מוינה לפלשתינה - מסע-ההעפלה שארך חמש שנים

כתבה קודמת שלי, "סיפורו של מעפיל", זכתה לתגובה שהתחילה במילים: "נולדתי ב-1921..." . מרוב התרגשות החלטתי לאתר את הכותב בן ה-93. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו, אני ומירי בן-מלכה, שהשתתפה בהכנת כתבה זו, נוסעות ברכבת לעקיבא, שמתאימה לו יותר הגדרתו "כבן 39". כשהגענו לביתו, צללנו לתוך עולם מרתק מלא הפתעות מדהימות.

לכתבה הקודמת - סיפורו של מעפיל >>
 
קרל-הרמן שורץ נולד בוינה שלוש שנים לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה.
 

וינה המעתירה הייתה בירת אירופה הבלתי-מעורערת במשך כמה מאות שנים. ארמנותיה הרבים, גלריות האמנות, הגנים הנפלאים עם המזרקות, הנוף המגוון שהקיף אותה - הרים מושלגים, נחלים, חורפים קשים אך גם אביבים שופעי-פריחה, המיקום המרכזי, הקרבה לאיטליה החמה בדרום ולארצות הסלביות במזרח וכן התרבות הגבוהה של תושביה העליזים - כל התכונות האלו משכו אל וינה את טובי האמנים.
בטהובן היגר אליה מבון שבמערב, מוצארט הגיע מזלצבורג. המלחינים שוברט, היידן, מאהלר, הציירים קלימט, קוקשקה, אגון שילר, הסופרים קפקא, צוויג, שניצלר, אבי-הפסיכולוגיה פרויד - אנשי-רוח, רבים מהם יהודים, - נהרו לכאן כדי לפרסם ולהתפרסם, מילאו את חצר הקיסרות וזכו לאינספור הזדמנויות להפגין את כשרונותיהם. גם אחרי מלחמת העולם הראשונה עדיין נסעו בשדרות וינה הרחבות כרכרות רתומות לסוסים, ונערות יפהפיות בשמלות תחרה עדינות רקדו ואלסים של שטראוס עם צעירים אביריים, והאזינו לאופרטות רומנטיות בבית-האופרה המפואר.
אם הייתה אנטישמיות, היא הייתה סמויה. וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, הייתה רגילה לכל הזרים הבאים בשעריה, והמיעוט היהודי המשכיל, הפעיל והמצליח תרם רבות לתרבותה של העיר ונהנה מחופש פעולה ומהערכה כללית.
 

"נולדתי בוינה ב-1921," מספר קרל-הרמן לשעבר, כיום עקיבא. "אך לאבי היו שורשים צ'כיים. אביו, סבי דוד שורץ, שלא זכיתי להכיר, היה ממציא ספינת-האוויר הראשונה בעלת מעטפת חיצונית עשויה כולה ממתכת, שיותר מאוחר נקראה "צפלין" ע"ש רוזן גרמני. אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה - סבתי אם אבי - נסע סבא דוד ליוגוסלביה והתחתן שוב. הוא התחיל להתעניין בתעופה במקרה, כשקיבל מאשתו השנייה מלאניה ספר לימוד מכאניקה. כשגילה שהאלומיניום - אז מתכת חדשה - קלה בהרבה מן המתכות הוותיקות, הוא הבין שתוכל לשמש בבניית כלי-טייס גדול, שיוכל לשאת כמה אנשים ומטען. הוא הראה את תכניתו לשר-המלחמה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, אך לאחר שלא נעשה דבר בעניין, הגיע לסנט-פטרסבורג שברוסיה, שם מצא מממן לפרוייקט. המכונה המעופפת המתכתית הראשונה, פרי חזונו של סבי, שקלה כשניים וחצי טון, הופעלה על-ידי גז ונשאה שלושה אנשים וציוד. אחרי בעיות רבות הביא המממן את התכנית לפרוסיה, בעתיד גרמניה, ובשנת 1897 הודיע לסבי שהמכונה עומדת לבצע סוף-סוף את טיסת-הבכורה שלה. סבא, שבריאותו כבר הייתה לקויה, התרגש מאד. כאשר שהה במסעדה חטף פתאום שבץ ומת בגיל 44.
 
 

מנישואיו השניים נולדה לסבי בת, וורה שורץ. דודתי וורה הפכה ברבות השנים לזמרת סופרן מפורסמת, והופיעה במיטב האופרות והאופרטות בוינה.
שנים קודם לכן נפטרה אשתו הראשונה של סבי, סבתי הנרייטה, שישה חודשים אחרי לידת בנה, הוא אבי. אחיה, דוד פנטו, מייסד חברת "בנזין פנטו", לקח את התינוק, אחיינו שהתייתם מאמו, וגידל אותו בביתו החם שבדאשיצה, באזור פרדוביצה שבצ'כיה. דוד פנטו נכנס לעסקי הנפט, וכשבא לחיות בוינה בנה, בין היתר, את ארמון פנטו,- PALAIS FANTO .
כך גדל אבי אריך-יוזף בוינה, והפך לווטרינר. במלחמת העולם הראשונה טיפל בסוסים של ההוזארים - החיילים בצבא-הפרשים של הקיסר פרנץ-יוזף השני. כמו-כן, כמו כל יהודי טוב שרצה לעשות לביתו, היה גם סוכן-נסיעות, ובנוסף לכך גם השתתף ביוזמות עסקיות שונות. אני זוכר שהיו לו שני ספרים ענקיים שרתקו אותנו. כילדים נהגנו לדפדף בהם לאט-לאט ולגלות שכבה אחרי שכבה של גוף החיה,- סוס, פרה, כלב,- מן העור, דרך השרירים, הורידים, העורקים, העצמות, עד שהגענו לקרביים, לכל האיברים הפנימיים.
 

הייתה לי אחות מבוגרת ממני בשנתיים, שנקראה ריטה על-שם סבתא הנרייטה האגדית, שאפילו בנה, אבינו, לא הכיר,
והיה לי גם אח צעיר ממני בשלוש שנים הייני - היינריך.
ארנה, אמנו העליזה, הייתה שרה כל היום, ואף מאזינה למוזיקה שהייתה בוקעת ממכונת הפלאים דאז- גראמופון עם "מנואלה" - ידית-הפעלה.
כשהיינו נערים לא היה לנו אפילו רדיו, אלא קופסה עם קריסטלים ואוזניות, דרכה היינו מחפשים תחנות-רדיו.
כשאבא היה בא ואומר לנו: "ילדים, דודה וורה שרה ברדיו",
היינו רצים לחפש את קולה. לפעמים גם הייתה באה לבקר אותנו,
למרות שתמיד הייתה עסוקה מאד.
 

יום אחד, כשאנו הילדים היינו משחקים ברחוב, הגיע אבינו מעבודתו כשהוא סוחב ארגז כבד. הוא עצר ליד הבית וקרא לנו. נכנסנו בסקרנות, וצפינו בו מניח את הארגז על השולחן ומשחק בכפתורים. פתאום שמענו מוזיקה. היה זה הרדיו הראשון שראינו אי-פעם, חידוש טכנולוגי אדיר באותו הזמן. הבטריה הייתה ענקית, והידית למעלה הייתה האנטנה.
עד אז לא חווינו כל עוינות - לא בבית-הספר ולא בשכונה. וינה, בירת האימפריה ואירופה כולה, הייתה מוצפת זרים והמיעוט היהודי היה אחד מיני רבים. אך אחרי עלייתו של היטלר לשלטון בגמניה השכנה, ב-1933, התחילו צלילים צורמים לבקוע מן הרדיו החדש המפואר שלנו. יחד עם האופרות של ואגנר, המלחין הנערץ על היטלר, שמענו גם את קולו הצווחני של הפיהרר עצמו. התעמולה הלכה והתעצמה, והתחלנו לשמוע גם ברחובות הערות לא נעימות כנגד היהודים. אך ראש-העיר של וינה נהג לומר: "מי זה יהודי? את זה אני קובע!" כלומר, מי שהיה נחוץ, יעיל ומועיל, ומי שיכול היה לשלם - והיו רבים כאלה - עדיין נשאר רצוי למרות הכל.
 

כשהייתי בן 12 פתחו מול ביתנו מועדון של בית"ר. היינו חילונים ולא התמצאנו בציונות, אך כשראינו את החבורות העליזות שהיו מגיעות לשם, התפתינו להיכנס. בפנים ראינו בחורות ובחורים רוקדים בהתלהבות זרה לאלגנטיות הוינאית. שמענו אותם שרים בעברית, שפה אקזוטית שלא הבנו. ראינו תמונות של ארץ-ישראל - שמיים בהירים, ערים עתיקות שטופות אור שמש זוהר, עצי-דקלים, גמלים, חופי-ים קסומים - ונדלקנו. אחרי שהצטרפנו אליהם, לימדו אותנו הבית"ריסטים תרגילי-סדר, ואף לימדו אותנו לשיר ולדבר כמה מילים בעברית: "עמוד נוח, עמוד דום"... שמענו על טרומפלדור, על תל-חי, על הגליל, על ז'בוטינסקי, על חיים וויצמן, ונשבנו. כשהייתי בן 13 ועמדתי לסיים את בית-הספר היסודי, לפני לימודי בבית-הספר התיכון, הודעתי לאבי שאני מתכוון לעלות לארץ-ישראל. אבי ז"ל אמר: "אם הילד הזה רוצה לנסוע לפלשתינה, הוא צריך ללמוד מקצוע".
כיוון שגם לי, נכדו של ממציא הצפלין, כמו לכל בני-משפחתי, היה כישרון טכני טבעי, נשלחתי להמשיך את לימודיי בנושא זה. לחבר של אבי היה בית-חרושת בוינה, והוא הכניס אותי ללמוד מבלטנות - לייצר שטאנצים ממתכת. בתקופה ההיא השתמשו עדיין בעששיות-נפט, ורק בשנות ה-30 קיבלנו בביתנו חשמל, שהופעל באמצעות גז. כך יצרתי בבית-החרושת תבניות ממתכת ליצור כלי-בית שונים,- גם לחימום ולתאורה, מיכלים לפחם, יעה, וכלים נוספים לטיפול באח, וגם צלחות ומכשירי-מתכת אחרים. זאת הייתה עבודת מכניקה עדינה על מחרטה, והשטאנצים הופצו לבתי-חרושת, שם השתמשו בהם ליצירת הכלים עצמם. פעם בשבוע הלכתי לבית-ספר טכני ללמוד תיאוריה על פלדה, על חומרים אחרים ועל תהליכים כימיים. למרות שבאוסטריה לא הייתה קיימת תנועת-ה"היטלר-יוגנד"- "נוער-היטלר"- אמרו לי בבית-הספר המקצועי: "אתה לא כמונו,- אתה יהודי..." . חבריו המקומיים של אבי היו "משבחים" אותו: "אתה יהודי, אבל נחמד- לא כמו כולם..." בקונצרטים ב"פראטר", פארק-השעשועים הענק, הוחלפו יצירותיהם הקלאסיות של הוינאים מוצארט, שוברט ובטהובן באופרות על המיתולוגיה הנורדית שחיבר ואגנר, המלחין הנערץ על הנאצים.
 

ב-1938, כשהיטלר כבש את אוסטריה, לא הרשו ליהודים לא לעבוד ולא ללמוד. אך למזלנו היינו נתינים צ'כים, כי אבי נולד שם. חודש אחרי ה"אנשלוס"- "הסיפוח" של אוסטריה לגרמניה הנאצית- ברחתי לברטיסלבה שבסלובקיה, אז חלק מצ'כו-סלובקיה. אחרי שהיטלר נכנס לצ'כיה, סלובקיה הפכה לאוטונומיה. אבי סידר לי עבודה גם שם, אך הוא עצמו לא ניסה לעזוב את ביתו שבוינה. אז סברו היהודים בתמימותם, שרק הצעירים היו בסכנה. איש לא העלה בדעתו שהנאצים יעזו לפגוע במבוגרים ובנשים, ואיש כמובן לא היה מסוגל לחשוד בגודל הזוועה שהתרחשה בשנים הבאות.
כשהגעתי לסלובקיה כבר הייתי כמעט בן 17. גם שם עבדתי במכניקה עדינה, והתגייסתי כמובן למועדון בית"ר. התחלנו לארגן את מבצע "עלייה ב'", והיינו צריכים לעלות ב-39, אך רק ב-40 הצלחנו לארגן אניה ויצאנו לדרך. לאניה הקטנה, שדמתה לספינת-נהרות. קראו פנצ'ו, PENTCHU.
 

ב-20 למאי 1940 יצאנו לדרך מברטיסלבה. שטנו לאורך נהר הדנובה והצלחנו להגיע לבודפשט בירת הונגריה, שם עצרו אותנו. היינו כ-400 צעירים, אך למרות שהאניה הייתה קטנה מאד והצפיפות בה הייתה גדולה, הסכמנו לקחת עוד 100 מבוגרים, יהודים גרמנים, כולם מעל לגיל 50, שהנאצים שחררו ממחנה-הריכוז דאכאו בתנאי שיעזבו את אירופה. המשכנו לשוט על הדנובה עד שהגענו לרומניה. במיצרי "שער-הברזל", בכניסה לים השחור, הרומנים לא הרשו לנו לעבור בטענה שהאניה "לא כשירה". באזור זה גובה פני-המים של הדנובה נמוך ויש לנווט בזהירות. אך האמת הייתה שהם רצו כסף. שלוש פעמים ניסינו להשיג את הרשיון המבוקש, אך הם החזירו אותנו. לבסוף קלטנו את הרמזים העבים שלהם, נציגינו אספו כסף, ואחרי ששילמנו נתנו לנו סוף-סוף לעבור.
תחנתנו הבאה היתה בסולינה, שם אמרו לנו שנוכל להשיג אניה שתתאים לשיט בים. אך בכל-זאת נאלצנו להמשיך באונייתנו הקטנה. חצינו את הים השחור, עברנו את תעלת הבוספורוס המפרידה בין אירופה לאסיה, חצינו את מיצרי הדרדנלים והגענו לים האגאי שבין יוון לטורקיה. כל אותו זמן האוכל והמים הלכו ואזלו עד שנגמרו. משם המשכנו ועגנו באי היווני מיטיליני שם הצטיידנו במים ומזון ומשם לנמל פיראוס. עם עוד מזון ומים המשכנו בדרכנו מזרחה. שם, בלב ים, דרום-מערבית לרודוס, יותר סמוך לצפון האי כרתים, פסקו מנועי האניה לעבוד. התברר שהמלחים הכניסו לדוודים מי-ים במקום מים מתוקים, והמלח אכל את כל המתכת. הגלגלים שבצידי-האניה לא עבדו, לכן נתן הקפטן הרוסי פקודה לאסוף כל הסדינים, השמיכות ויריעות-הבד שהיו איתנו, ולתפור מהם מפרשים. הצלחנו להרים כמה מפרשים, ובכוח הרוח המשכנו לשוט. האניה הייתה מתנדנדת מצד לצד, לכן הקפטן נתן הוראה לבחורינו לעמוד באמצע-האניה. כשנטתה האניה לצד אחד הוא היה קורא: "נה דרוגו סטארנה - לצד השני!" ואז היו הבחורים רצים לצד השני ומאזנים אותה. כך היו זזים מצד לצד ועוזרים בניווט האניה.
 

בגלל המנוע המשותק שטנו בלי זרקורים ובלי אור. וכך, באמצע הלילה, באפלה ששררה סביבנו, עלתה אנייתנו על שרטון. כל 500 האיש שהיו על האניה הספיקו לרדת באישון-לילה לחוף הסלעי שבאמצע-הים. בבוקר ראינו לאן נקלענו. היינו תקועים על אי בודד בגודל של כקילומטר מרובע בצורת חצי-סהר, אי סלעי וכמעט חסר צמחיה. האניה הלכה וטבעה למול עינינו. עוד הספקנו להוציא ממנה את חפצינו, את האוכל ובעיקר את המים, וכן חתכנו ממנה כמה קרשים שאחרי-כן בנינו מהם צריפונים למגורים. אחרי הטביעה התפשט על פני-המים ענן אדום - היו אלה הפשפשים החומים-אדמדמים ששכנו גם הם באניה... הפשפשים גם מלאו את האוכל שהצלנו, וכך נאלצנו לאכול את האיטריות שלנו בתוספת התיבול של פשפשים חיים.
אחרי שקיעת האניה קלטנו את גודל הבעיה. אנו, יוצאי אירופה העשירה, השופעת מים וירק, הרגילים למזג-אוויר קר, התגלגלנו לאי בודד בנוסח "רובינזון קרוזו". אך רובינזון היה אדם בודד באי מלא כל-טוב, ואנחנו היינו 500 איש על אי שומם חסר-כל. בחום הלוהט התחלנו להעלות אש ועשן, בתקווה שמישהו יראה אותנו. למחרת עבר מעל לראשינו מטוס בריטי ונענע בכנפיים, אות וסימן לכך שהבחין בנו. חשבנו שישלחו אניה להציל אותנו. הבריטים עקבו אחרינו מאז שיצאנו למסענו, אך - הם לא באו.
 

בינתיים המשכנו לדאוג לעצמנו. אני אספתי שבלולים וכל מה שזחל וקצת ירק ובישלתי זאת.
הצעתי לחברתי אלווירה מן התבשיל המוזר ובקשתי ממנה שתאכל.
"אלי", קראתי לה בשם-חיבה, "תטעמי קצת!" אך היא לא הסכימה בשום-אופן.
אלווירה-אלי הופרט ברחה ב-1 בספטמבר 1939 מעיר-הולדתה ביליץ שעל גבול פולין- צ'כיה וחצתה את הרי הטטרה בדרכה דרומה. כעבור כשלושה חודשים הגיעה לברטיסלבה, למועדון בית"ר. שם היכרנו, ומאז לא נפרדנו.
פעם אחת קיבלנו מים חמים כדי לבשל מרק, ולאחר-מכן אכלנו משאריות האניה.
בפינה אחת באי הקטן איתרנו עקבות של מים, וכך הצלחנו לשרוד.
 

בינתיים ירדו חמישה גברים חסונים לסירה שהצלנו מן האניה הטובעת, ושטו בה לכרתים להביא עזרה.
אך הסירה הרעועה התהפכה בדרך.
כל חמשת הבחורים אחזו בסירה ההפוכה וצפו בים במשך שעות רבות, עד שעברה שם במקרה אנית-מלחמה בריטית, משתה אותם מעולפים למחצה והביאה אותם לאלכסנדריה.
שם הם אושפזו מיד בבית-חולים, וחייהם נצלו.
עשרה ימים היינו על האי, והבריטים לא טרחו לבוא להצילנו. מי שכן הגיעו היו האיטלקים, ששלטו אז באי היווני רודוס, והם לקחו אותנו לשם.
בדיעבד התברר ששם האי הבודד שאליו נקלענו היה "קמילה-ניסי" - "אי הגמל" - מתאים לאופיו המדברי.
 

ברודוס שיכנו אותנו, את כל 500 האנשים, באיצטדיון-כדורגל. הצעירים קבלו אוהלי-סיירים והיו שישה באוהל, והמבוגרים שוכנו באוהל הודי גדול. הגענו לשם באוקטובר 1940, אחרי חמישה חודשים של שייט. החורף התחיל וירד גשם שהציף את האוהלים, לכן העבירו אותנו לקסרקטינים של הצבא האיטלקי. נתנו לנו קרשים, פטישים ומסמרים, ויצרנו מהם דרגשים לשכיבה. קיבלנו אוכל שלוש פעמים ביום: בתחילה מאה גרם לחם, אח"כ רק חמישים גרם. בבוקר קיבלנו מים פושרים שנקראו "קפה", בצהריים מים פושרים עם שרידי כרובית, שנקראו "מרק", ובערב גם-כן מים פושרים, שהפעם נקראו "תה"... אך בכל-זאת ארגנו מטבח שבו תבלנו וגיוונו את המעט שקיבלנו. כל לילה שני חלפו מעלינו המפציצים הבריטיים והאמריקאיים. היינו לגמרי מנותקים מן העולם. לא ידענו מה התרחש באירופה ובעולם בכלל. קיבלנו דואר, אך הוא היה מצונזר עד כדי-כך, שהרוב היה מחוק. אבי עזב בינתיים את וינה, ופעל במחתרת בצ'כיה. אמי, שנותרה בביתנו שבוינה, שלחה בתוך המכתבים אבקת-פלפל, קינמון טחון, סכיני-גילוח,- דברים שלא שקלו הרבה. פעם אפילו הצליחה לשלוח לי, דרך קרובי-משפחה מיוגוסלביה, 600 לירטות איטלקיות. בשוק השחור של היוונים קניתי לחם, צימוקים, בצל, וזה הציל אותנו. כל היום הלכנו בטל, הסתובבנו פה ושם, היינו אסירים חסרי-סבלנות. בלילות ברחנו מדי-פעם מתוך הקסרקטין למשפחות יהודיות ברודוס, שקבלו אותנו יפה וארחו אותנו מכל-הלב. היה אפילו נסיון בריחה של כמה צעירים. הם הצליחו להגיע לנמל, גנבו סירה ורצו להגיע בה לטורקיה הסמוכה. אך הסירה טבעה, ושניים מן הבורחים, שלא ידעו לשחות, טבעו. היתר חזרו למחנה בקושי רב.
 

ב-42 העבירו אותנו האיטלקים לדרום-איטליה, למחוז קלבריה, למחנה בשם "פראמונטי" -"הרי הברזל"- FERRAMONTI DI TARSIA. היה זה מחנה-הריכוז הכי גדול באיטליה, לכל מי שלא היה רצוי במדינה. היינו כאלפיים אסירים - יהודים, נוצרים, ואפילו סינים. בשטחו הבוצי של המחנה שלטה מחלת-המלריה, לכן קיבלנו כל בקר כינין. אני עצמי חליתי ב"מלריה טרופיקה"- הסוג הכי גרוע של מחלה זו, שנגדו הכינין כבר לא עוזר. שלושה ימים פרפרתי בין חיים למוות עם 41 מעלות חום. רופא המחנה, איטלקי בשם ד"ר קונטינלי, הציל את חיי בדרך מוזרה ויצירתית. בתקופת מלחמת-העולם הראשונה עשתה מחלת העגבת - הסיפיליס - שמות בחיילי-בריטניה, ורופא אנגלי מצא נגדה תרופה בשם "סלברסאן"- SALVARSAN. ד"ר קונטינלי הזריק לי חיידקי סיפילס שקטלו את חיידקי המלריה, אחרי זה הזריק לי את תרופת-הסלברסאן כדי לרפא אותי מן הסיפיליס, וכך הציל את חיי.
במשך כל הזמן הזה לא ידענו מה התרחש באירופה. לא ידענו דבר על המחנות. בסוף 43 הצליחו שני צעירים לברוח מאושוויץ והגיעו לגבול האיטלקי, שם תפסו אותם האיטלקים והביאו אותם לפראמונטי. כשספרו לנו הבחורים על מה שקרה שם, לא יכולנו להאמין. אסור היה לנו להפעיל רדיו במחנה, אך היו בינינו מהנדסים, ומישהו הצליח להרכיב רדיו. כך היינו מסתכנים ומאזינים בסתר לשידורי-הרוסים, ואני זוכר עד היום את הקול העמוק שהודיע בתערובת של רוסית ואידיש: " אובאגאה אובאגאה"- הקשיבו הקשיבו - "אס וירד קומן דר משיח"- יבוא המשיח - "נישט דר טויטע, נור דער רויטע"- לא המת, אלא האדום - NOT THE DEAD, BUT THE RED...
 

אני עבדתי בשרות האיטלקים תמורת משכורת:
הכנתי בלוקים,
תיקנתי משאבות-מים,
כיסינו את גגות-הצריפים באזבסט.
כשרציתי להתקלח היה מישהו עומד למעלה ושופך את המים על ראשי.
המתקנו את חיינו בכל דרך אפשרית.
ארגנו קבוצות-כדורגל, היו קונצרטים של שירה ונגינה.
היה פרופסור למוזיקה שניהל מקהלה.
 

היה תיאטרון שבו השתתפתי גם אני. שיחקתי, למשל, במחזה "המחלה הלבנה", שתיאר את הנאציזם. היו חוגים לשפות, לשחמט, לקלפים - רמי וברידג'. היו ערבי-ריקודים, היה בית-כנסת שבו התפללנו, והייתה גם כנסיה עבור הנוצרים. הסינים שבין האסירים ניהלו את המכבסה, והייתה גם מרפאה. היו לנו אפילו חיות-מחמד, בעיקר כלבים. חברתי אלווירה ואני, שבינתיים נקשרו נפשותינו בחבלי-האהבה, התחתנו בבית-הכנסת שבמחנה באוקטובר 1942. ערכנו חגיגה גדולה. הרווקים גרו גברים לחוד ונשים לחוד, ואילו אנו, כזוג נשוי, עברנו לגור בחדר עם מטבחון בצריפים המיוחדים למשפחות.
ב-43 פלשו בנות-הברית לסיציליה, ועבורנו הסתיימה המלחמה. המחנה שלנו היה ליד הכביש הראשי שחיבר את דרום-איטליה עם הצפון, ולכן הייתה סכנה שהגרמנים הנסוגים יגלו את המחנה ויהרגו אותנו . פעם אחת, כשעבדתי שם בתיקונים, קרא לי פתאום אחד הקצינים האיטלקיים: "קרלו, בוא הנה!" ראיתי אופנועים ומדים גרמניים, ומיד התרחקתי. אך מנהל-העבודה התעקש: "אתה מדבר גרמנית!" נאלצתי לחזור על עקבותיי. הקצין הנאצי שעמד שם שאל אותי: "מה זה פה?" עניתי: "זה מחנה של אזרחים שבויי-מלחמה. המלחמה תפסה אותנו פה, באיטליה." "מה אתם עושים פה?" התעניין הקצין הנאצי. "עובדים, מתקנים," עניתי עד כמה שאפשר ברוגע. יש להם בעיה במכונית, הסביר לי הקצין הנאצי, והם מחפשים רתך. מיד הבאנו מישהו שתיקן להם את האוטו. הם לא התעניינו בנו והזדרזו להסתלק. ליד רומא היו קרבות, היו מחנות-הסגר ובהם הגרמנים אכן עשו שמות. הקרונות שנשלחו להביא גם אותנו לאושוויץ עמדו על הרציף במונגרסאנו, חמישה ק"מ מן המחנה שלנו. הנאצים דרשו את היהודים. השרות החשאי שלהם וגם האנגלים ידעו עלינו מיום-יציאתנו. הבריטים עקבו אחרינו אך לא טרחו לבוא להצילנו ולהביאנו ארצה. דווקא האיטלקים הפאשיסטים- משתפי-הפעולה עם הנאצים- הם לא נתנו לאיש לפגוע בנו, והתייחסו אלינו באנושיות. הנהלת-היהודים לחצה עליהם לפתוח את שערי-המחנה ולתת לנו לברוח להרים. ואכן, האיטלקים שחררו אותנו. ברחנו להרים. הסתדרנו עם האיכרים המקומיים תמורת חפצים, אפילו סמרטוטים. מי שלא עבר מלחמה לא יבין זאת. בזמנים כאלה לכל דבר יש ערך.
 

הסתתרנו אצל האיכרים האיטלקים וחיכינו עד יעבור זעם. לילה אחד התעוררנו לקול צעקות ותרועות-תזמורת, וסביב ההרים ראינו אבוקות-אש. השמועה אכן התפשטה כמו אש: "השלום הגיע! פאצ'ה! פאצ'ה!" מיד ארזנו את חפצינו המועטים ושבנו למחנה, שם כבר נמצאו הבריטים. כדי להתפרנס במחנה נאלצנו כולנו לעבוד בשוק השחור. האנשים נסעו לבארי, קנו סיגריות ומכרו לחיילים. החלטתי גם אני לעשות כן. לבשתי את מעילי והלכתי לתחנת הרכבת שליד המחנה. פתאם ראיתי מישהו מהמחנה, וזיהיתי מרחוק את אלי, אשתי. "טוב שלא נסעת!" היא קראה. "המזכיר והגזבר של המחנה היה אצלי ושאל עליך. כששמע שאתה בדרך לבארי הוא אמר- אוי ואבוי, שלא יסע, הוא לא מתאים לשוק השחור. יש לי בשבילו ג'וב!" חזרנו למחנה ורצתי אליו. "אני צריך אותך," אמר לי. "אתן לך משאית גדולה. פעם בשבוע תיסע לקוזנצה, COZENZA, ותביא אספקה לאלף האנשים שעדיין נמצאים במחנה. תביא להם סיגריות, סבון, שמן, קמח, חלב וקופסאות." וכך היה. למדתי את הניב של האיטלקים המקומיים. הם העמיסו עבורי את המצרכים על המשאית, הבאתי אותם למחנה ואפסנתי אותם במחסנים. אחרים חילקו אותם לאסירים. פעם, בזמן-ההעמסה, בא מישהו והציע לי: "נעשה עסקים!" סירבתי: "זה שלי?" אמר לי: "אתה משלנו, קרלו, אתה מדבר כמונו." עניתי לו: "אתה טועה, ידידי. אני עברי". "טוב," וויתר לי בצער: "שכח מזה". בפעם אחרת בא עו"ד ADVOCATO מקומי וביקש את השקים הריקים. היינו מקבלים קמח קנדי ארוז בשקי-פשתן, עשרות-אלפי שקים של בד משובח שממנו היו תופרים חליפות יקרות. את השקים נהגתי למסור למאפיה. עורך-הדין רצה לתת לי דולר על כל שק. אמרתי לו: "אני מצטער חביבי, זה לא שלי, זה של המחנה." אמר לי: "סיי פאצו - אתה משוגע!" אך הסברתי לו שלהפך, אשתי בהריון, אני מרוצה שיש לי עבודה קבועה ואני לא רוצה בעיות. וכך קיבלתי בסופו-של-דבר מכתב המלצה חם מן ההנהלה היהודית של המחנה, שבו הודו לי על אחריותי, חריצותי ושיתוף-הפעולה שלי.
 

ב-44 נולד בני במחנה.
באותה השנה באו אנשי-הסוכנות, הביאו מפה ובקשו שנצביע עליה לאן אנו רוצים לנסוע.
היו כאלה שבקשו להגיע לאמריקה,
אחרים רצו להרחיק לאוסטרליה,
אך רובינו הצבענו על פלשתינה.
"מה אתם רוצים לעשות שם?.. אין שם מה לאכול, אין איפה לגור, אין עבודה..."
ניסו לשכנע אותי להגר לאמריקה. אך אני התעקשתי על פלשתינה.
קניתי עגלה לילד ושתי מיטות מתקפלות לאשתי ולי.
ב- 27 לאפריל 1945 הגענו ארצה באניה, כמעפילים חוקיים.
 

כאן חקרו אותי: "מה שמך, באיזו תנועה היית?"
עניתי: "קרל-הרמן שורץ."
אמר לי הפקיד: "דוס איז נישט קאין ידישער נומע"- זה לא שם יהודי. איך קרא לך אבא שלך?"
נזכרתי שאבא לפעמים קרא לי "קיווה". "קיווה זה עקיבא," החליט הפקיד בשמחה. ומאז אני עקיבא...
ב-46 קראו לי מן הבולשת הבריטית פעמיים לחקירה,
אך ראו שאני לא מהווה "סכנה"- לא אצ"לניק ולא איש לח"י, אז ירדו ממני.
 

שיכנו אותנו בבית-העולים בבת-גלים. לאחר כמה ימים הודיעו לי: "מחר אתה מתחיל לעבוד בועד-הדר-הכרמל, בתיקון שעוני-מים." אחרי שעבדתי יומיים אמרה אשתי: "היו פה שלושה גברים שחיפשו אותך." "לא מכיר אף-אחד," עניתי לה, "ואף-אחד לא מכיר אותי." "אל תלך לעבודה מחר," בקשה. למחרת, אכן באו שלושה אנשים מבוגרים לבושים יפה, אחד מהם פקיד בחברת-החשמל ממוצא אוסטרי. לשאלתי איך מצאו אותי אמרו, שכששמעו שהגיעה אניה הלכו לסוכנות והתעניינו אם יש בין המעפילים גם יוצאי-וינה. "אנו רוצים לעזור," הסבירו לי. לפי הפתק שנתנו לי הגעתי לרחוב אלנבי לחברת-החשמל, למשרדו המפואר של ה"פרסונל-שף",- מנהל כוח-האדם.
"שב בבקשה, מאיפה אתה?" שאל בסקרנות, "מאיזה אזור? מאיזה רחוב?" התברר ששנינו התגוררנו בוינה ברחובות ממש סמוכים, ואפילו הצלחנו לאתר שכנים ומכרים משותפים.
בדיעבד התברר לי, שב-39 נסעו אמי ואחי הקטן לפראג כדי להתאחד עם אבי, אך נשלחו בתחילה למחנה-הריכוז טרזיינשטאט, ואח"כ ל"גהינום"- למחנה-הריכוז מאלי-טרוסטינץ,-MALI TROSTINEZ , שבביילורוסיה, ושם נספו. אחותי הגדולה ובעלה נגמרו באושוויץ. אבי ירד למחתרת הצ'כית, נלחם עם הפרטיזנים ושרד את המלחמה. אחריה הקים עסקים בפראג ונשא אישה צ'כית. הוא נשאר בפראג. ב-49 , כשכבר הייתי כאן בצבא, קיבלתי מכתב מאשתו השנייה, ובו כתבה לי שאבא גוסס. ביקשתי ממפקדיי רשות לנסוע לבקרו, אך עד שהגיעה התשובה קבלתי מברק המבשר על מות אבי.
דודתי וורה שורץ, זמרת-האופרה המפורסמת, הצליחה ב-38 לברוח לאנגליה ולהגר לארה"ב, שם נהייתה פרופסור למוזיקה. ב-46 שבה לוינה והמשיכה לשיר. היא נפטרה ב-1964. כשביקרתי בוינה לחפש שורשים מצאתי את קברה בבית-הקברות הגדול שם. גופתה נשרפה לבקשתה, ואפרה היה מונח בתוך צנצנת. כיום יש בווינה "סמטת וורה שורץ", המנציחה את זכרה.
 

ב-48 חגגנו משפחתי הקטנה ואני את יום-העצמאות הראשון של מדינת-ישראל בכיכר המרכזית של קריית-ביאליק .
כיום יש שם גן-זיכרון.
הבאנו כיסאות ושולחנות ועוגות ויין, ורקדנו ושרנו ושמחנו.
מיד אחר-כך התגייסתי לצבא. התקבלתי לקורס-המ"כים הראשון במושבה הגרמנית וולדהיים - "בית-היער"- בית-לחם הגלילית.
במסגרת שירותי הצבאי בחטיבת-כרמלי השתתפתי בשחרור הגליל המערבי.
הפעלנו את כל הטרקטורים בישובינו שבסביבה כדי שהתוקפים יחשבו שהגיעו טנקים,
אך היו אלה רק טרקטורים,
כי טנקים עוד לא היו לנו אז...
 

לקראת סוף שנת 49 פרצה בארץ מגיפת שיתוק-הילדים, פוליו.
הרבה נפגעו, אך שני אנשים בלבד נפטרו בעקבותיה כאן בארץ.
אחד מהם היה בני היחיד, בסך-הכל בן 5 ו-4 חודשים.
אך שנה לאחר מכן נולדה בתי היחידה, אסתי טל-שורץ,
והיא הביאה לי שלושה נכדים נפלאים.
 

ארבעים שנה עבדתי בחברת חשמל.
הייתי מסגר, חשמלאי, ראש-מדור אגף האספקה ואחסנה, ואף חבר-מועצה.
למדתי לנגן על חצוצרה וגם על אורגן, והשתתפתי בתזמורת חברת-החשמל.
כיום תחביבי העיקרי הוא לגלוש במחשב,
להגיב, לתקשר,
ולהאזין למוזיקה קלאסית,
שמחזירה את הגלגל לאחור.
 

ביקרתי בוינה פעמים רבות.
בעשר השנים האחרונות אנו נוסעים לוינה כל שנה,
כל המשפחה: בתי, חתני ונכדי,
וכולם התאהבו בעיר.
את יום-הולדתי ה-90 חגגנו שם במלוננו הקבוע, כאזרחים ישראלים גאים.
אך יותר מכל שמחתי לשוב לביתי החם פה בארץ שלנו.
 

אני דובר גרמנית, אנגלית, וכמובן עברית, ועדיין זוכר איטלקית וסלובקית ויכול לפטפט בהן מעט. התראיינתי להרבה ספרי-מחקר ותיעוד ל"יד ושם" על נושאי השואה, ההעפלה והתקומה. מאריו רנדה- MARIO RENDE - הוא פרופסור איטלקי. לאביו היו הרבה אדמות, והוא השביע את בנו מאריו לדאוג לקברות העברים בטרזיה. פרופסור מאריו רנדה הפך ברבות-השנים למרצה באוניברסיטת פרוג'יה, והוא אכן פועל להנצחת מחנה פראמונטי, ואף הוציא בנושא זה כמה ספרים. למטרה זו הוא הגיע ארצה ושהה אצלי במשך שבוע כדי לשמוע את סיפורי. ליום-הולדתי ה-90 העניק לי פרופסור רנדה תמונת-שמן מקורית של בניין-הקולוסיאום העתיק ברומא, ומאחוריו כתב לי: "ידידי המאסטרו הגדול- "COLOSSO"- על משקל COLOSSEUM- קרלו הגדול! הקולוסיאום עדיין עומד על רגליו כבר 2000 שנה. ואילו "קולוסו"- גדול כמוך - הוא רק בן 90 שנה. יש לך עוד כל-כך הרבה דברים לעשות!"... וחתם: "מאריו- תלמידך האוהב..."
אכן, מה שלמדנו אנו - בני דורי - על החיים, נעלה על כל פרופסורה, וגם על כל דמיון..."
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל