על הימים שבהם חשבתי את עצמי לכוכב כדורגל

את הלקח החשוב ביותר על כדורגל למדתי עוד ברומניה, מאבי, שאמר לי באחד ממשחקי החוץ המפוארים של הקבוצה שלנו: "ברגע ששחקני העיר שלנו תוקעים גול, אתה רץ בכל המהירות ומתחבא באוטובוס אתו הגענו מהעיר שלנו."

בתור ילד היה לי להט לכדורגל, כדורגל היה ספורט העל ברומניה. אני זוכר חולצת טריקו עם מלבן גדול על החזה – שהייתי לובש ברומניה כששיחקתי כדורגל. תמיד כשלבשתי חולצה זאת הייתה לי הרגשה של איזה כוכב כדורגל...
חלום ילדות שלי היה לשחק כדורגל ממש וניסיתי, בבגרותי בארץ, אפילו להתקבל לבית"ר כשגרתי בראשן לציון.
היום במבט ארוך לאחור אני רק יכול לצחוק על עצמי, על כל התקופה הזאת, שאני עכשיו יודע שאפשר לומר שהגעתי לארץ הנכונה מבחינת הרמה שלי בכדורגל.
אני זוכר איך בצעירותי, הזכיר לי אדם מבוגר, מה זה בעצם החשיבות של לנצח בכדורגל. "אם ישראל תנצח" הוא אמר, "אנשים יתחילו לחפש את ישראל על המפה וילמדו להכיר בקיומה!" אנשים תמיד התרגשו בצורה מיוחדת, כאשר סיפרו על משחק כדורגל שנערך במסגרת איזה מונדיאל. היה זה כאילו הם ממש אסירי תודה שזכו לחיות באותה תקופה...
בעיר אליה עלינו, אילת, אבי היה חלק מאוהדי קבוצת הכדורגל המקומית. "המרק יהיה מריר", היה חברו של אבי, ממוצא הונגרי-רומני גם כן, נוהג לומר, אחרי שהקבוצה האילתית הפסידה באיזה משחק כדורגל בבית (כי מחוץ לאילת אף אחד לא נסע עם הקבוצה....) אני זוכר כיצד השחקן המועדף באילת היה עובד בנמל אילת, בתפקיד מפנק להפליא....
למרות שכאמור, לא הייתי חובב כדורגל בפרט וספורט בכלל, בילדותי התרשמתי לשמוע אנשים מבוגרים שסיפרו על משחקים גדולים בהיסטוריה של המונדיאל. שחקנים כמו פושקש ההונגרי הפכו לאגדות, כמו גם סטלמך ושפיגל ושפיגלר בארץ. הייתה זאת ממש תורה שבעל פה, שנמסרה מאדם לאדם, לאורך השנים, על שחקני התקופה. משהו בסגנון: פושקש מוסר לסטלמך, סטלמך לשפיגל ושום מרים....
את הלקח החשוב ביותר על כדורגל למדתי עוד ברומניה, מאבי, שאמר לי באחד ממשחקי החוץ המפוארים של הקבוצה שלנו: "ברגע ששחקני העיר שלנו תוקעים גול, אתה רץ בכל המהירות ומתחבא באוטובוס אתו הגענו מהעיר שלנו."
מעולם לא הבנתי היטב את משחק הכדורגל. בתור ילד גיליתי שהרבה יותר קל לרוץ עם הכדור דווקא לכיוון השער שלך ולא הבנתי מדוע כל חבריי כועסים עליי שאני נוהג לעשות כן כל אימת שאני מקבל את הכדור.
גם הניסיון להפוך אותי לשוער הקבוצה לא הצליח, מפני שבאופן אינסטינקטיבי זזתי הצידה כל אימת שבעטו לכיוון שלי. האינסטינקטים הבריאים שלי נועדו כנראה למקומות אחרים... בכלל, הקריירה שלי בתור האיש בין הקורות בקבוצתי לא תהיה כלולה לעולם בקורות חיי.
המונדיאל זה הזדמנות לשדרי הספורט ללמוד שפות זרות, הם מדקלמים את שמות שחקני כל נבחרות העולם ולמשך המונדיאל השפה של כל מדינה משתתפת הופכת להיות מורכבת משמות שחקניה ובייחוד משמות כוכבי הנבחרת שלה.
כמובן שלכדורגל יש גם צדדים אפלים, לא רק שזהו ספורט שמשתתפיו נפצעים כמו במלחמה ממש, גם האוהדים הם טיפוסים לא הכי סימפטיים...
כמו שהקללה הומצאה אחרי היריקה – כהשלמה, ככה הכדורגל הומצא מיד כאשר האדם התחיל לבעוט. יש החושבים שהשתוללות האוהדים במשחקים היא הסיבה הפסיכוטית להמצאת המשחק הזה, אבל למעשה האלמנט הדומיננטי פה זה הרצון הקדום של האדם לבצע לינץ' איש ברעהו.
שכן מאחורי כל קבוצת כדורגל מצליחה, עומד קהל אוהדים גדול שיש לו רק שאיפה אחת: לעשות לינץ' במאמן הקבוצה, או לפחות בשופט, או בקבוצה היריבה – לא משנה מה – העיקר המטרה גבוהה!
היצר הקדום הזה שקיים עוד מימי המערב הפרוע והרומאים – עומד מאחורי הצורך העז שחש כל קהל לייסד לעצמו קבוצת כדורגל ראויה לשמה. העניין הזה של להפסיד או לנצח מנקז החוצה את היצרים העמוקים ביותר של האדם – והוא בעצם מאפשר לקהל האוהדים לבוא בדרישה הלגיטימית של כל קהל אנושי: לתלות את האחראי! ככה הוא יכול להיפטר מהזעם הרב העצור בכל בן אנוש ולחוות את החוויה המטהרת של הלינץ' – חוויה אנושית קדומה ובסיסית!
המונדיאל הצליח תמיד להעמיד את הדברים בעולם שלנו בפרופורציה ולהוכיח שהכדור לא רק עגול, אלא כדור הארץ עצמו אינו עגול סתם, אלא כדי לסמל שהוא שייך לארץ שתזכה בניצחון במונדיאל.
ואכן תמיד הצלחנו לשכוח במשך המונדיאל את כל צרות כדור הארץ. שכחנו שיש המון רעבים ואלפי מתים מדי יום לחינם. חובבי הכדורגל הוכיחו שהם מעבר לשטויות הללו ומי שלא בועט בכדור שיסתום את הפה ולא יבלבל את המוח עם הצרות שלו! האוהדים הוכיחו שהם לא אדישים וכשיש צורך דחוף, כגון כשהקבוצה שלהם מפסידה, הם נלחמים כמו אריות ממש!
מדינה שמנצחת משחק במונדיאל, היא לא אותה מדינה שהייתה לפני ובוודאי לא אותה מדינה שהייתה אילו הפסידה משחק. זה משהו מעל ומעבר. דומה שאוכלוסיה שלמה של הארץ המפסידה, מרגישה כאילו חטפה בעיטה בישבן! כן, לפעמים נדמה שהכדור הוא רק אליבי ומה שבאמת ארץ אחת רוצה לעשות לשנייה זה לבעוט לה בתחת ובכל הכוח! זה עדיין אולי לא שווה ערך לשמחה של הקהל הרומאי בקולוסאום או של קהל הגיליוטינות בימי צרפת העליזים, או אפילו לא של הלינצ'ים המפורסמים של האמריקאים, אבל עדיין ההתלהבות, השמחה ההמונית הגורפת ושיכרון החושים כולם נמצאים שם!



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל