חליל מילל בואדי (המשך 4 - פרקים ד'-ה')

שבתי לשילה כשאני מתקשה להבין מה קרה ליהוא ולנעימה, אבל לפחות ידעתי כעת מה עלי לשאול ומה אני רוצה לברר.

 

חליל מילל בואדי (המשך4)
מאת: נורית שושני

"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"(שופטים י"ז 6)

חלק ראשון
פרק ד'

שבתי לשילה כשאני מתקשה להבין מה קרה ליהוא ולנעימה, אבל לפחות ידעתי כעת מה עלי לשאול ומה אני רוצה לברר.
ישבתי שני ימים בשער העיר, הקשבתי לקולות השוק מצד אחד ולקולות המתדיינים אצל זקני העיר מצד שני. התעניינתי מאד בדרכים השונות בהן הציגו המתדיינים את טענתם או תלונתם והקשבתי היטב לשיחת הזקנים, לויכוחים ביניהם ולצורת הסיכומים וההסכמות, שהביאו אותם לידי החלטה. הדברים ששמעתי היו מעניינים מאד ואם לא הייתה לי משימה לבצע הייתי יושב שם עוד ימים אחדים. קמתי במטרה להתערב בקהל, שמילא את השוק, כששמעתי מישהו אומר: "גם בעניין ה'גואל' של נחלת יהוא לא ביררתם מספיק ואני אומר לכם שטעיתם בפסיקתכם באותו עניין", הסתכלתי על האיש, שאמר את הדברים, בהתרגשות שהתקשיתי להסתירה. מאותו רגע עקבתי אחריו כשאני מקפיד שלא יבחין בכך. הלכתי אחריו לכל מקום שהלך כשאני שומר מרחק ממנו, הבנתי שהוא עשה קניות בשוק, כי הוא החזיק בידיו סל נצרים מלא במצרכי מזון. הוא נכנס לבית קטן, שנראה מוזנח מאד. עמדתי בפינה מוצלת ואפלולית ולא התקתי עיני מן הדלת של אותו בית, ראיתיו יוצא כעבור זמן מה וסל הנצרים בידו. שמתי לב שהסל פחות עמוס. המשכתי לעקוב אחריו, הוא נכנס לבית אחר, שמצבו לא היה טוב מן הבית הראשון, שוב נעצתי עיני בדלת, גם הפעם יצא ובסלו פחות מצרכים, כשיצא מן הבית השלישי היה הסל ריק. הוא עמד רגע, מחה את מצחו מן הזיעה ופנה לשוב לשוק ואני אחריו. שוב קנה מצרכי מזון והחל עושה דרכו לכיוון שכונה קטנה ומהודרת. כשהיה קרוב אצל הדלת החל שר שיר ילדים משעשע ומיד פרץ מן הדלת ילד כבן שלוש או ארבע כשהוא קורא: אבא, אבא, האיש הניח את הסל תפס את הילד והניפו גבוה כשהילד מצווח בשמחה. לאחר מכן נכנסו שניהם הביתה. אמרתי לעצמי שלפחות אני יודע כעת איפה גר האיש, שיכול לספר לי מה קרה ואולי, כפי שקיוויתי, יידע לספר לי משהו על מקום הִמצאה של נעימה. חשבתי ביני לביני, שאם הייתי נעימה והייתי במצוקה, אל איש כזה הייתי פונה.
קניתי ירקות ופֵרות יפים כדי להביאם מנחה לכהן ושמתי פעמי לבמה הגדולה. התפללתי שם בכוונה גדולה ונשארתי לישון שם. אנשים נדיבים, שהיו במקום הזמינוני להתחמם אצל האש שהבעירו לעצמם והחום הנעים הרדימני. התעוררתי כשאני רועד מקור שכן האש כבתה באין מי שישגיח עליה. הודיתי לאלוהים על התעוררות זו כי לא רציתי לאחר אל ביתו של איש החסד, כפי שכיניתיו בלבי. החלטתי להתוודע אליו ולנסות לדלות ממנו פרטים על מה שקרה.
ישבתי על מפתן ביתו של האיש כשאני רועד מקור, אך אינני זז ממקומי. כל-כך הרבה תקוות תליתי בו, שגם אם הייתי סובל יותר לא הייתי זז. כשעלה הבוקר נפתחה הדלת ואיש החסד עמד מופתע והסתכל בי. "אנא", אמרתי כששיני נוקשות, "אני מוכרח לדבר אתך". "קום והִכנס הביתה" אמר לי, "קודם כל אחמם אותך קצת, אאכיל ואשקה ואחר-כך אשמע את דבריך". נכנסתי בעקבותיו לביתו. יחסו החם אלי, איש זר, שאין הוא מכיר, העיד שהכינוי בו כיניתיו: "איש החסד", הולם אותו מאד. סיפרתי לו ששמעתי אתמול את דבריו אל הזקנים בשער העיר לגבי נחלת יהוא. סיפרתי לו מי הם יהוא ונעימה בשבילי ותיארתי לו בקיצור מה עבר עלי תוך שאני תר ומחפש את נעימה. הוא שאל בקול ענייני: "התכוונת לשאת את נעימה לאישה?" עניתי לו: "אני עדיין מתכוון לעשות זאת, אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי", "מנין לך הביטחון שהיא חיה?" שאלני. שקלתי במהירות אם לספר לו על הקשר המוזר ביני לבינה והחלטתי שאין לי ברירה, אמרתי: "אני יודע שהיא חיה, היא מדברת איתי מידי פעם, יש בינינו קשר שאינני יודע להסבירו" לתדהמתי אורו פניו והוא שאל: "שמך אשכול?" קפאתי במקומי ולחשתי: "כן, איש החסד", הוא חייך אלי ואמר: "שמי עזריהו, מה פתאום כינית אותי 'איש החסד'?'" סיפרתי לו איך עקבתי אחריו אתמול ומה ראיתי, "תוך כדי המעקב אחריך נולד אצלי הכינוי הזה", אמרתי, "וגם ההחלטה לבקש את עזרתך", ואז שאלתי בתמיהה: "איך ידעת מה שמי?" "את התשובה לשאלה זאת נדחה לשלב מאוחר יותר" ענה לי ושאל, שוב באופן ענייני לחלוטין: "יהוא לימד אותך איך לדבר עם נעימה שלא בדרכי חשיבה, כפי שאתה עושה עכשיו?" עניתי לו, שאני אינני עושה כלום, היוזמה לכל שיחה כזאת היא של נעימה ואני רק מגיב, "אם כך", אמר לי, "נעימה חושבת, כנראה, שאינך בשל עדיין להיכנס עמה לחיי נישואין. העזרה הראשונה שאתן לך, תדרוש ממך הרבה ריכוז והתמדה בלמידה" חשתי שאבן נגולה מלבי, אני יושב עם אדם שיודע כמוני שנעימה חיה והוא מוכן לעזור לי, הייתה זאת הקלה גדולה מאד והוא, כמי שקורא מחשבות אמר לי: "השתכנעתי בכנותך ובכנות כוונותיך, אבל הדרך להשגת מטרתך עוד ארוכה ויהיה עליך לעבוד קשה, אני מבין שהוקל לך מאד ואני שמח". הוא הבהיר לי שנעימה ואביה היו מדברים ביניהם בעזרת כתיבת סימנים מוסכמים על האדמה ובמשך השנים הם פיתחו שיטת כתיבה, שאִפשרה להם לשוחח ביניהם אפילו על מחשבותיהם ורגשותיהם. "כדי להתחבר לנעימה עליך ללמוד שיטה זו" אמר לי והוסיף: "האם תסכים לגור תקופת מה בביתי כדי שאוכל ללמד אותך את שיטת הכתיבה המיוחדת הזאת?" הסתכלתי עליו בתדהמה ואמרתי: "אני הייתי צריך לבקש זאת ממך ואני לא יודע איך להודות לך" ואחר-כך הוספתי ושאלתי: "ידיד היית ליהוא?" להפתעתי ענה לי: "אכן ידיד וגם קרוב, סב משותף היה לנו, אני רואה כבר את סקרנותך מתעוררת, אך מעבר למה שסיפרתי לך עד כה לא אספר דבר לפני שתלמד את שפתה של נעימה".
עזריהו היה ממשפחת כוהנים וניהל את ענייני הכספים של במת הזבח בשילה, היו לו ארבעה בנים, כל אחד מהגדולים שבהם כבר הקים לו משפחה משלו. בבית התגוררו רק עזריהו, אשתו ובנו הקטן. גרתי בביתם כמעט כל ימות החורף.
תחילה לימדני עזריהו את יסודות השפה, היא הייתה בנויה מסמלים, סמל לכל מילה: אני, אתה, הוא, הולך, עומד, שוכב, ישן, יושב


** ציורים מדגימים לא נקלטו בהעברה לדעתון


בראשית תהליך הלמידה לא הבנתי מה הקושי בלימוד השפה הזאת, אך עזריהו אמר לי חכה ותראה. ככל שהתקדמנו התברר לי שצריך לזכור סמלים הרבה ואם לא די בכך, צריך היה ללמוד גם את כל השילובים שבין הסמלים, רק כך יכלה השפה להביא לביטוי גם דברים שמעבר לסמל שהוא מילה. השילובים אִפשרו משפטים שלמים – שפה שלמה. למדתי בשקדנות רבה, תרגלתי ותרגלתי והגעתי לרמה כזאת, שיכולתי כבר לשוחח עם עזריהו שיחה פשוטה בלי להוציא הגה מפי. הימים החלו להתחמם והחלטתי שאני מוכרח לראות מה שלום אימי, רציתי גם לחוג עם בני משפחתי את חג הפסח. עזריהו אמר שלדעתו אכן כך עלי לעשות, הוא הוסיף ואמר שדלתו פתוחה לפני תמיד ואם אחליט לחזור הוא ישמח לארחני שוב.

פרק ה'

שבוע לפני פסח יצאתי לדרך כשרוחי טובה עלי למרות שעננים כבדים כיסו את הרקיע. כל הדרך עד בית-אל צעדתי בגשם שוטף, אבל כשהגעתי לשם פסק הגשם ושמש חמימה ונעימה זרחה עלי, קיוויתי שזו אות לטובה וזירזתי צעדי. האוויר, אחרי הגשם, היה שקוף וריחני, יכולתי לראות כבר מרחוק את בית הורי, את המכלאות, את בתי אחי והרגשתי פתאום כמה אני מתגעגע.
שקט מוזר קידם את פני כשהגעתי, לא שמעתי את לחני הזמזום של אבא, לא שמעתי את צהלות הילדים של אחי ולא שמעתי את שקשוק כלי הבישול העולה בדרך-כלל מן הכירה של אימא. פתחתי את דלת הבית בשקט ומצאתי את כולם ניצבים שותקים סביב יצועה של אימא. איש לא הבחין בי חוץ מאימא, עיניה הכבויות אורו והיא לחשה: "אשכול בני, סוף סוף אוכל להיאסף אל אבותיי" גרוני נחנק מדמעות ואימא לחשה: "אל תבכה, אשכול, שְׂמח שהגעת בזמן ונוכל להיפרד" אחר-כך ביקשה להישאר עמי ביחידות. כרעתי ליד יצועה משתדל ככל יכולתי לעצור את הדמעות, נשקתי לה והיא הרימה, בקושי רב, את ידה, ליטפה את ראשי ולחשה: "כשתמצא את נעימה שא אותה לאישה ובנה לך ולה בית במקום אחר, אבא יודע למה הלכת, אני סיפרתי לו", היא השתעלה שיעול ממושך וראיתי שהיא נחנקת, הרמתי את ראשה בזרועותיי וצעקתי: "אבא, בוא מהר", כולם חזרו ונכנסו אך אימא כבר איבדה את הכרתה וכך, כשהיא בזרועותיי גוועה ומתה.
פסח עגום מאד עבר עלינו, הייתה לי הרגשה שכל הרוך, כל החמלה, כל הרחמים והחוכמה נגוזו מן העולם יחד עם אימא, ראיתי על פניהם של אחי שהם חשים כמוני. קומתו של אבא שחה ונראה היה שהזדקן בבת אחת. כולנו דאגנו לו מאד. אורי ואביטל, שהגיעו להלוויה ול"שבעה", נשארו גם במשך כל ימי החג, שניהם היו חזקים מכולנו והם טיפלו בכל. כשתם החג חזרו לבתיהם. אני נשארתי בבית עם אבא, לא ראיתי כל אפשרות להמשיך בימים אלה את תכניותיי. רציתי לוודא קודם שאבא מתאושש. חמישים ימי ספירת העומר עברו עלינו בעצב רב, אבל כולנו חזרנו לשגרת ימי העבודה. את חג השבועות חגגנו רק כמצוות אנשים מלומדה, לא יכולנו לשמוח. כשגזזנו את הצאן נזכרתי בשמחת הגז של השנה שעברה, נזכרתי במבט הראשון שנתתי בנעימה. רק שנה חלפה וחיי, אחרי שנה זו, נראו שונים כל-כך.
ערב אחד, אחרי הסעודה, אמרתי לאבא: "הישאר איתי קצת, אני רוצה לשוחח אתך" אבא הביט בי במבט מודאג ואמר: "אשכול, אני מוכן לשוחח אתך על כל נושא, רק על נעימה ויהוא אסרב לדבר אתך" שאלתיו: "למה?" והוא ענה לי: "כי שיחה שלי אתך בנושא זה תסכן את חייך" למראה מבטי המבוהל אמר לי אבא: "אשכול בני, זה חודשים רובצת עננה על הבית, עננה שקיצרה את ימיה של אימא שלך, ואני לא אתן שעננה זו תקצר גם את חייך. אני ואמך החלטנו, כמה שבועות לפני מותה, להציע לך שתתרחק מהבית ותבחר לך מקום מגורים אחר, שנינו העדפנו פרידה ממך על פני העמדת חייך בסכנה בקרבתנו, האם אימא הספיקה לומר לך זאת לפני מותה?" "כן", אמרתי, "אבל בפיה של אימא זה לא נשמע מאיים כל-כך". אבא אמר בעצב: "כן, אימא ידעה איך לדבר אתך והיא הייתה אמורה להסביר לך הכל. עכשיו כשאיבדנו אותה אני נאלץ לעשות זאת בעצמי ואני לא חכם כמוה, לא רך כמוה וגם לא גיבור כמוה, הנה נתתי לך להישאר כאן ולא אמרתי מילה כי קשה היה לי להיפרד ממך, אבל הגיע הזמן שאתגבר, ארוז מחר את מטלטליך וצא לדרך, המשך במשימתך והאלוהים יצליח דרכך". הייתי המום, ביקשתי לשוחח עמו כי חשבתי שעלי להסביר לו למה עלי לצאת שוב לדרך והנה התהפכו הדברים. שתקתי זמן רב עד שאבא ניגש אלי, חיבקני ואמר: "לעולם אל תישכח כמה אני אוהב אותך. האהבה היא המאפשרת לי לשלֵחַ אותך בני, זכור זאת". אמרתי לאבא, שעלי לגשת לחובב לפני צאתי לדרך, אבל אבא נבהל מאד מהרעיון שאלך לכפרו של חובב, הוא התחנן שאוותר על ביקור זה והבטיח, שהוא ידאג שחובב יידע שרציתי לבקרו. סמכתי על מילתו של אבא וויתרתי. הלכתי להיפרד מאחי, מנשותיהם ומבניהם, לא הייתי בטוח אם אזכה לראותם שוב.

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל