המסע המכושף לארצו של רב מגף – פרק חמישי: לאגו טראזימנו

פרק חמישי במהלכו גיבורנו הנועזים יוצאים לבחון בשטח אי אלו שאלות קיומיות: האמנם מה שיותר עמוק יותר כחול? האם עדיף להתקע עם קוצר נשימה בעלייה לאלפיניים או להדרס על ידי פיל זועם? מה בין סנדוויץ עם טונה ללחיצת יד היסטורית?ולבסוף – מה היה גורלו האומלל של היהודי שגילה את סוד משמעות החיים?

 

 


19.08
יום רביעי
באסקו-פרוג'ה-פאסיאנו

היום התחיל קצת עקמומי, לילה של שינה לייט גנז באחת את התוכניות המרשימות להגיע לשמורת הטבע שבאזור גוביו, הכוללת טיפוס אתגרי על הרים אלפיניים, לטובת נסיעה תיירותית לאגם טראזימינו. אין דבר, הם התגברו על הכאב מוקדם מהצפוי...
בפוקס גדול הספיקו גיבורנו בריצה מרשימה להגיע לאוטובוס לפרוג'ה, ואפילו עם כרטיסים מוכנים להחתמה בידם. היום נפתח בשיטוט מקוצר בעיר העתיקה והמקסימה של פרוג'ה, ולאחר נשימה עמוקה ניצבו השניים מול האתגר הראשון ליום זה: כניסה לסופרמרקט צפוף במטרה לצאת ממנו בהקדם עם מוצרים כשרים לארוחות בוקר-צהריים. אנקדוטה מפתיעה משהו היתה באגף הירקות, שם הלקוחות אמורים לשקול לבד את הירקות, לדעת מה הקוד שלהם ולהדביק את מדבקת המחיר על השקית. סחטיין על האמון, תודה על האחריות!.
לאחר צליחת אתגר הסופר, זכו גיבורנו ביושר לקפה הראשון. מרקו הוביל אותנו בבטחה אל נקודת תצפית מקסימה ומדהימה על העיר ועל העמק. שם אפשר היה לראות כיצד שותים גיבורנו קפה משובח בכלי חרס נאים ומהרהרים הרהורי השתקעות באיטליה.

 

 

 

כעת פנו מרקו ופולה לנסיון להבין איך להגיע אל היעד הבא, הפניה האוטומטית היתה אל פיאצה פרטיזני הידועה, לביקור נימוסין בלשכת התיירות. הביקור לא היה מוצלח במיוחד. כלומר, הנימוסין היו בסדר, אך המידע היה אפסי והלשכה - נטולת חיבור לאינטרנט ויכולת לברר שעות רכבות ואוטובוסים אל טוסקנה. מופלא.
כחצי שעה של ניווטים קדחתניים בכיכר בחיפוש אחר אינטרנט לא הועילו הרבה. האיטלקים היו אדיבים ונחמדים להפליא, אך הסבריהם היו אניגמטיים וסותרים משהו. גרציה סניורֶה!
למרות הכל, לבסוף עלו גיבורנו על אוטובוס לפסיאנו, השוכנת על שפת אגם טראזימנו. הדרך ממאג'ורה היתה יפה ונעימה ביותר (בחילה היסטרית לפולה –מה חדש?) הדרך היתה מנוקדת בעיירות קטנות עתיקות, חומות, מבצרים, ירוק מסביב, בתים מודרניים משתלבים בנוף, תריסי עץ ואגם מדהים. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
ב12:00 בצהריים כבר אי אפשר היה למצוא סימן לדרכו הפתלתלה של הבוקר: מרקו ופולה הגיעו לשפת האגם וערכו פיקניק צהריים בכל הציוד המכובד שרכשו הבוקר בפרוג'ה (בסל הפיקניק המפתה: טונה, לחם, זיתים מרים וטעימים, ממרח פסטו – ככה זה כשדתיים) במהלך הארוחה הגיע בחור צעיר מניגריה שכ"כ שמח לשמוע שמולו ניצבים ישראלים-יהודים של ממש, שהיה מוכן ללחוץ יד מלאה שמן טונה מלאת התרגשות. עם זאת, אחרי הזהרות אחדות הבין שלמרות הסימפטיה לעם המובחר, כדאי לחכות לרחיצת ידיים...

 

 

 

 


לאחר רכישת כרטיסים למעבורת אל אחד האיים המיושבים יותר באגם, ועד לצאת המעבורת מה מתאים יותר מטיול נטול תכלית בשביליה של פאסיאנו?
העיירה, כרגיל כאן באזור, קטנה ומקסימה, והיתרון הגדול הוא שהיא פחות תיירותית ויותר בייתית. הסתובבות בה בדיוק בשעת צהריים מזמנת לשמוע את רחשי הארוחות המשפחתיות, קרקוש הכלים, ריחות מצויינים ומעוררי תאבון ודמיון, ובטח דובר איטלקית היה עשוי גם לדוג רכילויות עסיסיות...

 

 

 

 

המעבורת יצאה בשעה 13:15 בדיוק אל האי הקטן והציורי איזולה מאג'ורה. כרגע מרקו רוחץ באגם עצמו ולהלן ממצאיו המדעיים: הרבה ג'וקים, הליקופטרים משוכללים, ירוק, אבל קריר ונעים. להכנס?

 

 

 

 


כמו כל ישראלי עם קצת גאווה עצמית, גם גיבורנו מצאו את עצמם ממצים את תחושת העונג בדיוק ברגע שבו התחילו להרגיש בבית, עצי זית, קצת יתושים, בקיצור לא רחוק מנופש משפחתי בכנרת...
כדי שלא יתחילו חלילה יותר מידי להתרגל, החלו פעמוני הכנסיה מנסים להעיר את מרקו ופולה אל הגלות הדוויה, אך הם במקום לדקלם בגאון את "אם אשכחך" דווקא בחרו משום מה להעפיל אל ראש האי ולהצטלם בכיף על רקע הנוף שנשקף מחצר הכנסיה. (כמה הערות אנטי ידידותיות מאנשי הכנסיה בכניסה הזכירו להם בכל זאת את ההבדל הדק שבין ארץ הותיקן לארץ התיקן..)

 

 

 

 

האתגר הבא שסומן היה להגיע אל המצודה שנצפתה במעבורת לאי, אך היא סגורה למבקרים (למה פשוט לא האמנו ללונלי פלנט? בהליכה לשם ספגנו מטח יתושים שאפילו בביצות לא היה). המשכנו לטייל בשבילי האי, לאחר הצצה בכל חנויות הקשקושים התפנו גיבורנו מרצון לבסוף ב16:45 מהאי בחזרה ליבשת.

אנקדוטה:
בלאגו טראזמינו התרחש מאבק היסטורי בין חניבעל מקרתגו ובין רומא, כשפלש לאיטליה דרך הרי האלפיים עם צבא רכוב על פילים. שם איבדו הרומאים כ: 16,000 חיילים! על זה אפשר לומר צריך להיות עם עור של פיל כדי לשרוד כזה דבר...

 

 

 

בערב, עם ההגעה העייפה-אך-בהחלט-מרוצה חזרה לחווה, התחיל להרקם היום שלמחרת, רק שבמקום לפנות ללשכת התיירות, התקשרו מרקו ופולה לסילביה לאיסוף פרטי מידע על אוטובוסים לאורבייטו. סילביה הגיעה במהרה למקום, חיננית ומתוקה כהרגלה, לאחר שיחת נשים שכללה הצגת תמונה של הצאצא החינני שבארץ (איך לא?) וברגע שסילביה הדגישה עד כמה הוא דומה לפולה במיוחד בעיניים, אפשר היה להכריז על חתימת חוזה חברות. סילביה, בשונה מלשכת התיירות, הפגינה יעילות דרגה א', התקשרה לחברות התחבורה השונות וערכה בירורים.
בבית של סילביה גרים למעלה מעשרים חתולים. הבית עצמו שובה לב, בחדר העבודה הענק והמבולגן בטירוף תלויות תמונות שצייר בעלה של סילביה, שהן אומנות מודרנית שעושה שימוש יצירתי בצורות. יש שם גם אוסף מעורר קנאה של תקליטורי מוסיקה (בעלה המחונן של סילביה עוסק גם בארגון מופעי מוסיקה) ולצדם גם מכונת תפירה, כריות ובדים שהם התחום של סילביה. לרגל הביקור של הזוג מישראל, הזעיקה סילביה את החברה היהודיה המקומית שלה, סטפי. סטפי, במקור מלוס-אנג'לס נשואה לאיטלקי וגרה היום בסביבה, קיבלה את פנינו ב"שלום" ישראלי שורשי וסיפרה לנו קצת על עצמה: בת לאב זוכה מדליה אולימפית בשם ארה"ב, איש צבא לשעבר. כמה אירוני שלפני שהרג את עצמו באכזריות בהשפעת גירושיו מאמה של סטפי, הוציא לאור ספר שעסק במשמעות החיים...
יש קונים?

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל