חליל מילל בואדי (המשך 6 - שני פרקים)

פרק ט' (סיפורה של נעימה)היום בו נולדתי היה היום האחרון בחייה של אימי, היא ילדה אותי בייסורים גדולים, שגרמו למותה. אבי הביא מינקת הביתה. הוא סיפר לי שהיא אהבה אותי מאד והיא הראשונה שהבחינה שאינני שומעת.

 

חליל מילל בוואדי (המשך6)
מאת: נורית שושני

"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז 6)
חלק ראשון


פרק ט' (סיפורה של נעימה)

היום בו נולדתי היה היום האחרון בחייה של אימי, היא ילדה אותי בייסורים גדולים, שגרמו למותה. אבי הביא מינקת הביתה. הוא סיפר לי שהיא אהבה אותי מאד והיא הראשונה שהבחינה שאינני שומעת. היא החלה להביא את תינוקה לביתנו בתקווה שדרכו אלמד ליצור קשר עם ילדים. אבי סיפר לי שהמשחק עם התינוק הזה באמת גרם להתפתחות מהירה של יכולותיי, שאינן קשורות בשמיעה. המינקת הסבה את תשומת ליבו של אבי לכך שאני מגיבה לדברים שאינם בתחומי הראיה שלי למרות שאינני שומעת. יום אחד כדי לבדוק את התופעה המוזרה הניחה את תינוקה מעבר לדלת של חדר אחר בבית כך שלא יכולתי לראותו, היא סיפרה לאבי שכאשר ראיתי אותה התחלתי לחפש את תינוקה בעיני ומיד זחלתי אל אותה הדלת והתחלתי להלום בה ולבכות עד שפתחה את הדלת ואפשרה לי לזחול אליו.
אינני זוכרת את המינקת הזאת כי כאשר הייתי בת כשנתיים נאלצה משפחתה לעבור למקום אחר. אבי סיפר שהפרֵידה שלה ממני הייתה קורעת לב. הוא אמר שאני עצמי ישבתי ימים רבים ליד הדלת מחכה לה בעיניים עצובות. אבי הביא משרתת בשם ימימה שתטפל בי אבל, הוא החליט לעשות משהו כדי לשוחח איתי, הוא פינה שטח קטן ליד הבית והחליק את האדמה שבו. מידי יום כשחזר מעבודת יומו היה שולח את המשרתת ימימה, לטיול ומתיישב ליד שטח האדמה הזה ובעזרת מקל היה מצייר בו ציורים. הוא סיפר שאני תמיד התקרבתי אליו במהירות כדי לראות מה הוא עושה והייתי לוקחת מקל ומחקה את מעשיו בשמחה רבה. כך התחלנו לגבש את שפת הסימנים. תחילה אבא היה היוזם למה שנראה לי אז כמשחק, אבל מהר מאד התחלתי לגלות יוזמה משלי ולהפתעתו של אבא המצאתי סימנים והצלחתי בעזרת תנועות ומגע להסביר לו למה אני מתכוונת. אני זוכרת את עצמי בגיל ארבע בערך, יושבת ליד אותו משטח ומספרת לאבא מה קרה לי במשך היום. אבא היה בא, קורא את שכתבתי, מחבק ומנשק ורושם על המשטח סיפורים על אנשים שפגש ועל דברים מוזרים שכאילו קרו לו ותמיד הוסיף סיפור קטן מצחיק. ימימה, הצליחה ללמוד רק את הבסיס של השפה הזו, כי היא נעזרה בה רק כשקצרה רוחה. בדרך כלל הבנו שתינו אחת את השניה גם בלי הסיוע הזה. היא אהבה אותי ואני אהבתי אותה כפי שרק ילד יכול לאהוב. ימימה לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים, היא הייתה לי לאם ואני שימשתי לה פיצוי על הילדים שלא היו לה. כשהייתי בת עשר שנים פרצה בכפר מגפה של מחלת ילדים קשה וגם אני חליתי. ימימה לא משה מיצועי, היא פרשה לעצמה מצע לידי ושכבה עליו בלילה כדי להשגיח עלי. כאשר התחלתי להתאושש חלתה ימימה באותה מחלת ילדים. אבא הביא אישה מְרַפאה, שטיפלה בה במסירות, אך ימימה לא התאוששה ופעם שניה בחיי איבדתי אֵם ובאשמתי, כך לפחות חשבתי. לא יכולתי להפסיק לבכות ואבא לא ידע את נפשו מצער עלי ועל אובדנה של ימימה.
בחלוף חודש מיום מותה של ימימה הביא אבא משרתת חדשה, היא עסקה בעיקר בעבודות הבית, ניקתה, בישלה, כיבסה. אני התכנסתי בעצמי ולא נוצר בינינו קשר. היא ניסתה לגשת אלי והראתה לי חיבה, אבל אני התמרדתי נגדה והפגנתי עוינות ברורה כלפיה. אבא, בחכמתו וברגישותו הרבה, הבין לרוחי והניח לי עד שיום אחד, בתסכולי הרב העפתי את סל הכביסה הנקיה והתפלשתי בחול. המשרתת רצה לשדה וקראה לאבא. כשראיתי את אבא ברחתי מפניו, הוא רדף אחרי השיג אותי, לקחני בזרועותיו ואימצני אל ליבו. הוא הניח לי לבכות בזרועותיו שעה ארוכה ואחר-כך ניגש למשטח העפר ורשם: "נעימה שלי, רשמי את מצוקותיך ויוקל לך, כשאחזור מהעבודה נוכל לשוחח" הוא הוסיף: "האם תהיי בסדר עד שאחזור?" ואני רשמתי: "כן, אבא".
רשימת מצוקות: כולם שומעים ומדברים רק אני לא, אין לי אימא היא מתה באשמתי, גם ימימה מתה באשמתי, אני מחבבת את חמוטל המשרתת החדשה, אבל אני אציק לה עד שתברח כי אחרת גם היא תמות. אני כל-כך לבד כל היום. עד שאתה, אבא, חוזר מהשדה, עצוב לי מאד. אני מאד אוהבת אותך אז אולי גם אתה תמות בגללי. למה אסור לי לאהוב מישהו?
זו הייתה הרשימה שאבא מצא על משטח העפר כשחזר מן העבודה. הוא ניגש אלי, לקח את ידי והוליך אותי אל המשטח, הוא רשם: "את מרשה לי לדבר עם חמוטל על הרשימה שלך?" רשמתי: "לא יודעת, אני צריכה לחשוב". "בסדר" רשם אבא, "בואי נאכל ארוחת ערב ואחר-כך נדבר, את מסכימה?" "כן" רשמתי. נכנסנו הביתה, חמוטל חיכתה לנו בפנים מודאגות מאד, ראיתי שאבא אומר לה משהו, היא חייכה והלכה להביא את האוכל.
אבא לקח אותי ואת חמוטל אל משטח השיחות שלנו מיד אחרי שסיימנו את הארוחה. הוא רשם: "נעימה התאזרי רגע בסבלנות, אני רוצה להסביר לחמוטל מה זה" הנהנתי בהסכמה. ראיתי שאבא מסביר וחמוטל עושה תנועות של פליאה, מחייכת ואומרת משהו לאבא. אבא רשם מה היא אומרת: "לא יאומן, לא יאומן, האם תוכלו ללמדני את שפתכם?" אבא הביט בי ורשם: "את מסכימה ילדתי?" הייתי כבר עייפה מאד, עייפה מלהתנגד ורשמתי: "אני מסכימה, אבל עכשיו אני רוצה לישון", אבא אמר לחמוטל מה אמרתי ולקח אותי על ידיו למצע שלי. נרדמתי מיד וישנתי שינה עמוקה עד הבוקר.
חמוטל למדה את הכתב מהר מאד, היא הייתה חכמה וטובה. ברגע שיכולנו להידבר בינינו הכל נעשה יותר קל. חמוטל זכרה את רשימת המצוקות שלי והייתה מרבה לדבר על-כך ולהקשיב לי. הייתי עונה לכל שאלה שרשמה לי ורושמת לה מה אני מרגישה. היא שכנעה אותי לאט ובחכמה שמותם של אנשים אינו יכול בשום אופן להתרחש בגלל קשר איתי או בגלל שאהבתי אותם. כל הזמן היא הייתה רושמת ומספרת לי כמה אני יפה, כמה אני חכמה וכמה אני חזקה. בחברתה של חמוטל התחזק בטחוני העצמי. היא לימדה אותי לבשל, לארוג, לרקום, להיות עצמאית ולהסתדר למרות חירשותי ואילמותי. בזכותה התחלתי לצאת מהבית לבדי, לטייל, להביט לאנשים בעיניים ולנסות להעביר להם את מחשבותיי. יותר מפעם אחת הצלחתי להעביר מחשבות והרביתי להתאמן בכך.
כשמלאו לי שש עשרה שנים שוחחה איתי חמוטל והסבירה לי שעליה לעבור אל משפחה אחרת הזקוקה לשירותיה היא רשמה על משטח החול: "אני בוטחת בך, אני בוטחת בכישורייך, באומץ לבך, בחכמתך ואני אמשיך ואתפלל להצלחתך יום יום, אם תתרכזי היטב אולי תצליחי לשמוע את תפילותיי", הסתכלתי בה וחייכתי. לא היה לי פשוט להיפרד ממנה, אבל ידעתי שכך צריך להיות, אני כבר בוגרת דיי בשביל לעמוד על רגלי בכוחות עצמי.
באותה שנה, כשאבא יצא אליכם כדי להשתתף בחג הגז, הוא צירף אותי אליו. הוא חשב שעלי להתרגל לחברת אנשים, להתרגל לחיים כפי שהם מבלי שיגנו עלי. מהר מאד גיליתי בחור אחד, מכל האנשים שהיו שם, שיודע להסתכל ישר בעיניים ולהבין ומאז אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי, כן אשכול, אהבתי אותך במבט מהרגע הראשון. אחרי שהגעת אלינו ואבא נענה לך כשביקשת את ידי, נדמה היה לי שמפה ואילך אדע רק אושר.
יום אחד, שלח אותי אבא לחלקת הגזר ושני סלים בידי, הייתי אמורה לעקור גזרים לחתוך את עליהם, למלא את שני הסלים ולהביאם הביתה, העבודה הזו העסיקה אותי זמן רב. כשסיימתי יצאתי בדרכי הביתה כשאני עמוסה בשני הסלים הכבדים. צעדתי לאיטי ומידי פעם נשאתי מבטי בכיוון הבית, פתאום ראיתי עשן סמיך ושחור עולה מאותו כיוון. עצרתי, הנחתי את הסלים והתכוונתי לרוץ הביתה, הנחתי שאבא כבר חזר מן השדה והוא מחכה לי שם, אבל חשתי שמישהו תופס בשמלתי ואינו נותן לי לזוז. הרגשתי שאבא מסמן לי לברוח. תמיד ידעתי שיש משמעות לסימנים המוזרים, שאני רואה או חשה לפעמים, משמעות שאותה הייתי מגלה בדרך כלל לאחר מעשה, אבל דאגתי לאבא. שוב ניסיתי לרוץ ושוב חזרה התחושה שמישהו עוצר אותי ושוב הרגשתי את אבא מסמן לי לברוח והפעם ביתר תוקף. הסתרתי את הסלים בין הקוצים ורצתי במהירות בדרך העוקפת את הכפר. ידעתי שיש מקום בצד הדרך הזאת, שבו יש מין מחילה, שכל הפתח שלה מכוסה קוצים ודרדרים. רצתי אליה ובמהירות פילסתי לי דרך בתוך הקוצים, התיישבתי שם כשכולי רועדת, שרוטה ופצועה. חיכיתי עד שירד הלילה והתגנבתי אל ביתו של יועזר, אביו של חובב. בבית זה ביקרתי עם אבי כמה פעמים והכרתי את הבית ואת יושביו. נכנסתי לאט לאט אל תוך הבית, הגעתי אל מצעו של יועזר ונגעתי בו בזהירות, הוא נאנח, הסתובב והמשיך לישון, נגעתי בו שוב והוא עשה בידו תנועה כמי שמגרש זבוב, בפעם השלישית הוא התעורר ותפס בידי, היה ליל ירח מלא ואורו חדר דרך החלון. יועזר הביט בי בבהלה, אבל קם בשקט והוביל אותי החוצה. מאחורי הבית היה קרפיף מלא קש ותבן לחיות הבית, הוא פינה שם מקום וסימן לי לשבת אחר-כך עשה תנועה שלא הבנתיה ועזבני. הוא חזר כעבור זמן קצר ובידיו מצע של נצרים, אוכל ומים. קמתי ממקומי והוא פרש את המצע, סימן לי לשבת ושם על ידי את האוכל והמים. אחר-כך ליטף את ראשי וראיתי שהוא בוכה, הבנתי שמשהו נורא קרה בביתי והתחלתי לחשוש לחייו של אבא. יועזר ערם את הקש והתבן סביבי כך שאי אפשר היה לראותני מבחוץ והלך. שתיתי ובכיתי, אכלתי ובכיתי, הייתי מבוהלת, מבולבלת ועייפה עד מוות ונרדמתי. אימא של חובב העירה אותי, הייתה כבר שעה מאוחרת של בוקר ומסביב היה רִיק מוזר. לא ראיתי איש; לא בחצר ולא בבית. נכנסנו הביתה והאישה הנפלאה הזאת עזרה לי להתרחץ, מַשחָה את שריטותי ופצעי במִשחה מרגיעה, הביאה לי בגדים נקיים ואחר-כך סימנה לי לשבת על המרבד הפרוש על הרצפה, היא ישבה על-ידי, משכה אותי אל חיקה ושעה ארוכה ליטפה את ראשי ובכתה. הבנתי שאבא אבד לי ולא יכולתי לבכות, הרגשתי מאובנת. לקראת הצהרים חזרתי למסתור שלי ואימא של חובב סידרה שוב את הקש והתבן כך שלא יראוני. היא השאירה לי מים ואוכל ושמה על-ידי צרור, היא סימנה לי לא לפתוח אותו. ישבתי במסתור משמימה, עטופת יגון ומפוחדת. מבעד אניצי הקש ראיתי כל פעם מישהו אחר מבני המשפחה חוזר מעבודת יומו. הבחנתי שכולם עצובים ומודאגים. שוב נמנמתי. יועזר העיר אותי, השעה הייתה כבר שעת לילה כל בני הבית ישנו, הוא סימן לי לקום, לקחת את הצרור, שנתנה לי אשתו, ולצאת אליו. הוא הראה לי בידו שעלי ללכת אחריו.
דרך ארוכה הלכנו, שמתי לב שזו הדרך בה הייתי הולכת עם אבא לבמה בשילה, ההליכה בדרך הזאת עם אבא הייתה תמיד משעשעת ולקח לנו לפחות יומיים להגיע לשם, הפעם, עם יועזר, צעדנו בחשיכה ללא הפסקה ובמהירות ועם שחר הגענו לביתו של עזריהו, שם כבר חיכו לנו. את עזריהו הכרתי היטב כי הוא הִרבה לבקר אצלנו וגם הכיר במעט את שפתנו המיוחדת. אשתו של עזריהו הכינה מראש ארוחה גדולה. כשנכנסנו חיבקני עזריהו חיבוק אמיץ וראיתי שאין הוא יכול לעצור את הדמעות ובכל זאת לא הצלחתי לבכות. אחרי שאכלנו יצא יועזר בדרכו חזרה ועזריהו הוציאני החוצה ורשם על הקרקע: "נעימה מסכנה שלי, אביך מת". רשמתי: "אני יודעת" ורק אז פרצתי בבכי, כאילו רק הסימנים הברורים, הסימנים שלי ושל אבא, יכלו לפרוץ את הקיפאון שלתוכו צללתי.
חייתי אצל עזריהו כשלושים יום, הוא ישב איתי "שבעה" על אבא ואחר כך הקדיש לי את כל שעות הפנאי שלו, אפילו את ילדו הקטן הזניח. לימדתי אותו את שפת הסימנים שלי ושל אבא בצורה יסודית וכפי שראית, אשכול אהובי, הוא שולט בשפה עד כדי כך שהוא הצליח ללמד גם אותך.
לעזריהו יש כמה בתים קטנים, בשילה, הם אמנם מוזנחים, אבל מאפשרים קורת גג והוא מעמיד אותם לשרוּת אנשים הנזקקים לעזרה. לאחד מהבתים האלה הוא הביא אותי ומאז אני גרה בו. אינני יוצאת ממנו כמעט אף פעם, עזריהו דואג שלא יחסר לי כלום. מדי פעם כשכבר יורדת החשיכה הוא בא ומוציא אותי לטיול. הוא רושם לי מדי פעם, שעלי ללכת איתו לטיול כדי שלא אשכח איך הולכים. אנשים כמוהו יכולים להחזיר תקווה אפילו למי ששוכב על ערש דווי, לי הוא החזיר את הרצון לחיות ואת התקווה שעוד אזכה לראותך. היום, אחרי שהלכת, נזכרתי ופתחתי לראשונה את הצרור, שנתנה לי אימא של חובב, מצאתי שם שני מקלות מגולפים יפהפיים שאבא הכין כהפתעה בשבילי והשאיר אותם אצל יועזר. הם מיועדים לרישום על הקרקע. אני מתרגשת מהמחשבה שזו בעצם מתנת החתונה שאבא השאיר לי ולך, אנחנו נשתמש רק בהם כשנדבר בינינו וככה נזכור תמיד את אבא שלי.

פרק י'
שבתי מביתו של עזריהו שמח וטוב לב, היה ברור לי שאיש לא ראני בדרך ועזריהו כבר הכין לנו הכל. הוא מצא אפילו עגלה רתומה לצמד פרדות וכבר למחרת בלילה יכולנו לצאת לדרך. הייתי נרגש מאד. כשנכנסתי נשקתי לנעימה וניגשתי מיד לשולחן השיחות כדי לספר לה את החדשות, מצאתי שולחן מלא בסיפורה של נעימה. רציתי לקרוא כשאני מרגיש אותה צמודה אלי אבל נעימה הניעה בראשה: "לא" ורשמה באחת הפינות שנותרו פנויות: "קרא אשכול, אחר-כך נשוחח", היא התקפלה על מצע השינה שלנו ואני עמדתי וקראתי. עמדתי בגבי אליה כך שיכולתי לבכות, הייתי מזועזע מאד ונשארתי לעמוד כך גם כאשר סיימתי. הרגשתי שאני צריך לעכל את הסיפור הנורא לפני שאוכל לפנות אליה. נעימה חשה את מבוכתי, ניגשה אלי בשקט ונצמדה אל גבי, פניתי אליה ולחשתי נעימה, נעימה שלי, ידעתי שהיא איננה שומעת אבל הדיבור פרץ ממני, היא הבחינה שאמרתי משהו והגישה לי את אחד מהמקלות המגולפים, נטלתי אותו ביד רועדת, פניתי אל השולחן אך לא הייתי מסוגל למחוק את הרשום בו. נעימה מחקה הכל בכף ידה ורשמה: "הסיפור שלי רשום עכשיו בלבך ודי לי בכך" רשמתי: "אני אוהב אותך ולא אתן שיפגעו בך שוב". נעימה רשמה: "בוא נשתה קצת מים ונאכל אחר-כך תספר לי מה עומד בפנינו". זה היה צד באופייה של נעימה, שרק עכשיו גיליתי אותו, היא הייתה מעשית, מין מעשיות מרגיעה, גם כשאתה נסער מאד. שתִינו ואכלנו, אחר-כך סיפרתי לה מה הן התכניות. כשהיא קראה שעומדת לרשותנו עגלה רתומה לפרדות היא מחאה כפים בשמחה, רשמתי: "את מתנהגת כמו ילדה" וצחקתי, היא רשמה: "מותר לי להיות עוד קצת ילדה". התחלנו לארוז את מעט המטלטלים שהיו לנו ואחר-כך התפנינו שוב לאהבה. הפעם הייתה לנו הרגשה שהפכנו לגוף אחד, לנשמה אחת.
למחרת בלילה הגיעה העגלה ועצרה במרחק של כמה בתים מאתנו. לקחנו את צרורותינו, עלינו על העגלה ויצאנו בדרך אל החיים החדשים המצפים לנו.

המשך: חלק ב' - יבוא....

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל