שבעצם קיבלנו אנחנו אלה שנתנו לאחר את ההזדמנות לתת גם לקבל.
 
 
תמונה ראשית: Mr. Kris
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל