חזרה הביתה

כבר שנים אני בדרך חזרה הביתה, חזרה אל עצמי וכל פעם משחררת עוד משהו שהוא לא אני, אלא משהו שנדבק אלי בגלל שכך חינכו אותי, בגלל שכך צריך,לאט לאט החלפתי את הצריך ברוצה, אבל גם הרוצה לא פעם בא לא כי רציתי, אלא כי רציתי לרצות, כי מתחת לרצון הזה עמד פחד שחייך אלי ובכלל לא גיליתי שהחיוך שלו מטשטש את הפחד ולא מאפשר לי לשחרר אותו מחיי.

עוד ברחם אמי חוויתי את הפחד. התקווה הגדולה של ההורים שלי התממשה. כמה חודשים לפני כן, הוכרזה מדינת ישראל, מדינה שתכבד את כל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. והמדינה שבדרך צעדה את צעדיה הראשונים אל תוך מלחמת העצמאות, אל תוך הפחד הכי קיומי. וכל פעם כשאמא שלי פחדה הרחם התכווץ, מקור השקט והבטחון נסתם ואני, העוברית הקטנה חוויתי מצוקה.
 

כשאני נזכרת בתמונות הילדות שלי אני רואה מול עיניי שתי תמונות: אמא שלי מחזיקה אותי ברוך ובאהבה גדולה כשאני עוד תינוקת קטנטנה. ואני מצליחה לעמוד כבר לבד ודודי שרצה לנצור את הרגע צילם אותי וההבזק של המצלמה כל כך הפחיד אותי. אהבה ופחד היו שלובים בחיי. פעם זאת עולה, פעם זה מדכא אותה ומאחר שכבר אז כנראה האמנתי בכוחה של האהבה הפחד היה צריך להתחבא, להסתיר את פניו האמיתיות, להיראות הרבה יותר נחמד ממי שהוא באמת.
 

ובתהליך הזה של החזרה הביתה, הבטתי על הפחד והצלחתי לא פעם לראות בו אפילו חבר, חבר שלא פעם עזר לי לברוח מסיטואציה קשה, או חבר שנתן לי את הדחף לרוץ קדימה גם כשהסביבה עוד כל כך לא היתה מוכנה לזה.
 

המקום הראשון שאיתו הצלחתי להתמודד היה ברמה של הלמידה. בבית עשו את הכל כדי שאצליח ללמוד. הייתי התקווה של הוריי, של אחי ולימודים ושמחת ההצלחה התמזגו להם זה עם זה.
 

יש מקומות בחיי בהם אני עדיין צריכה לצאת ולהילחם, אבל אני לא רוצה להילחם, אני רוצה לחיות בשלום, אני פותחת את הלב, כל פעם קצת יותר, מניחה את כלי הנשק, בוחרת לחיות בשלום, עם עצמי ועם כל הסובבים אותי.
 

שיהיה לכולנו חג עצמאות שמייח, חג שבו כל אחד ואחת מאיתנו יצא/תצא אל העצמאות שלו/ה וכך נתרום את חלקנו למען העצמאות של כולנו.
 
תמונה ראשית: Sara
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל