השמיים נפלו. אבדן - מוות פתאומי והמסע חזרה לחיים.

מוות הוא אירוע צפוי בחיים. אנו בעלי החיים היחידים שיודעים שנמות בודאות. עם זאת, אנו בהלם כשהוא קורה. אבדן אדם קרוב במיוחד אם הוא פתאומי, אינו מאפשר חזרה מידית תקינה לחיים. זה תהליך בלתי נמנע עם מסלול ושלבי התמודדות חשובים שעל האדם האבל לעבור בדרך אל ההשלמה עם המוות והחזרה לחיים.דילוג על שלבים אלה- עשוי להקשות על החלמה מלאה .

חשבתי שלא אכפת לו בכלל....

היא מספרת לי: "תשמעי, הייתי בלוויה מרגשת של אדם בן 40 שמת לפתע בשנתו, מה אגיד לך,
אשתו ושני ילדיו נראו כאילו לא קרה כלום, לא ראיתי דמעה אחת! שמעתי את אחת מהמשפחה,
שלדעתי לא היתה בקשר קרוב איתו צועקת ומייללת.... ומהצד של משפחתו הקרובה?
דממה, מי יודע למה הם מתנהגים ככה, אולי הם לא אהבו אותו?
אבל בכל זאת היתה לו בת בת 10 , אז לא יודעת מה קורה פה. "

חשבתי לעצמי - כנראה אין לה מושג שבשלב זה - אולי מי ששותק הוא פשוט בהלם? הכואב ביותר!

מי שהתבונן המהלך שנות חייו באנשים אבלים בסביבתו , במיוחד בארץ מוכת כאב ומלחמות כמו ישראל,
או חווה בעצמו אבדן כזה יכול לשים לב, שתהליך האבל רווי קיצוניות וטלטלה,
יש מצבים שונים, רגשות שונים - קיצוניים לכיוונים מנוגדים,
ולוקח זמן עד שהאדם יכול להתבונן נכוחה , משלים ו"חוזר לחיים "
 

מוות של קרוב, במיוחד אם הוא פתאומי , בא מהר ונשאר הרבה זמן

תהליך ההשלמה עם אובדן אדם יקר אינו עובר בבת אחת ובקלות. זה זעזוע גדול מידי ,
שהדעת אינה יכולה להכיל. על כן, נחקר נושא זה רבות.
מסתבר, שהאבל עובר שלבים שונים , שמאפשרים בסופו של דבר לאדם,
לאסוף את עצמו, לבנות הגנות, ולרכוש כלים להתמודדות עד ההשלמה והמשך במסע החיים. .
יש חשיבות להכרת תהליכים אלה, כדי שנוכל לדעת להכיל ולצפות לכאב הנורא המלווה גם את קרובינו וגם אותנו
בתהליך אבל.
כך נדע לצפות ולדעת , לא ניבהל, ולא נהיה מוטרדים או נדחק באדם לשנות התנהגותו.
כאן מוצגת התמודדות עם אבדן לפי קובלר-רוס (1977) המתייחסת לשלבים העוברים על האבל בעת אבדן

שלב ראשון – שלב ההכחשה.

בימים ראשונים, אין יכולת קוגניטיבית ורגשית להפנים את פתאומיות אבדן אדם יקר.
האבל נוטה להכחיש את המוות.- פשוטו כמשמעו.
נשמע מוזר, אך קיימות תחושות שאולי חלה טעות, וזה לא נכון .. או לא נורא.
תחושות כגון ציפייה שעוד רגע הוא יכנס הביתה...מאוד אופייניות.
האבל ממאן ואף אינו יכול להתמודד עם המוות ולקבל את העובדה שהיקר לו אינו בחיים.
שלב זה עשוי לבוא לידי ביטוי במשפטים כמו "זה לא יכול להיות, רק אתמול צחקנו/ קבענו למחר...הכל בסדר, לא נורא "
חוסר יכולת לבכות. דיבור על המת בלשון הווה ולא בעבר. אפיון של שיתוק/ הלם - חוסר יכולת לתפוש מה באמת קרה. .

שלב שני – שלב הכעס.

כאשר המציאות מכה, וההכחשה כבר אינה יכולה להימשך ואינה סבירה, היא נוטה להתחלף בכעס, זעם,
עם רגשות אשמה, האשמה ודחייה . רגשות אשמה יכולים להיות כלפי עצמי --משפטים אופיינייים " אולי יכולתי למנוע,
אולי אם הייתי קשוב, לוקח אותו בעצמי- ואז הוא לא היה עולה לטרמפ, אולי אם לא הייתי רב איתו, המילים האחרונות שלי היו נזיפה..
למה לא אמרתי שאני אוהב. "
רגשות כעס כלפי הקורבן/ המת: "למה לא נזהרת, אמרתי לך שאסור, למה לא הודעת לי, "
כעס מופנה כלפי הסובבים, בכללם המשפחה, הקרובים, הרופאים וכו'. האדם שואל: "למה דווקא אני?".
הכעס מופנה בדרך-כלל אל מי שאין להם אחריות, אשמה או שליטה ישירה במצב.
שלב זה הוא מעין רגרסיה לשלב התפתחותי מוקדם יותר
אך חשוב לזכור שהוא תנאי הכרחי לכך שהאדם יוכל להגיע לשלב הדיכאון, הוא השלב הבא.

השלב השלישי – שלב הדיכאון.

הכעס מפנה מקום לתחושת ריק איומה שבאה לידי ביטוי בדיכאון כלומר בהפסקת ההתעניינות בעולם הפנימי והחיצוני,
אבדן האמונה ש"יכול להיות טוב" . הפניית כל האנרגיה להתאבלות. הדיכאון בא כחלק מההכנה לפרידה הסופית.
בזמן דיכאון יש משפטים אופייניים למחשבה או לאמירה.
"מה החיים שווים, אין צדק בעולם, לא שווה לחיות, צדיק ורע לו, מה נשאר לי בחיים, (חמלה עצמית ) , העולם מסוכן, לא צריך להאמין בכלום..."
חשוב לדעת , שבמקרה של אבדן אדם קרוב האבלים ממשיכים להתמודד עם שלב זה,
והוא עשוי לשוב ולהופיע מדיי פעם במשך החיים.
אירוע חגיגי או יום שנה יכולים להחזיר את האבל למשבר ולדיכאון. אך זה חולף.
זה שלב חשוב בו האדם מתמודד עם הידיעה שאי אפשר לשנות את מה שקרה.
שיתכן שיצטרך למצוא תחליף לאהובו - ויתכן שהתחליף נמצא באדם עצמו.

שלב רביעי – שלב ההשלמה. אלה החיים- והם יפים !

האדם עשוי לחוות תחושה של ריק, הכאב נוטה לקהות, הופך לחלק מהחיים.
לראשונה אדם מתבונן מתוך הבנה על החיים, לראשונה הוא מבין שאין חזרה לעבר.
שאפשר להמשיך בחיים. שאפשר למצוא שמחה, תקווה, הנאה, הרפתקאה בחיים.
בחירת סוג המשך החיים ואיכותם , תלויה באישיות האדם, בסוג ההתמודדות שלו,
בלקיחת אחריות על חייו ביכולת לקבל עזרה אם הוא זקוק לה.
על המשכם ללא האדם האהוב עליו.. לפעמים יש המאמצים אמונה ב"מעל ומעבר" בעולם הבא.

משפטים אופייניים: " כל אחד מת בסוף. כך או אחרת, לכל אחד יש את המסע שלו בחיים, שווה לחוות כל דבר,
כולנו ניפגש באיזשהו שלב., מסע החיים הוא אחד נמשיך גם בשבילו. "

בשלב זה האדם גם עוסק בפרידה מן הדימוי האידאלי של אובייקט האבדן
ומחפש דרכים חלופיות למלא את החלל שנוצר.
חוקרים אחרים קראו לשלב זה "ארגון מחדש "
שלב האפשרות של חזרה לחיים, ומעגלי חיים שמתרחבים ומאפשרים חזרה לפעילות כמו לפני האבדן.

 

 

סיכום- החיים הם מתנה והם מסתיימים כך או אחרת.

מוות פוגע באלה שנשארו מאחור. למרות ודאותו, הוא מהווה אסון כבד.
ולא מאפשר החלמה מיידית.
בין סוגי המוות יש את המוות הפתאומי, בגיל צעיר- מוות שאינו צפוי ואינו נתפס כדרכו של עולם.
חשוב לזכור שגם המוות כמו כל שלב בחיים ,
מהווה שיעור חשוב במסע החיים,
אנשים עוברים אותו ואם הם חכמים הם לוקחים גם שיעור ממנו לגבי מסע החיים.

אמונה- לדעתי היא שלב מעניין שמכיל את הזכרונות שמלווים אותנו וקיימים בבהירות ותמיד.
ומסמלת את החיבור הרוחני שתמיד הולך איתנו - לעד - ואינו מסתיים ---לעולם! .

עובדה : מסע החיים מסתיים במוות.
כולנו נפגשים בסוף....
והעיקר - בואו נחיה טוב ככל האפשר את ההווה.

אורנה אורבך תאומי


 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל