פרופיילר יהודי-ערבי

רגש האשמה הגלותי היהודי חונק אותם למוות, והוא אויבם האכזרי והחמור מכולם.

אופיים הלאומי של אויבים קובע במידה רבה את צורתה החיצונית של המלחמה ביניהם. יש אופי לאומי. קיבוץ אנושי שיש לו זהות לאומית, יש לו אופי משלו. כך גם הערבים והיהודים.
דוד קמה הוא הפרופיילר שבחרתי להביא ממנו את סקירת הפרופיל המשווה בין הערבים לבין היהודים.

הרגש והשכל – אצל הערבים שולט הרגש. הם מערבבים מציאות עם דמיונות. הערבים פתחו במלחמות , כשהם דחופים ומונעים בכוח רגשותיהם המשתוללים ותגובותיהם האימפולסיביות. אצל היהודים שולט השכל, והוא עליון על הרגש. הם מציאותיים ביותר. יש בהם חזון ומציאות, אך תמיד יגבר המצוי על הרצוי. משום כך, במלחמה עם הערבים, נוהגים היהודים איפוק מקסימלי וקור רוח מופלג.

סובייקטיביות ואובייקטיביות – הערבים הם סובייקטיביים כעיקרון מוביל. הם מעמידים עצמם באופן עיוור על דרישותיהם ואינם מוכנים להכיר בלגיטימיות והשאיפות של האחרים. מעולם לא העלו על דעתם כי ייתכן שגם ליהודים זכויות וטענות צודקות. זו אבן הנגף העיקרית ביכולת להידבר עימם. ליהודים יש אובייקטיביות פנומנלית. הם מבינים תמיד את הצד שכנגד. תמיד הם נכונים לצאת לקראתו. יש כאן חולי מסויים שמתבטא בכך שהיהודים מלמדים סניגוריה על אויביהם האכזריים ומקטרגים על עצמם.

יחס לכוח ולשלטון – הערבים הינם רבי אמנים בניצול הכוח שבידם. לא יעלה על דעתם, שהחזק, אשר בידו הכוח והשלטון, אינו שואף לממש את יתרונו ולהאדיר את עליונותו על החלש ממנו. לגביהם, "כל דאלים גבר". הם משוכנעים שאילו היהודים ינצחו, כי אז היהודים ינצלו את כוחם כדי לדכא את הערבים ולנצלם. הם לא מסוגלים לתאר לעצמם אפשרות אחרת. לעומת זאת, היהודים אינם מכירים על פי רוב בכוחם ובשיעור עצמם האמיתית. היהודים נוטים להמעיט בערכם העצמי ולמעט באפשרויות הפתוחות לפניהם. היהודים אינם רואים את עצמם בני חורין להעז ולפעול כבני עם חופשי ושווה זכויות ב"משפחת העמים", ובוודאי שאינם רואים עצמם כמנהיגי העולם. זו אחת מנקודות התורפה של אופיים הלאומי של היהודים.

משא ומתן – הערבים הם רבי אמנים במשא ומתן סכום אפס. מה שהיריב מרוויח זה הפסדם, ומה שהיריב מפסיד זה רווחם. הם ממוקדים במניעת רווחים מיריבם, ובכך הם מרוכזים לחלוטין. רק היהודים, מכירים בעיקרון "משחק שיתוף הפעולה", המניח כי הסכם – בדומה לעסקה מסחרית – עשוי להביא רווח והנאה לשני הצדדים גם יחד. רק היהודים מכירים בכך כי בתחום היחסים הבינלאומיים עשוי אי הסכם להביא סבל ונזק עצום לשני הצדדים. הערבים אינם משחקים במשחק הזה כלל וכלל. היהודים הם בכיה לדורות בניהול משא ומתן מכיוון שהם תמיד מציעים קטגורית את הפשרה מייד בהתחלה. היהודים שוכחים שאת הוויתורים מבצעים באמצע המשא ומתן ולא לפניו. ולכן, כמעט תמיד מול הסחטנות הערבית היהודים נדחפים מהר אל קן המגן האחרון, אל החיוני ביותר, שהוא מבחינתם "ייהרג ובל יעבור". היהודים מעלים לכתחילה דרישות מינימליות ותובעים רק את החיוני להם ביותר. זהו מצעד האיוולת של היהודים. זהו הפרדוכס הגדול – היהודים, העם הרך והוותרן בעולם, נתפס כנוקשה ועקשן רק משום שבשלב מהיר מאוד במשא ומתן, לאחר שוויתר על הכל כמעט, הוא פשוט מאין ברירה מתמודד על החיוני והמינימלי עבורו. כמו כן הערבים הם מומחים בכזב, בהונאה, בהעמדת פנים, לעומת היהודים שהם חסרי כישרון כזה בעליל.

כבוד וכבוד עצמי – אצל הערבים הכבוד הוא מעל לכל. הכבוד הערבי הינו אגואיסטי, פרימיטיבי, קנאי, קטנוני וילדותי. הערבים מנצלים את הפגיעה המדומה או הממשית בכבודם בכדי להעלות דרישות לפיצוי מופרז או לנקמה. כך הפכו הערבים את הכבוד המדומה שלהם ככלי אימתני במלחמה ביהודים. והיהודים, נדחקים למלא את כל רצונותיהם של הערבים רק בכדי להימנע מלפגוע בכבודם. היהודים לעומת זאת, חיים ללא כבוד עצמי. אין דבר כזה בעם היהודי. כך איבד הצד היהודי קלף מיקוח ראשון במעלה בתנאי המזרח התיכון.

נקמה וסלחנות – הנקמה אחות הכבוד היא, בקרב הערבים. הנקמה והכבוד הם הזוג הנצחי באופייה של האומה הערבית. הנקמה היא תופעה ממוסדת בתרבות הערבית. היא חובה אישית וחברתית מהמעלה הראשונה. היא אינה תלויית זמן, מקום ושיח. שום סולחה לא תנחם ותרצה את הערבים על ההשפלות שהסבה להם ישראל בעצם תקומתה והעלבונות שספגו ממנה בנצחונותיה החוזרים והנשנים. הנקמה זרה היא ליהודים. הם רחוקים במידה מדהימה מרצון לעשות מעשי נקם באויביהם וצורריהם. לא זאת בלבד ! היהודים סלחו לגרמנים. סלחו לאירופה וסלחו לעולם. בשל סלחנות תמוהה זו (על אנושית, תת אנושית ואולי שלא מתחום אנושי) יוצאים הערבים בעונשים קלים מאוד על מעשיהם וכוונותיהם הזדוניים.

יחס אל חיי אדם – מן המפורסמות כי הערבים מזלזלים בחיי אדם. כי ערכם של החיים פחות בעיניהם עד מאוד. שהחברה הערבית עומדת וקיימת על מאזן של דם. דם תחת דם. חיים תחת חיים. לאמיתו של דבר, הם מסתירים את צערם ורגישותם לחללים הנופלים מצידם. הערבים מבינים שהעלאת הצער והמכאוב האישיים והלאומיים אל השדה הפוליטי מחלישה אותם ופוגעת בכושר העמידה שלהם. הם מעמידים פנים, שהם בזים לחיי אדם, ואין הם נחשבים בעיניהם מאומה. יותר מכך, הם מכריזים קבל עם ועולם, שאין לחיי אדם ערך בעיניהם, בעוד שלגבי היהודים, ההיפך הוא הנכון. היהודים שכנעו את עצמם ואת העולם כי חיי אדם הם עבורם ערך עליון. אלא שערך עליון זה בטל בשישים במדיניות ההבלגה ברמה הלאומית אל מול ערך השלום שאין לו סיכוי ולעולם לא ייכון. זאת ועוד, בטל ערך החיים כליל אל מול ערך החופש לנהוג ברכבם ולעשות ככל העולה על רוחם להגשמת עונג רגעי וחסר תכלית. ברוב איוולת היהודים, הם שוקדים להוכיח עד לזרא, לעצמם ולעולם, עד כמה הם רגישים וסובלים נוכח מותם של אנשים במלחמה. וזו נקודת תורפה רגישה מאין כמוה. היהודים, המקדשים יותר מכל עם את ערכם של חיי אדם, מרמים את עצמם יום יום שהם אכן נאמנים לקדושה זו, ודווקא בשל כך הורגים בהם בדרך קבע חללים רבים ככל האפשר, כשהתגובה שלהם לכך היא סלחנות תמוהה ותגובה רפויה עד למאוד.

היחס לשלום – הסיבה שאין הערבים חפצים בשלום עם היהודים היא – כי עבור היהודים השלום כמוהו כניצחון. השלום מבטא את שאיפת היהודים כי הערבים יכירו במדינת היהודים וישלימו עם קיומם. אך זהו בדיוק מה שאין הערבים מוכנים לתת. הערבים מוכנים לעשות שלום עם מדינת ישראל מתה, עם הפגר הציוני, עם אומה יהודית שמוכנה לוותר על שאיפותיה הלאומיות בארץ ישראל. תרבות היהודים רואה בשלום ערך עליון שבעליונים. הערבים רוצים בשלום של קיום – יחיד, ואילו היהודים רוצים בשלום של קיום-יחד.

רוח וחומר – עם הרוח במלחמת היהודים בערבים – הוא העם הערבי. כאנשי מזרח אמיתיים, כילידי מדבר נוודים, בזים הערבים לחומר. הוא עבד להם. לא הם עבדים לו. השיקול החומרי כמעט שאינו מעסיק את הערבים במלחמתם ביהודים. הערבים השקיעו מאות בשנים על טיפוח הלאומנות ורוח הלחימה שלהם. הערבים השקיעו עשרות בשנים והון עתק בהסברה ושכנוע פנימי וחיצוני בצדקת דרכם ומלחמתם. לעומתם, בקרב היהודים, שיקולי החומר תופסים משקל מכריע. לעולם אין היהודים מוכנים לעמוד בנזקים בממדים שהערבים מוכנים לעמוד בהם. לפיכך, היהודים שהתגלו כאנשי חומר מובהקים, משלמים מחיר נורא, על התעלמותם מערכי הרוח. לפיכך, מוותרים היהודים, ומשלמים כמעט כל מה שישיתו עליהם, ובלבד שיתקיים הסדר, שיביא עימו "שקט תעשייתי" וסוף להפסדים חומריים.

יחס למלחמה בין היהודים לערבים – הערבים התגלו כחסרי מעצורים כמעט לחלוטין במלחמתם ביהודים. שום מגבלה אינה כובלת אותם. אין מעצור ליצריהם. הם מוכנים לנקוט כל אמצעי בכדי לפגוע ולהזיק ליהודים. אין לערבים כל רגשות אשמה או אי צדק במלחמתם. אין הערבים מהססים, נבוכים, או חסרי בטחון באשר לחתירתם לניצחון. הערבים לא יתנצלו, יסבירו, יתגוננו, אלא אם כן הם עושים זאת בהעמדת פנים. להיפך, לרוב הם יאשימו, ישמיצו ויתקפו. הם עזי פנים, חסרי בושה, ולא מסתירים כלל וכלל את מטרתם להשמדת עם ולחיסול מדינתו. אצל היהודים – ההיפך הגמור. הם חדורי רגשי אשמה. היהודים אחוזי פחד וספקות, על שהעיזו ומרדו בגויים. רגש האשמה הגלותי היהודי חונק אותם למוות, והוא אויבם האכזרי והחמור מכולם.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל