למה ברח אברהם אבינו מחרן

נאמר שבית-המקדש השני חרב בגלל "גילוי-עריות ושנאת-חינם". אך אין זה המקרה היחיד. כבר מעל 2000 שנה לפני-כן נאלץ אברהם אבינו להילחם נגד פולחן-הפוריות ומנהגי-הדת ההרסניים של בני-עמו המקוריים.

לפי חוקרים רבים,
החל מן היוונים הקדמונים, דרך הרומאים
ועד לאנגלים, הצרפתים והגרמנים של המאה ה-20,
כגון ווסט, גריי, שפיגל, דה-מנאס, קומונט, דרמשטטר, הרנשמיד,
ווליקובסקי,- הסופר המפורסם,- רווח בפרס מנהג עתיק שהגיע מהודו, ושמו "חבדודה",- KHVEDODAH.
הייתה זו "המצווה הגדולה ביותר" שגבר יכול היה לקיים,- והיא,- להביא צאצא עם אמו, אחותו או בתו...
או בקיצור,- גילוי-עריות.
המילה "חב-דודה" אף מזכירה את ביטוי העברי "דוד-לבבי",- במובן ש"דוד" הוא בעצם "אהוב".
 

הסיבות לכך היו גם דתיות וגם פרקטיות. הסיבות הפרקטיות היו רבות.
המלך הכל-יכול, בנסיון להילחם נגד מותו הקרב, ניסה להביא לעולם צאצא שידמה לו כמה שיותר. הפיתרון היה,- להוליד אותו עם בתו עצמו ובשרו, שדמה הוא דמו. בדרך זו קיווה המלך להוליד, למעשה, את עצמו, ובכך להפוך לבן-אלמוות.
גם פשוטי-העם, במקום למכור את בנותיהם למשפחות זרות,- לבעלים שאולי יתעמרו בהן,- או להניח להן לשרת בבתי-מקדש כ"קדשות",- "כוהנות-אהבה" או למעשה זונות,- כמו שהיה נהוג בבבל וביוון העתיקה,- העדיפו לשמור אותן בבית.
האבות השולטים ראו את בנותיהם באופן טבעי כקניינם, ושמרו אותן כמשרתות אוהבות, שהרחיבו את משפחתם והאדירו את שמם, במקום לתרום את פוריותן לאחרים.
כיוון שאז לא היה נהוג "להתאהב", אלא להשתדך לבני-זוג בלתי-מוכרים, העדיף גם הבן את אמו, שהייתה יכולה להיות מבוגרת ממנו רק ב-15 שנה, כי אותה לפחות הוא באמת אהב.
גם אח ואחות היו פחות זרים זה לזה מאשר חתן וכלה.
 

מן הבחינה הדתית נאמר במיתולוגיה הפרסית, שבראשית נוצר העולם מן האל שעיבר את אמו. האל היה יצור רוחני שריחף על-פני התהום, והאם אכן הייתה אותה התהום, שמתוכה בקעה הארץ.
לפי מקור עתיק זה הולידו האל ואמו את השמש, את הכלבים, את החזירים, את החמורים ואת הבקר.
לפי מקור אחר הוליד האל עם אמו את השמש, ועם אחותו את הירח, כדוגמה ומופת לבני-האדם.
לפי מקור אחר, הראשונים לקיים "מצווה" זו היו אח ואחות, שמהם נוצרו כל בני-האדם, ועל-כך שיבח אותם האל.
לפי מקור נוסף, האל יצר מן האור האינסופי את האש, ובתוכה הוא יצר את "היצור החי הנקרא אדם". היצור הזה נפצע על-ידי השקר, והחיים הפכו לבני-תמותה. לכן נקרא האדם הראשון בפרסית "גאיו-מרד",- "חיים הנידונים למוות".
כשהוא מת, זרם זרעו לתןך האדמה, שם הגנו עליו האלים, ומתוכו צמחו בת ובן שהתאחדו ברבות הימים וילדו את המין האנושי.
 

האל הארצי שנאמר עליו שנולד מיחסי אל עליון ואמו היה מיתרא.
הוא היה נערץ על ההודים, וכפי שמצאו החוקרים, גם על בני ממלכת מיתאני.
בעוד שההודים קיימים עד עצם היום הזה, ממלכת מיתאני חדלה להתקיים בסביבות 1330 לפנה"ס.
 

אך נשוב להתחלה. השנה היא כ-2100 לפנה"ס, לפי המסורת המקובלת על כל החוקרים,- תקופת האבות. בצפון-הודו שוררת בצורת קשה. אלפי אנשים נאלצים לעזוב את בתיהם ולצאת לנדודים. הם עולים צפונה וחוצים את פרס ושומר,- אח"כ בבל,- המיושבות. כמה מהם מתיישבים שם, ואחרים ממשיכים לנדוד צפונה, לאורך נהרות הפרת והחידקל, עד שהם מגיעים למקום ריק יחסית על גדות הנהר חאבור. שם,- כיום צפון-סוריה ודרום-מרכז טורקיה,- הם מקימים את עריהם החדשות. אזור פורה זה מיושב בדלילות על-ידי תושבים שחיים צפונית לאזור ההתיישבות החדש,- שבטים מקומיים שבמשך הזמן ייקראו "חוריים". במערב גובלים המתיישבים ההודים בשבטים אחרים שנקראים "חיתיאנים", וברבות-הזמן ייקראו "חיתים". עממים פרימיטיביים אלה סוגדים לאלי-טבע,- אל הסערות ואלת-השמש,- אשר שמותיהם אינם ידועים לחוקרים בני-זמננו. המהגרים ההודיים מן הדרום הרחוק כובשים את השטחים הבלתי-מיושבים ואף מתמזגים עם האוכלוסיה המקומית.
לפי התנ"ך נולד תרח בעיר השומרית הדרומית אור-כשדים, שנמצאה בין שפכי הפרת והחידקל לבין המפרץ הפרסי. אך לפי מסורת הנדודים של בני-עמו יוצאי-הודו היגר תרח עם בני-משפחתו לעיר חרן שבמיתאני. כאן, בגן-העדן השופע הזה, הוא מתכוון להקים עסק משגשג. תרח משפשף את ידיו בשביעות-רצון. הוא מייצר בבית-מלאכתו פסלים של האלים שהנחו אותם לכאן,- אלים שהאנשים הביאו איתם מארץ-מוצאם הרחוקה הודו. אלי-טבע, אמנם, כמו אלה של המקומיים, אך בעלי שמות והסטוריה משלהם. האלים האלה הם וורונא,- אל המים, האוקיינוס השמיימי, מי-התהום והשאול,- כלומר מים בצורתם הפאסיבית, אינדרא,- מנהיג האלים הוודים, אל הגשם והסערות,- כלומר מים בצורתם האקטיבית, מיתרא,- במקור הפטרון של החברות וההגינות, ובמשך הזמן,- אחרי התמזגו עם סוריא,- גם אל-השמש, וכן נאסאטיא הפרש, בנו של סוריא ואשתו אלת-העננים סראניה.
 

האמונה בפסלים לא הייתה כל-כך מטופשת כפי שהיא נראית כיום. הקדמונים האמינו בהישארות-הנפש, לכן בנו את הפסלים כמקומות-משכן לרוחותיהם של הנפטרים,- אבותיהם ואבות-אבותיהם,- וכמובן לאלים בני-האלמוות. בתפילותיהם הם קראו לרוחות האלים לבוא לשכון בתוך הפסלים ולהעניק להם מברכתם האינסופית. גם לפי הכתוב בתנ"ך, היה אורך- זמנם של האלים שונה מזה של בני-התמותה. כיוון שהאלים היו אמורים לחיות לפחות כמה עשרות-אלפי שנים, אם לא לנצח, הייתה דקה אחת שלהם משולה לאלף שנים של בני-האדם. כך נהוג בימינו לספור שנה שלנו כשבע שנות כלב או חתול, למשל. לכן נדרשו לאל כמה עשרות שנים משלנו אף לביצוע תנועת-אצבע קלה שאורכת דקה משלו, ותופעה זו הפכה את התנועה, כמובן, לבלתי-נראית לבני-האדם. כך יכלו לתרץ את העובדה שפסלי-האלים אף-פעם לא זזו, למרות כל תפילותיהם של המאמינים, ולא נתנו כל סימן ששמעו אותם. הקדמונים אף נהנו מן הסטאטיות של הפסלים הבלתי-משתנים, שהעניקה להם ביטחון בעולם רווי-סכנות. לכן סגדו לפסלי-האבן, שאמנם לא ראו, לא שמעו, לא דברו וכלל לא זזו ממקומם, אך יצגו ביציבות את הרוחות הבלתי-נראות של הנפטרים האהובים, של בני-האלמוות הנערצים ושל כוחות-הטבע האדירים.
 

תרח אכן מצליח ביוזמתו ועושה חייל בעסקיו. הוא בונה לו בית מפואר ונושא כמה נשים. אחת מהן,- אישה מקומית,- יולדת לו בן בשם הרן,- שם הדומה לשם עירו החדשה חרן, ועוד בן, שלו מעניק תרח שם חורי,- "נחור",- "נ-חור". לנחור נולד בן ששמו בתואל,- שם שנובע, כנראה, מן הביטוי "בית-האל",- לכן הוא מעוברת. לבתואל יש בן בשם "לבן",- כנראה כינוי יותר מאשר שם, כי כנראה היה לבן-עור יותר מבני-משפחתו ההודים הכהים. כמו-כן יש לבתואל בת בשם "רבקה". לשם זה אין משמעות בעברית, אך יש לו צליל הודי מובהק. המילה "מטריקה",- "מט-ריקה", או "מט-רבקה",- פירושה בהודית פשוט "אם",- והיא משמשת כשמן הקבוצתי של מספר אלות הינדיות,- לפעמים שבע ולפעמים שמונה,- "האלות האמהות". שם הינדי נוסף שדומה לשם "רבקה" הוא "דבקי",- DEVAKI,- בתו של "דבקה", DEVAKA, ואמו של האל ההודי הנודע קרישנה. בתנ"ך מוזכר גם, שכשרבקה נפגשה עם אליעזר שליחו של אברהם אבינו, הוא העניק לה נזם וצמידי זהב. הנזם הוא כידוע תכשיט הודי מובהק.
אך נחזור לתרח, הסבא-רבא של רבקה. מאישה אחרת ממוצא הודי נולד לו בן, ומאשה הודית אחרת,- בת. הבן יהיה "בראהמין",- כוהן-דת הינדי,- מחליט תרח. הוא מעניק לו את השם "בראהמא",- שמו של האל הראשי של הודו הרחוקה, ארץ-מוצאו, הנקראת במקור,- עד עצם היום הזה,- "בהאראת". לבתו התינוקת קורא תרח "שרה-סוואטי",- או בקיצור שרי,- על-שם האלה שרה-סוואטי,- אשתו של האל בראהמא. כשהילדים מגיעים לבגרות תרח אף מחתן אותם זה עם זה, כנהוג. הבן הזה יעזור לו למכור את פסלי-האלים שעובדיו מייצרים במיומנות ובחריצות,- כך מחליט תרח.
הבראהמין הצעיר "בראהמא" אוהב את אשתו היפהפיה "שרי", אך הוא גם חרד לגורל שניהם. לפי המצווה הגדולה, כוהן-מיתרא אמור להיות בן שנולד מיחסים של גבר עם אמו, או עליו לפחות להזדווג עם אמו כדי ליצור כוהנים נוספים בשרשרת. כמו-כן כוללת המצווה הזאת גם את האפשרות שהאב יצור ילדים עם בתו עצמו ובשרו. הבראהמין הצעיר לא מוכן לחלק את יצועו עם אף גבר ואשה אחרים. הוא קנאי לאשתו האהובה, אחותו-למחצה, והוא מחליט לשמור על טהרת אהבתם בכל מחיר. הוא מואס באלים הזועמים,- אלי הרעם, הסופות המשתוללות או אף השמש היוקדת,- אלי-הטבע האכזר,- בפסלי-האבן הדוממים שלהם ובמיוחד במנהגי-הפוריות שלהם. הוא מחליט לברוח. כך הוא משנה את שמו מבראהמא ל"אברהם", מקצר את שם אשתו הצעירה משרה-סוואטי ל"שרה", ושניהם יוצאים מחרן כדי לא לשוב לשם לעולם.
 

הדים לסכנה המאיימת על בני-הזוג הצעיר אברהם ושרה אנו מוצאים בביקורם במצריים. פרעה מוטעה על-ידי הכרזתו של אברהם ששרה היא אחותו בלבד, הוא מתאהב באשה היפה ולוקח אותה להרמונו. לבסוף הוא אמנם מגלה את האמת ומשיב אותה לבעלה, אך זהו רמז למה שעלול היה לקרות לה בחרן עצמה, עיר-הולדתה.
סיפור נוסף העוסק בגילוי-עריות מתרחש אחרי חורבן סדום ועמורה. לוט, אחיינו של אברהם, נמלט עם משפחתו מן הערים הבוערות. אחרי מות אשתו משקות שתי בנותיו של לוט את אביהן יין, וכשהוא שיכור עד לאובדן-חושים הן מקיימות איתו יחסי-מין כדי להרות לו, ממש לפי המנהג שהיה רווח בעיר-מוצאם חרן.
העברים צאצאי-אברהם סלדו מן הקרבה המיידית, אך עודדו את הנישואים בין בני-דודים, וכן את מנהג הייבום, שבו נושא אח את אלמנת אחיו כדי להעמיד לו זרע. כך, כשבניו של יהודה, נינו של אברהם, לא קיימו מצווה זו, נהגה תמר אלמנת בנו של יהודה בן יעקב בעורמה, התחפשה לזונה, ופתתה את יהודה עצמו, חמיה,- כמעט אב חורג,- מעשה שנחשב בתקופה זו,- שלושה דורות אחרי אברהם,- לחטא מביש.
כך גם סירב אמנון בנו של דוד לשאת לאשה את תמר, אחותו-למחצה,למרות שהדבר לא היה אסור על-פי החוק המפורש.
 

לעומתם עמרי,- המלך השביעי של ישראל,- קרא לבנו "אח-אב". שם זה מסמל גילוי-עריות נוסח מיתאני, כי אם גבר מסויים הוא גם האח וגם האב של בנו,- פירושו של דבר, שהבן הזה נולד לאותו גבר מאמו עצמו ובשרו. לכן הבן הזה הוא גם בנו של האב, אך גם אחיו, כי שניהם נולדו מאותה האם.
עמרי מלך ישראל קיבל מהוריו שם מצרי מובהק,- שפירושו במצרית עתיקה "אהוב",- וכנראה גם חינוך בסגנון זה. כך שאף עמרי להפוך את ממלכתו הקטנה למעצמה. לכן פיתח מסחר ענף ביין, בצימוקים ובשמן-זית,- המוצרים שבהפקתם הצטיינו גבעות-ארצו המדורגות, בעלות מזג-האוויר הממוזג והלח, בניגוד למצריים השטוחה והמדברית ברובה. עמרי אף פיתח את ענף גידול הסוסים, ובעקבות שגשוגה הכלכלי של מדינתו בנה לעצמו עיר-בירה מפוארת בשומרון, אותה קישט בשנהבים שייבא ממצריים בדרום, ובארזים מצור וצידון שבצפון.
המלך עמרי לא הסתפק בכינוי בנו "אח-אב", אלא גם דאג לחתן את יורש-העצר הצעיר עם האשה המתאימה, מאזור שגם בו דגלו במנהגי-פוריות דומים לאלה של המיתאנים, אבות-אבותיו. האשה הייתה איזבל,- בת מלך-הצידונים אתבעל. השם "את-בעל" נובע משמו של האל "בעל",- גלגולו של האל "בל" שלו סגדו הבבלים על גבול פרס,- מקור מנהג גילוי-העריות. העיר צידון, שעליה שלט המלך אתבעל, הייתה עיר בלבנון ,- הארץ ששכנה על גבולה הדרומי של מיתאני,- הארץ שבה סגדו למיתרא, האל הפטרון של גילוי-העריות. למרות שבזמן עמרי ואחאב,- כ-800 לפנה"ס ,- מיתאני כבר לא הייתה קיימת כ-500 שנה,- עדיין היו מנהגיה העתיקים מושרשים בקרב התושבים. השם "אי-זבל" אינו "אי של זבל" כביטוי של גנאי. "זבל",- ממש כשמו של "זבולון",- בנו של יעקב אבינו,- פירושו "דשן",- "אדמה פוריה".
ואכן, בני-הזוג המלכותי איזבל ואחאב מנסים להנהיג ברחבי-ישראל את פולחן-הפוריות, לפי מה שלמדו מהוריהם בהשראת הדת הקדומה של מיתרא. במשך השנים הפכה ממלכת שומר לבבל, אשור נהייתה ארם-נהריים, וכנען התפצלה לישראל וליהודה. האלים העתיקים שינו בהדרגה את שמותיהם,- חוריים, חיתיים, הודים ומיתאניים התערבבו יחד, ומורשתו של מיתרא הפכה בזמנם של איזבל ואחאב לדתם של האל המקומי "בעל" ואשתו אלת-הפריון "אשרה",- גלגולה של "אשתר" הבבלית. בתנ"ך כתוב שהעם היו "מקטרים בבמות". לכאורה לא היה בכך שום רע, כי הרי גם בבית-המקדש עצמו היו מעלים קטורת. אך מסתבר שהעשן המסמם הזה כיסה תופעות שהדת העברית,- דתם של אברהם ושרה,- לא הייתה יכולה לסבול.
 

לפי החוקרים,- על-פי כתבים עתיקים הקיימים עד היום, כמו ספרו של אפולאוס הרומאי "החמור המוזהב",- האנשים היו משתכרים על הבמות, כנראה גם מסתממים,- לא חסרו פרגים ודאטורה בארץ,- מקיימים אורגיות זה עם זה וגם עם בעלי-חיים, ואף מסרסים את עצמם. כל-זאת בסגנון ה"בקכאניליות" היווניות,- האורגיות שהיו מוקדשות לאל היין היווני דיוניסוס, ולסאטיר חצי-האל פאן,- שהיה בעל קרניים, רגליים וזנב של תיש.
גם ביוון העתיקה היה קיים סיפור מקביל לזה של האל ההודי-פרסי מיתרא. האלים בראו יצור בשם "אגדיסטיס", שהיה גם גבר וגם אישה בגוף אחד. אך במשך-הזמן,- בסיפור הדומה לבריאתו של האדם הראשון בתנ"ך, אך בתוצאה הפוכה,- כשראו האלים שהיצור הזה עצמאי מדי, הם הרדימו אותו, סרסו אותו והפכו אותו לאשה. היא נקראה בשם "קיבלה",- CYBELE,- והפכה ל"אלה השחורה" של מערב-טורקיה העתיקה,- אזור שנשלט ע"י הטרויאנים והיוונים. האלה השחורה "קיבלה" ילדה את חלקה הזכרי בתור האל "אתיס",- ATTIS, והתאהבה בו. הוא היה תמיד בורח ממנה, והיא הייתה רודפת אחריו במרכבה רתומה לאריות.
הדים לסיפור זה אנו מוצאים בתנ"ך בסיפורו של יוסף, שנרדף על-ידי אשת פטרונו המצרי, שהייתה אמורה להיות לו כאם חורגת.
 

גרסה נוספת למיתוס זה היא סיפורה של פדרה, שנישאה לתזאוס מלך אתונה היווני, אך התאהבה בבנו הצעיר היפוליטוס. היא רדפה אחריו, גרמה למותו ובסופו של דבר התאבדה, כמסופר ב"היפוליטוס",- מחזהו של אאוריפידס,- אחד משלושת המחזאים היוונים הגדולים של יוון העתיקה.
היפוליטוס היה בנם של תזאוס ומלכת-האמזונות "היפוליטה"- HYPPOLITA,- "סוסת-פרא". לא רחוק ממיתאני, מצפון-מזרח לה, ובדרומו של הים השחור אכן התגוררו האמזונות,-
שבט של נשים בלבד, שלפי המסורת היוונית יסדו על חוף טורקיה המערבי את הערים הקיימות שם עד היום,- אפסוס, סמירנה-איזמיר, ועוד. ליד מקום-מושבן הקבוע שכן שבט של גברים בלבד שנקרא "גרגריאנים",- GARGAREANS. פעם בשנה היו בני שני השבטים נפגשים ביערות, משתכרים עד כלות ומקיימים יחסי-מין בלי הבחנה. הבת הנולדת הייתה נשארת אצל אמה, ואילו הבן היה מועבר לשבט של הגברים, שלא ידעו כמובן מי היה אביו.
במסגרת הפולחן הקדום "בבמות", גברים שרצו להתקבל ככוהנים לאלת-פריון כדוגמת "קיבלה" או עשתורת או אשרה, בשמה הכנעני, היו מסרסים את עצמם.
בין "המקטרים בבמות" היו גם כאלה שהקריבו את ילדיהם לעולה. כפי שמצויין בתנ"ך, היה בגיא-בן-הינום תנור שבתוכו שרפו תינוקות לאל הכנעני "מולך". בתקופה ההיא, במקום להפיל תינוק בלתי-רצוי עוד לפני היוולדו, היו פשוט "מחזירים אותו לבוראו". כיוון שאז האמינו כולם בהישארות-הנפש ובגלגול-נשמות, לא נראה להם מעשה הקרבת-הילדים אכזרי. הם פשוט שלחו את הילדים לשמיים לייצג אותם בפני האלים. תינוק תמים היה אמור להיות הטוב שבשליחים, שישכנע את האלים להוריד גשם בשעת-הצורך, או להפסיק סערה משתוללת. כך היה הילד המוקרב אמור להציל גם את הוריו וגם את ילדיהם האחרים.
כתוב בתנ"ך שבימי המלך אחאב בנה חיאל בית-האלי את העיר יריחו, שנחרבה על-ידי יהושוע-בן-נון כ-600 שנה לפני-כן. נאמר ש"באבירם בכורו יסדה, ובשגוב צעירו הציב דלתותיה." כלומר,- לדברי חז"ל,- כל בניו מתו בזמן הבניה. אך יש המפרשים, שלפי מנהג שהיה רווח אצל הכנענים, קבר האב את ילדיו בעודם בחיים מתחת לחומות, כדי שנשמותיהם יגנו על העיר בעת-צרה.
כמו-כן נדר השופט יפתח הגלעדי להקריב לאל את מי שיהיה הראשון לצאת לקראתו אחרי נצחונו. ואת הייתה לא אחרת מאשר בתו היחידה, והיא אכן השלימה עם גורלה, אולי כי האמינה שתגיע לגן-עדן... סיפור דומה שמופיע כ-400 שנה מאוחר יותר מעיד על מנהג הקרבת-הילדים שרווח גם אצל היוונים העתיקים, כמו שמתואר במחזהו של אאוריפידס, "איפיגניה באאוליס". שם נאלץ המלך אגממנון להקריב את בתו איפיגניה לעולה, כדי שהאלים ירשו לו לשוט עם אניותיו לעבר העיר טרויה ולהצטרף למלחמה נגדה. על המעשה הזה נוקמת באגממנון אחרי שובו לביתו אשתו המלכה קליטמנסטרה. אחרי שהיא רוצחת אותו נוקמת בה בתה השנייה אלקטרה, המאוהבת באביה, ורוצחת אותה בתורה. על-שמה של אלקטרה נקרא בתורת-הפסיכולוגיה "תסביך אלקטרה",- הבת המאוהבת באביה.
גם אברהם אבינו עצמו כמעט נכנע למנהג האזורי להוכיח את האמונה בעולם הבא על-ידי שליחת הצאצאים לגן-העדן. הוא התכוון להקריב את בנו יצחק לעולה לאלוהים, אך כדרכו בקודש,- כמו שברח מחרן, כך התעשת גם במקרה הזה ברגע האחרון.
 

אך לעומת אברהם אבינו המשיכו בני-עמו המקורי,- המיתאנים,- לדבוק במנהגיהם עד שחרבה ממלכתם. במשך 700 שנות קיומם הראשונות הלכו המיתאנים והתחזקו. הם הגיעו לשיאם כמאה שנה לפני חורבנם, בסביבות 1400 לפנה"ס, וחלשו כמעט על כל סוריה, עד ללבנון, שהייתה בחלקה הצפוני תחת שלטונם, ובחלקה הדרומי תחת שלטון מצריים, יחד עם כל ארץ כנען. המיתאנים קראו לארצם "חניגלבאת", דברו חורית ואכדית, ובירתם הייתה ואשוקאני, העיר המרכזית הגדולה, ששכנה מעט מזרחה לחרן. אך בגלל סכסוכים פנימיים הלכה הממלכה והתפצלה. במקום שלטון מרכזי יחיד החלו לצוץ ערי-מדינה בכל אזור המזרח התיכון. החלק הדרומי של מיתאני הפך לאיטו לאשור, וחלקה המערבי, כיום מרכז טורקיה, הלך והתנתק מהם אף הוא. המיתאנים התפשטו לעבר שטחיהם של החיתיאנים המקוריים, כבשו אותם, השפיעו עליהם אך גם נטמעו בקרבם, וכך הפכו בהדרגה לממלכה חדשה בשם חאתי. ערי-הגבול עברו מיד ליד. הנסיך המיתאני יורש-העצר נרצח, ואחיו תושראתא, שעלה לשלטון, וייצג את המפלגה המיתאנית, היה צריך להילחם נגד מתנגדו הנסיך ארתתאווא, שייצג את המפלגה החורית. ארתאתאווא החורי ערק מערבה לחאתי וביקש את עזרת מלכם שופילוליומא. הנסיך החורי המורד והמלך החיתי הצליחו לכבוש את הר-הלבנון ודחקו את המלך המיתאני תושרתא ללב-ממלכתו, אך לא הצליחו לכבוש את בירתו ואשוקאני. המלך המיתאני תושרתא נרצח אף הוא,- בידי אחד מבניו,- ובמקומו הומלך לבסוף ארתתאווא, הנסיך החורי המורד, ששלט בחסות החיתים. אך יורשו,- בנו שותארנא השלישי,- מרד בסמכות החיתית וניסה להתחבר עם האשורים שבדרום. הוא ניסה לרצוח את אחיו של המלך המת תושרתא,- שעדיין נלחם על עצמאות הממלכה המיתאנית, וכך נאלץ גם הנסיך הזה,- שאטיזאווא המיתאני,- לערוק לחאתי השנואה. שם הוא הפך את עורו, החליף את שמו לשם חורי,- "קילי-תשוב",- נשא לאשה נסיכה חיתית, ושב עם גיסו המלך החיתי בראש צבא גדול עם מרכבות להילחם נגד ארץ-מולדתו.
בסופו של דבר, אחרי מאבקים רבים בדרום ובמערב, נכנעה מיתאני לחיתים במערב ולאשורים בדרום, ועריה התחלקו בין שתי הממלכות החדשות, שהיו פעם חלק ממנה וקמו על חורבותיה. המלך החיתי ששלט עכשיו בממלכה המיתאנית המליך עליה כמלך-בובה את שאטיזאווא,- הוא קילי-תשוב,- שהפך לווסל של החיתים. יורשו שאתוארא הפך, לעומת-זאת, לווסל של האשורים. צאצאיהם של המיתאנים המוכים שהגיעו לכנען נקראו ה"אמורים", על-שם אזור בדרום-מיתאני. כך נפלה ממלכה זו בגלל שנאת-אחים.
 

גם השושלת ה-18 המפוארת, ששלטה באותו זמן במצריים העתיקה, נפלה בגלל תופעת גילוי-העריות שפשתה בה בשלהיה. מצריים ומיתאני היו בתחילה אויבות בנפש, שלחמו זו בזו על הר-הלבנון,- הגבול המשותף ביניהן,- אזור נחשק בזכות עצי-הארזים היחודיים שלו. לבסוף קם פרעה שקץ במלחמה המתמדת,- תחותימס הרביעי. הוא פנה למלך המיתאני וביקש לכרות עמו ברית-שלום על-ידי-כך שיישא לאשה אחת מבנותיו. המלך המיתאני סירב לבקשה, וכך כתב פרעה תחותי-מס הרביעי שבע פעמים עד שנענה בחיוב. הוא העניק לנסיכה המיתאנית את השם "מות-אם-וויה",- "האלה-מות-באוניה". האלה "מות", בעלת גוף הנשר, הייתה במצריים העתיקה "האם הגדולה". המלכה מות-אם-וויה ילדה לפרעה בן, וכנראה מתה בלידה. הבן, שירש את כיסא אביו בערך בגיל עשר, נקרא אמן-חותפ השלישי,- "האל-אמן-מרוצה",- וכיום הוא מכונה "המפואר". בזמנו הגיעה מצריים לאחת מפסגות-קיומה. כשלמה המלך, נקט פרעה זה בדרך-השלום, ובמקום לכבוש שטחים בכוח, הוא פשוט נשא נשים. כל נסיכה זרה שהגיעה לארמונו הפכה אותו לקרוב-משפחה של הוריה המלכותיים, וכך שמר פרעה זה על יחסים טובים עם כל שליטי-הסביבה, עד-כדי-כך שכולם פנו זה אל זה במכתביהם בכינוי "אחי", למרות שלא נפגשו אף-פעם. בין היתר נשא פרעה אמן-חותפ השלישי שתי נסיכות מיתאניות, גילו-חבה ותאדו-חבה,- אחותו ובתו של המלך תושראתא האומלל, שבימיו נפלה מיתאני, כעבור כ-30 שנה, בסביבות 1330 לפנה"ס. מסען של הנסיכות,- כל אחת לחוד עם עגלותיה ו-300 מלוויה,- מטורקיה למצריים, דרך ארץ כנען, ארך אז כחצי שנה. פרעה אמן-חותפ השלישי, שהיה חצי-מיתאני במוצאו, הושפע גם מרחוק מן המנהגים המיתאניים של גילוי-עריות. בחצר הפרעונית אמנם רווח המנהג להשיא אח ואחות חורגים,- מאותו האב אך לא מאותה האם, ממש כמו שאברהם אבינו היה נשוי לשרה,- אחותו-למחצה. אך פרעה אמן-חותפ השלישי נשא לנשים את שתי בנותיו עצמו ובשרו,- "סאת-אמן",- בת-האל-אמן, ו"אסת",- איזיס.
 

אחרי מותו המפתיע, כנראה מהתקפת-לב, כשהוא רק כבן 45, נשא יורשו פרעה אחנאתן לאשה את המלכה-האלמנה,- הלא היא אמו, תייה, שאף ילדה לו בת,- ואחות,- ששמה היה בקאת-אתן,- "המשרתת של האל אתן",- אל גלגל-השמש והשחר. כמו אברהם אבינו, שמרד באלילים הרבים והאמין אך ורק באל רוחני יחיד, כך גם פרעה אחנאתן, שגם הוא היה לפחות רבע-מיתאני, סגר את כל המקדשים בארצו וסגד אך ורק לאל אתן,- אל גלגל-השמש, שסימל את האור הרוחני הנצחי. הוא עזב את עיר-הבירה ווסת,- הלא היא בתנ"ך "פי-בושת", וגם "נוא-אמון", עירו של האל אמן, והקים עיר-בירה חדשה במרכז מצריים,- אחאת-אתן,- "האופק של אתן". הוא היה איש-רוח ומשורר, ותרגום ההמנון לשמש שחיבר נמצא בתנ"ך בתהילים ק"ד. הוא לא החזיק בהרמון כמו אביו והיה נאמן למשפחתו, אך יחד עם אמו נשא לאישה, לפי המנהג המיתאני, גם את אחותו עצמו ובשרו,- הלא היא נפרטיטי היפה. לפי מחקרים חדשים שנערכו ב-2008 למומיות המלכותיות של התקופה ההיא, התגלה מעבר לכל ספק לפי הד.נ.א. שנשאב מעצמותיהן, שהמלך תות-ענך-אמן היה בנם של אח ואחות,- כלומר של פרעה אחנאתן ואחותו נפרטיטי. לא זאת בלבד, אלא שפרעה תות-ענך-אמן אף התחתן גם הוא, כמו הוריו, עם אחותו המלאה מאותם ההורים. לא פלא הוא, שהנער היה חולני מלידה, ומת בסביבות גיל 20 כתוצאה מנמק ברגלו. כמו-כן כל נולדו לו לפחות שתי בנות שמתו מיד לאחר היוולדן. שושלתו לא החזיקה מעמד וקרסה,- פשוט כי לא נותר בה יורש-עצר. כך הסתיימה השושלת ה-18 המפוארת בגלל גילוי-עריות.
ממלכת מיתאני נפלה בימיו של פרעה אחנאתן , גם כי פרעה זה, רודף השלום, העדיף לשמור על יחסים טובים גם עם שתי הממלכות האחרות, במיוחד עם חאתי, וסירב לשלוח עזרה צבאית לגיסו המלך המיתאני תושרתא. פרעה אחנאתן שמר את כל התכתובת שלו בעיר-בירתו החדשה, וכיוון שלאחר מותו ננטשה העיר, נשארו המכתבים שנחרטו על חרסים בשפה האכדית קבורים בתוך החולות עד שנמצאו במקרה על-ידי פלאחים והובאו לחוקרים בתחילת המאה ה-20. הם חשפו פרטים רבים על הפוליטיקה של אותם הזמנים, וכיום הם נקראים בשם "מכתבי תל אל-עמרנה",- שמה המודרני של עיר-הבירה אחאת-אתן,- "האופק של האל אתן".
הסופר המפורסם עמנואל ווליקובסקי השווה בספרו הידוע "אדיפוס ואחנתאן" בין פרעה אתנאתן לבין דמותו של המלך אדיפוס מתוך מחזותיו של אאוריפידס היווני. הוא הגיע למסקנה המשכנעת, שפרעה אחנאתן אכן היה האבטיפוס המקורי לדמותו של אדיפוס,- הבן שהורג את את אביו ומתחתן עם אמו,- אבי "תסביך אדיפוס". למרות שפרעה אחנאתן לא הרג את אביו, כל יתר העובדות מתאימות,- והסיפור לא היה אגדה אלא מציאות, שהתרחשה בסביבות 1350 לפנה"ס.
 

אכן, אימפריות עתיקות אדירות קרסו, שושלות מפוארות חרבו,
ואילו צאצאיו של אברהם אבינו עדיין ממשיכים להתרבות ולשגשג,-
"כחול אשר על שפת-הים אשר לא ייספר מרוב,"-
כמו הכוכבים בשמיים,-
כמעט 3500 שנה מאוחר יותר,-
דווקא משום שהוא הצליח לברוח מן התופת בזמן...
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל