האם העברית גוועת?

מה קורה באמת לעברית. זו שעל החייאתה חלמו ונלחמו כה רבים? האם דינה להיעלם בהדרגה מעל במת ההיסטוריה

העברית על ערש דווי
אומרים שמתוך כשש מאות אלף ישראלים שחוו כאן את הכרזת המדינה בשנת 1948, הלכו כבר כחצי מיליון לעולמם.
אומרים שכיום מסתובבים בינינו רק כמאה אלף גברים ונשים שפלא תקומתה של העברית עדיין צרוב בתודעתם, והם נאמנים לשפה וקנאים לה.
הם רואים בפחי נפש את ההתעללות בשפתם, שהושפלה, הוזנתה, הוגכחה, הצמיחה מיני גידולים מוזרים, ואינה יודעת את נפשה מבושה.
הם נושאים את געגועיהם לעברית ההיא, הצחה, הגאה, המבריקה, שכנראה הלכה לבלי שוב. אפילו האקדמיה ללשון העברית אינה יכולה לעמוד בפרץ, משלימה עם שיבושי לשון נלעגים ומאשרת חידושים מוזרים שאין הציבור הרחב מעכל אותם.
אני קורא לעיתים שורות ספורות משיריהם של ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, פן, אלתרמן, והם נשמעים באוזניי כהד מימים רחוקים. אני מעיין לפעמים באותם פרקים בתנ"ך שלמדנו בעל פה והשגורים על פינו עד היום ותוהה כמה אנשים במדינה הזאת יבינו בכלל את פשרם או יעמדו על משמעותם ודקויותיהם.
אין מנוס כנראה מהעובדה שהעברית ההיא הולכת ומאבדת את אחיזתה במרביתו של העם, וכי הנוער אינו מכיר אותה כלל ולא יזכה להכירה מקרוב. וכי כיצד ומתי?
אז האם עלינו לגנוז אותה בתכריכי הזמן? לקבור אותה עם האתוס ההוא שהפך שכיב מרע? להשלים עם עובדת היותה בכל זאת שפתם של כעשרה מיליון דוברים ברחבי העולם, על כל הליקויים, הטעויות, הפגמים, והלעז שהוכנסו לתוכה?
נראה שרק הזמן ייתן תשובה.

הרהורים והתלבטויות בשנת השישים ושבע למדינה


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל