בפעם האלף, לפחות
(נראה לי הרבה יותר),
התבוננתי בציוריו של ואן גוך.
קשה לי שלא להפליג בשבחו
ויכולותיו הצבעוניות
ופרטים רבים כל כך שתפס בגאוניותו,
אולם בזו הפעם
ראיתי את בחירת נושאיו
ובאמת שנחמץ הלב
מבדידות עצומה
המשתקפת מכל עץ וגבעה.
היכולת לשים את כן הציור
בספוט שהוא פשוט נהדר,
תוקעת את המסמר האחרון
בארונו, גם כבמאי.