סמלים בתנ"ך - לא רק מיתוסים

למה היו הנשים האהובות בתנ"ך עקרות? מי היה האל דגון? האם השמש והירח באמת עמדו דום לפי מצוותו של יהושע? ומה עם הסיפור על אתונו של בלעם? האם אלו רק אגדות? או שהדיווחים האלה קשורים למציאות בדרכים בלתי-שגרתיות?

שמות ומקורם

אברהם אבינו ואשתו שרה אמנו נקראו על-שמם של האל הראשי של דת ההינדו, בראהמא, ואשתו האלה שרה-סוואטי, זוג אלים הודים שפולחנם הגיע גם לממלכת מיתאני הקדומה, ששכנה באזור דרום-טורקיה וצפון-סוריה, ונהרסה בסביבות 1300 לפנה"ס. במרכזה של מיתאני, ממש ליד עיר-בירתה וואשוקני, נמצאה העיר חרן שבה נולדו אברהם ושרה. תרח, אבי אברהם ואחותו החורגת שרה, הגיע לשם משנער, הלא היא שומר העתיקה, ששכנה בעירק ובפרס. בני-משפחתו של תרח עסקו כנראה בעבודת-פולחן, כפי שמרמז מעשהו של אברהם - ניתוץ פסילי אביו. לכן נקרא בן-דודו בתואל - כנראה קיצור של "בית-האל". בנו של בתואל נקרא לבן כנראה לפי צבע עורו, שבלט בין בני-משפחתו ותושבי-המקום הכהים עד-כדי-כך שהיה ראוי לציון. אחותו נקראה רבקה,- גם הוא קיצור של שם אלה הודית,- "מט-ריקה" - "אם גדולה", או דבאקה,- אמו של האל ההודי קרישנה. לאה, בתו של לבן, מתוארת כ"רכת עיניים." אולי ירשה את עורו הלבן של אביה, ואולי היתה כחולת עיניים, או אף לבקנית, רחוקה מאידיאל היופי השחרחר המתואר בשיר-השירים. הצבע הוא מוטיב חשוב גם בסיפור אהבתו של יעקב לרחל. יעקב מבקש כתשלום על עבודתו תמורתה את הכבשים המנוקדות, לא את בעלות הצבע האחיד שהן הרוב הטבעי. כבר אז ידעו קדמונינו, שהעוברים ברחם מושפעים ממה שקורה לאמהותיהם. כך הניח יעקב צורות שונות לפני הכבשים שבאו לשתות מן השוקת, והן הושפעו מן הצורות וילדו צאצאים מנוקדים. מעשה-כשפים? כיום הוכח מדעית, שהעובר ברחם אמו שומע מה מתרחש בחוץ, קולט את חוויותיה של אמו, ואף מבחין בין אור וצל.

במגילת-אסתר מופיע זוג נוסף של גיבורים עבריים הנקראים על-שם אלים זרים.
מרדכי נקרא על-שם מרדוך MARDUK, האל הבבלי הגיבור,
שנלחם באלת התוהו-ובוהו הדרקונית תיאמת,
ניצח אותה וסייע ליישב את כדור-הארץ
וליצור ציוויליזציה אנושית.
שמה של אלת האהבה והפריון הבבלית היה אשתר,
בגרסה הכנענית עשתורת, בגרסה היוונית אפרודת או אפרודיטי, ובגרסה העברית - אסתר.
כיוון שהבבלים היו ממוצא שמי, ממש כמו העברים, והפרסים לא,
החליטו כותבי מגילת-אסתר להעניק לגיבורים, ששמותיהם המקוריים
היו בוודאי פרסים - כלומר זרים -
שמות יותר קרובים לרוח היהדות, ששאבה רבות מן התרבות הבבלית העתיקה.
התרבות הבבלית עצמה התבססה רבות על התרבות השומרית שקדמה לה,
וכידוע נולד תרח אביהם של אברהם אבינו ושרה אמנו בארץ-שנער - הלא היא שומר הקדומה.
כך, בנתינת שמות בבליים לגיבורי מגילת-אסתר הפרסיים, נסגר מעגל הסטורי.


במגילת-רות כל השמות הם סמליים, ואין-ספק שהוענקו לגיבורים לאחר מעשה. בתקופה שבה הסיפורים עברו מפה לאוזן, יתכן ששמות הגיבורים נשכחו.
לכן נקראה נעמי כך, כי היתה "אישה נעימה".
לעומתה עורפה נקראה כך כי "הפנתה עורף" לחמותה.
בניה של נעמי נקראו "מחלון" מלשון "מחלה" ו"כליון" מלשון "כלייה". אף אמא שפויה לא היתה קוראת לבניה בשמות נוראים כאלה. השמות ניתנו לגיבורים ע"י סופרי התנ"ך אחרי מותם, כדי לסמל את גורלם.
השם "רות" הוא קיצור של המילה "רחמנות", שרווח בימי-קדם גם במצריים העתיקה. ואכן היתה רות רחומה ורחמניה.
בועז נקרא כך כי היה "בו העוז" לעשות מעשה שיכול היה גם לעורר ביקורת ואפילו בוז - לשאת לאישה אלמנה ענייה, מחזרת על הפתחים, ממוצא זר. לא רבים היו מעזים לאסוף אישה כזאת אל ביתם המכובד, לכן זכו השניים - רות ובועז - לגמול הולם על אישיותם החזקה ועל אנושיותם הבלתי-מתפשרת - שתי תכונות שהתגלמו בצאצאם דוד המלך.

שמשון ודלילה גם הם שמות סמליים. שמות אלה קשורים גם לתורת-האסטרולוגיה.
שמשון בא, כמובן, מ"שמש" - הכוכב השולט על מזל אריה.
ואכן מייצג שמשון הגיבור מזל זה גם בכוחו הרב, גם בשאיפתו להיות במרכז האירועים, גם בבטחונו העצמי המופרז, גם באהבתו שאינה יודעת גבולות,
וגם בשערו השופע כקרני השמש.
דלילה, לעומתו, מייצגת את המזל ההפוך למזל אריה ב-180 מעלות, המזל המנוגד והמשלים, הלא הוא מזל דלי.
תכונותיו השליליות של מזל זה מאפיינות אנשים תככנים המבטיחים דווקא כדי שלא לקיים, אנשים שקופצים בקור-מזג מפרשיה לפרשיה, אנשים ערמומיים ובוגדניים -
ממש כדמותה של דלילה.
באופן סמלי העונש שסופג שמשון על קלות-דעתו הוא איבוד מאור עיניו, כלומר הניתוק מאור-השמש. הוא גם נכלא בתוך המקדש החשוך,
וכך, אחרי תפילת החרטה שלו, מעשהו האחרון הוא - להרוס את המקדש ,
כדי לעמוד שוב תחת כיפת-השמיים החשופה
ולזכות לחוש שוב את קרני-השמש נוגעות בו לפני מותו.


פלישתים ודרקונים

על הפלישתים מספר התנ"ך שהם סגדו לאליל בשם דגון. מי שמפרש שם זה כ"אל דגן" שוכח, שהפלישתים כלל וכלל לא דברו עברית.
לפי ממצאי הקרמיקה המרהיבים ולפי רמזים נוספים גילו הארכיאולוגים, שהפלישתים הגיעו מיוון. חלקם באו מ"כפתור",- אי בים התיכון.
שם זה לקוח מן השם המצרי-עתיק "כפתיו", שהיה שמו של האי כרתים.
אחרים הגיעו מקפריסין ומיבשת יוון עצמה. בסופו של דבר הם נקראו ע"י הכובשים המצריים-עתיקים, שלא השתמשו באות ל', "פרשתו", וע"י הכובשים האשורים "פאלאשתו", כנראה מן המילה השמית "פלישה", כי הם פלשו לארץ-כנען כחלק מ"גויי-הים".
הפלישתים היו, אם-כן, יוונים שהגיעו בעיקר מאיי הים התיכון כרתים וקפריסין. מוצא זה מתקשר עם ההסטוריה של איים אלה.
ידוע כיום שבסביבות 1600 לפנה"ס התרחשה בכרתים התפרצות געשית אדירה שפרקה את האי הגדול למספר איים הנמצאים שם כיום.
פליטים רבים נמלטו מן התרבות המינואית המפוארת לכל הכיוונים - דרומה למצריים, צפונה ליוון, מזרחה לקפריסין, ובסופו של דבר עוד יותר מזרחה לחוף הים התיכון.

במשך הזמן יסדו הפלישתים בין גוש-דן לעזה של ממלכה עם חמש ערים עיקריות - גת, עזה, עקרון, אשקלון ואשדוד. ב"מוזיאון הארץ" בתל-אביב נמצאים שרידי מקדש פלישתי עתיק, לכן מסתבר, שהם שלטו גם באזור תל-אביב-יפו. וביפו מצוי "סלע אנדרומדה". לפי המיתולוגיה היוונית, אנדרומדה הייתה בתולה יפהפיה, שנקשרה לסלע כקורבן למפלצת ימית שעמדה לטרוף אותה, אך למזלה היא נצלה בידי הגיבור המעופף פרסאוס. גם מן האי כרתים מגיע אלינו סיפור קדום על מפלצת - המינו-טאורוס - חצי אדם וחצי שור, שהייתה כלואה בתוך מבוך תת-קרקעי. היוונים העתיקים הקריבו לה קורבנות אדם, מנהג שהיה נפוץ באזור. ההתפרצות הגעשית גרמה, ללא-ספק, להצפת הים התיכון במפלצות ימיות כגון כרישי-ענק טורפים, והתושבים המפוחדים האמינו, שאם יקריבו להם קורבנות מרצון ינצלו ממלתעותיהם. הד לאמונה זו נמצא גם בסיפורו של יונה, שנזרק ללוויתן כדי להרגיע את הים הזועם. הפלישתים שסגדו ל"דגון" היו גם אלה, שהקריבו את אנדרומדה המסכנה למפלצת ימית כלשהי. ואכן, אם נוסיף למילה "דגון" רק אות אחת,- ר',- נקבל שם מוכר שנפוץ בכל השפות. באנגלית, בצרפתית, ובעוד שפות, הוא נקרא פשוט DRAGON - "דרגון". כלומר - ממש לא דגן, אלא - דרקון.


הדרקון הזה מופיע גם בתורת האסטרולוגיה. "מזל גדי" המקורי הוא ממש לא גדי קטן וחמוד, בנם של עז ותיש. ה"גדי" היה במקור מפלצת ימית בעלת ראש דמוי תיש עם קרניים, אך זנב דג. זה היה האליל שלו סגדו הפלישתים, לפי מיטב המסורת היוונית. פלישתי מפורסם ששמו מוזכר בתנ"ך הוא "אכיש מלך גת". השם "אכיש" הוא ווריאציה על שמו של גיבור האיליאדה - גיבור מלחמת טרויה,- הלא הוא אכילס. אכילס היווני, שעל-שמו נקרא האזור היווני אכאיה, היה חצי-אל שנטבל במי מעיין קדוש, וכך חוסן מכל פגיעה. אך אמו האלה אחזה בעקבו, שנשאר יבש, וכך נהרג אכילס על-ידי חץ שנורה היישר לתוך עקבו - "עקב אכילס" - המקום היחיד הבלתי-מוגן בגופו. אכיש מלך גת נולד כ-100 שנה אחרי מלחמת טרויה, בסביבות 1000 לפנה"ס, ונקרא על-שם הגיבור האגדי שזכרו היה עדיין טרי. אך הפלישתי המפורסם ביותר הוא כמובן גוליית. גוליית נקרא בשפתו, בניב היווני, כפי שמצאו ארכיאולוגים ישראלים, "אאולתס", או "גאולתס". המילה "גלה" ביוונית היא "חלב", לשתי המילים יש מקור משותף. הח' הגרונית של העברית הפכה לג', ממש כמו במילה "חתול" שהפך באיטלקית ל"גאטו", ובאנגלית ל"קט". "שביל-החלב" - כך נקראת הגלקסיה שלנו, ומקור המילה "גלה-קסיה" נובע מן המילה "גלה" - "חלב" - שהיא בדיוק גם מקור שמו של גוליית. הפסל היווני פיגמליון יצר פסל של אישה יפהפיה עד-עדי-כך, שהוא התאהב בה נואשות. בעקבות תפילותיו הלוהטות הפכה אלת-האהבה היוונית אפרודיטי את הפסל לבשר-ודם, והאישה שקמה לתחיה נקראה "גלתיאה" - "צחה כחלב". גם גליית הפלישתי היה כמסתבר ענק לבן-עור, סוג של "ויקינג" מקומי. גם שאול המלך תואר כ"גבוה משכמו ומעלה", כלומר סוג של ענק. וגם דוד המלך תואר כ"אדמוני", כלומר בהיר-עור. אחת מן הסבתות-רבתות של דוד המלך היתה רות המואביה, וכיוון שמואב היתה שכנה של אדום, ארצם של ענקים אדומי-שיער - שתי הארצות שכנו ממזרח לירדן - סביר להניח שלדוד המלך האדמוני היה גם דם אדומי. מסתבר, שההתבוללות בקרב העברים ושכניהם היתה גדולה ממה שנהוג לחשוב. כ-1000 שנים אחרי דוד בנה את ירושלים מלך אחר ממוצא אדומי, הלא הוא הורדוס.


אסטרולוגיה - תורת-הכוכבים והחלומות

תורת-האסטרולוגיה מיוצגת בתנ"ך לא רק בסיפורם של שמשון ודלילה, אלא הרבה לפני-כן. הפסוק הידוע "שמש בגבעון דום, ירח בעמק איילון", אינו כה יומרני כפי שהוא נשמע. אין כוונתו, שהשמש ממש נעצרה באמצע-השמיים רק כדי לספק לעברים הקדמונים ניצחון על יריביהם חמשת מלכי האמורי. כמו-כן אין הוא סתם "משל ספרותי" עם "קצת הגזמה", כפי שהוא מפורש כיום. השמש והירח הן הדמויות המרכזיות בתורת-האסטרולוגיה. השמש היא דמות האב של היקום, והירח הוא דמות האם. הפסוק אומר "שמש בגבעון דום", לא "שמש בשמיים דום". הפסוק הזה הוא ביטוי אסטרולוגי מובהק. גם כיום אומרים האסטרולוגים, למשל, "השמש נמצאת במזל טלה", "הירח נמצא במזל גדי". וכך, לזכר הניצחון הסוחף שבו זכו בני-ישראל, מצאו גם סופרי התנ"ך לנכון לציין את המאפיינים האסטרולוגיים של היום ההוא. לפי לוח-השנה העברי, ימי אמצעו של כל חודש, כלומר הימים ה-14, ה-15 וה-16, הנקראים יד', טו' וטז', הם תמיד ימים של ירח מלא. כך נחגג ליל-הסדר, למשל, תמיד תחת ירח מלא. לעומת-זאת מולד-הירח מתרחש תמיד בראש-חודש, ואז השמש והירח נמצאים באותו ה"מזל" האסטרולוגי. אולי התכוון התנ"ך לספר לנו, שבאותו הערב עמדו השמש והירח באותו המזל, כלומר המאורע התרחש בראש-חודש, ואולי אף בתחילת השנה העתיקה, באביב, כשבועיים לפני חג-הפסח של ימינו, במזל טלה, לפי משחק-המילים "עמק איילון" ו"אייל" - הוא טלה.



העובדה שקדמונינו האמינו בתו​רת​-האסטרולוגיה מוכחת מן המאמצים שנעשו כדי להגיע לשנים-עשר שבטים.
המספר 12 היה מקודש משתי סיבות. מספר מחזורי-הירח בשנה - כלומר מספר הפעמים שבהם מקיף הירח את הארץ בזמן שהיא עורכת הקפה אחת סביב השמש - נע בין 12 ל-13. אך המספר 12 היה נוח יותר מבחינה חשבונית. הוא המספר שמתחלק בהכי הרבה מספרים יחסית לגודלו. הוא מתחלק ב-1, ב-2, ב-3, ב-4, ב-6 וב-12 - בשישה מספרים, כלומר ב​מחצית​ מערכו, יותר מן המספר 10, הנוח לחישוב רק כי יש לנו 10 אצבעות בידיים.
ליעקב אבינו היו 12 בנים ובת. כך היו צריכים להיות 13 שבטים.
אך דינה הבת לא קבלה נחלה, ממש כמו הסיבוב ה-13 של הירח. בני-לוי לא קבלו נחלה כי היו כוהנים, וכך נשארו רק 11 שבטים.
מה לעשות? כך החליטו החכמים שיעקב אימץ לו לבנים גם את שני בני-יוסף, אפרים ומנשה, ובמקום לתת נחלה ליוסף הם וויתרו עליו לטובת שני בניו,
והנה - מ-11 התקבל שוב המספר המאגי 12.


יוסף עצמו היה גדול האסטרולוגים בתנ"ך. כבר בילדותו הוא ראה את השמש, דמות האב, את הירח, דמות האם, ואת הכוכבים משתחווים לו. לא היתה זאת רק סמליות משפחתית. יוסף היה צופה בכוכבים, וכבן למשפחה עשירה ותרבותית הוא כנראה גם רכש ידע מקצועי בנושא, לפי נטיותיו הטבעיות. כך, כשהגיע למצריים, ידע לפרש את חלומותיו של פרעה.
כולנו מכירים את הסמליות של הספרה 7 עד-כדי-כך, שאנו אפילו לא שואלים מנין היא נובעת. אך לא תמיד היתה מובנת מאליה. במצריים העתיקה, למשל, היה החודש בן ה-30 יום מחולק לשלוש​ה שבועות בני 10 ימים כל אחד. השבוע הנוכחי בן 7 הימים נובע מ-4 מחזורי הירח בחודש הטבעי בן הכ-28 יום - מולד-הירח, ירח מלא ושני חצאי-ירח. אך ישנה סמליות הקשורה לספרה 7 גם בכוכבים. כוכב-הלכת אורנוס, הנמצא בשולי מערכת-השמש שלנו, מקיף את השמש פעם בכ-84 שנים. אם נחלק מספר זה ל-12 המזלות נקבל בדיוק 7. כלומר, כוכב-הלכת אורנוס נמצא כ-7 שנים בכל "מזל" אסטרולוגי, או "בית" כמו שהוא נקרא במפה האסטרולוגית. שכנו של אורנוס הוא כוכב-הלכת נפטון, המקיף את השמש בכ-165 שנים. אם נחלק מספר זה ל-12 המזלות נקבל בערך 14. כלומר, 7 כפול 2. כך יוצא, שנפטון נמצא בכל מזל אסטרולוגי כ-14 שנים. לפי הפרשנות של יוסף היו אלו "שבע שנים טובות ושבע שנים רעות", ממש לפי צירוף מצבם של שני כוכבי-הלכת האלה באותה התקופה. אך לפי המקובל, חכמינו הקדמונים כלל לא ידעו על קיום שני הכוכבים האלה, שהתגלו על-ידי האסטרונומים רק במאה ה-19. האמנם? זכריה סיצ'ין, הסופר הנודע, שכתב רבי-מכר עולמיים אחרי שתרגם כתבים שומריים בני כ-6000 שנה, גילה, שהשומרים הכירו את מערכת-השמש במלואה משני הכיוונים - מן השמש החוצה ולהפך - ואף קראו לשני כוכבי-הלכת האמורים, אורנוס ונפטון, לפי תיאורם המדעי - "התאומים הירוקים".


כך ברור ,
שגם יוסף הכיר את שני הכוכבים האלה, אורנוס ונפטון,
ואת השפעותיהם,
כי הוא התמצא, ללא-ספק, בתורת-האסטרולוגיה,
שהיתה אז קדושה,
ועם-זאת חלק בלתי-נפרד מן היום-יום.
הקשר בין חלומותיו של פרעה לאסטרולוגיה
מצוי בגם בתיאור שבע הפרות השמנות
ושבע הפרות הרזות.
הגלקסיה שלנו, "שביל החלב",
נקראה במצריים העתיקה "הפרה השמיימית", הנותנת חלב.
הפרה מיוצגת בגלגל המזלות בדמות מזל שור,
הלא הוא הפר, בן-זוגה של הפרה.
אולי נמצאו שני כוכבי-הלכת אורנוס ונפטון באותה התקופה במזל שור.
כך הצליח יוסף לפתור את חלומותיו של פרעה,
כי ידע לצפות בכוכבים.

גם פרעוני מצריים העתיקה התמצאו, ללא-ספק, בתורת-האסטרולוגיה. היא היתה לא רק קדושה, אלא נחיצות הכרחית בתקופה, שבה היו מנווטים את הספינות לפי מיקום הכוכבים בשמיים. לכן, אחרי הצלחתו של יוסף בפתרון חלומותיו, השיא אותו פרעה לאסנת,- "בת כהן און". "און" המקראית הייתה העיר "יונו", שנמצאה באזור שבה שוכנת כיום קהיר, קרובה לפירמידות, אך מצדו השני של היאור. השם "יונו" פירושו "עמודים". היו אלה עמודי מצפה-הכוכבים העתיק והייחודי שנמצא אז בעיר ההיא. שם היה המרכז המצרי של האסטרולוגיה, שם למדו את תורת האיצטגנינות, שם צפו בכוכבים גם בעזרת עדשות מגדילות שהתגלו על-ידי הארכיאולוגים של ימינו. שם, ביונו-און, למדו גם את תורת-הגיאומטריה הקדושה, הקשורה לזוויות הכוכבים בשמיים, שאותה למד ברבות-הזמן גם פיתגורס היווני, יחד עם סודות המשולש הקרוי על-שמו. מיונו-און יצאו הנבואות. לכן ברור למה שודך יוסף למשפחה המכובדת ביותר בעיר הזאת. יוסף התחתן עם אסנת, בתו של הכהן הגדול של העיר יונו-און, האסטרולוג הראשי של מצריים, שנקרא במצרית עתיקה "אור-מאו",- "החוזה העיקרי", או "הרואה העיקרי". יוסף אף זכה לכינוי מצרי עתיק,- "צפנת פענח", יותר נכון "טפנות פא-ענח". ביטוי זה פירושו "טפנות החי", או בתרגום חפשי "טפנות בהתגלמותה". מי היתה טפנות-צפנת?
כשברא אלוהים את היקום, לפי המיתולוגיה המצרית העתיקה, הוא היה אל יחיד בשם "אטום",- "שלם, מושלם, סופי ואין-סופי", שמלבדו לא היה דבר בכל רחבי היקום. האל אטום שכן בפאסיביות מוחלטת בתוך ה"נו" - האוקיינוס הקדמוני, התוהו ובוהו, עד שהתעורר. מעשהו הראשון היה - לנשום. וכך נוצר "שו" - אל הרוחות, האוויר, הריקנות החופשית, השאיפה והנשיפה. האל "שו" נקרא כך פשוט לפי שריקת הרוח "שווווו". אחריו ירק האל את טיפת הלחות הראשונית ויצר את "טפנות", הנקראת כך לפי צליל היריקה "טפו" - הלא היא "צפנת". אלה זו היא אמנם בעלת פני-לביאה, אך היא אחראית על כל מה שקשור לנוזלים,- לא רק היאור המקומי, אלא כל סוגי הלחות הקיימים ביקום - זיעה, דמעות, טל, גשם, חלב, ובעיקר - מים. שם זה הוענק ליוסף, כי בעצתו הטובה הציף את מצריים, באופן סמלי, בזרמי החלב של הפרות השמיימיות השמנות, והציל את הארץ מכניעה ליובש שפירושה - חורבן גמור. אשתו אסנת נקראה על-שם האלה יוסת, הלא היא איזיס, אשתו של אוזיריס שקם לתחייה לאחר מותו. איזיס אף ילדה לאוזיריס את בנו חרו-הורוס לאחר מותו, מהזרקת זרע ששאבה מגוויתו. מעשה-נסים זה השפיע אף על הנצרות, וכך סופר, שישוע המשיח הנוצרי נולד לאישה בתולה שלא קיימה יחסי-מין עם האב האלוהי. אך כיום, הולדת ילד מזרע שמור בלי קיום יחסי-מין בפועל, כסוג של הפריית-מבחנה, הוא כמעט בגדר שגרה.


בעיות-פוריות, סיבותיהן ופתרונותיהן

בתנ"ך קיימים סיפורים רבים העוסקים בבעיית-הפוריות. אחד המפורסמים שביניהם הוא הסיפור הציורי על צמח הדודאים.
בבראשית ל', יד'-טו' כתוב: "וילך ראובן בימי קציר-חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אמו, ותאמר רחל אל לאה: "תני-נא לי מדודאי בנך". ותאמר לה: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?" ותאמר רחל: "לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך."
הדודאים , באנגלית מנדרייק, MANDRAKE, שייכים לתת-משפחת המנדרגורה ממשפחת הסולניים, שאליה משתייך גם צמח הדאטורה. צמחים אלה הם סמים חזקים ואף רעילים, הגורמים לאדם לאבד את שליטתו גם בנפשו וגם בגוף, או במילים אחרות "להשתחרר". לאה התכוונה להשתמש בדודאים בעצמה, כדי להתגבר על דכאונה על כך שהיתה בלתי-נאהבת ומוזנחת, ממש כפי שכיום משתמשים בסמי-מרץ. היא גם רצתה לשים מהם במשקה של יעקב, כדי שישכח את עצמו ואת הסתייגותו ממנה ויכניס אותה להריון. כיוון שדי בטיפה אחת מן המיץ של צמח זה בתוך כוס-מים כדי לסמם את השותה אותו, לאה שמרה לעצמה עלה גם לאחר שנתנה את הדודאים לרחל לפי ההסכם, וחתיכות מעלה-דודאים זה שמה ביין גם לעצמה וגם ליעקב.. בסופו של דבר, אכן נכנסה לאה להריון וילדה את יששכר. יתכן, שגם בליל-כלולותיהם, שנים רבות לפני-כן, כשלאה שיתפה-פעולה עם אביה לבן והסכימה להחליף את הכלה המובטחת רחל, היא ואביה השקו את החתן המרומה ביין-דודאים, כדי שיסתמם ולא ישים לב שלאה איננה רחל. השימוש בסמים היה נפוץ במזרח הים התיכון גם כממריצים וגם כמשככי-כאבים כגון כאב-שיניים, בזמנים שה"רופא" לא היה סותם חורים אלא פשוט עוקר את השן הפגועה. בכל רחבי האזור צמחו בשפע צמחים מסממים כגון הפרג האדום והלבן, קרובי סם-האופיום, וגם כמובן צמח הדאטורה המדברי וקרוב-משפחתו "שיכרון סיני".

הדודאים לא עזרו לרחל, אלא ללאה, שאכן הצליחה להשיב אליה את לב בעלה. רק לאחר כשלוש שנים לפחות, אחרי שלאה ילדה את יששכר, את זבולון ואת דינה, הצליחה רחל להרות וללדת את יוסף. למה היו הנשים האהובות על בעליהן בתנ"ך - האמהות שרה, רבקה ורחל, וגם חנה אמו של הנביא שמואל ואמו של שמשון הגיבור - עקרות? כשרחל פונה אל יעקב ואומרת לו: "הבה לי בנים ואם אין - מתה אנוכי!" יעקב מתחמק: "התחת אלוהים אנוכי, אשר מנע ממך פרי בטן?" אך למה רחל פונה אליו בטון מאשים, כאילו הוא יכול לתת לה בנים ולא נותן? אם היא עקרה, איך יעקב יכול לתת לה בנים?
בספר שמואל א' מובא סיפור הולדתו של שמואל הנביא. לאביו אלקנה היו שתי נשים. לפנינה היו בנות ובנים, אך חנה, האישה המועדפת, היתה עקרה. כשחנה סירבה לאכול את המנה הכפולה שקבלה מבעלה, הוא אמר לה: "חנה, למה תבכי? ולמה לא תאכלי? ולמה ירע לבבך? הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים!" התשובה נשמעת קצת מוזרה. האם אלקנה נמצא בתחרות עם צאצאיו? האם הוא עצמו לא מצטער שאין לו ילד מאשתו האהובה? כשהוא תוהה "למה ירע לבבך?" הוא נשמע חסר-רגישות לגמרי. מה, הוא לא מבין? גם עלי הכוהן מתנהג לאישה המסכנה בגסות-רוח. כשהוא רואה שהיא מתפללת בשקט, קולה לא נשמע ורק שפתיה נעות, הוא פונה אליה בכעס: "עד מתי תשתכרי? הסירי את יינך מעלייך!" האם נסתה גם חנה לקחת אמצעים מלאכותיים להגברת הפריון? אך היא עונה: "לא, אדוני, אישה קשת רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתיתי."
מסתבר, שעלי הכוהן פנה אל האדם הלא-נכון. הוא היה צריך לשאול את אלקנה, מה הוא שתה. לפני כעשר שנים, חוקרים אנתרופולוגיים אנגלים שעבדו בהודו היו בהלם כשגילו, שגברים הודים רבים מעקרים את עצמם בכוונה-תחילה כדי לא להכניס את נשותיהם להריון. העיקור הוא זמני בלבד, ממש כמו ההשפעה של גלולות למניעת-הריון. אך במקום גלולות הם נוטלים אמצעים טבעיים יותר, כמו למשל זרעי-כותנה. החוקרים גילו, שבליעה יומית של כמות מסוימת של זרעי-כותנה גורמת לירידה בכמות הזרע עד כדי עקרות זמנית של הגבר.
היתכן, שהגברים בתנ"ך העדיפו לא להכניס את נשותיהם האהובות להריון, כדי שיוכלו לבלות אתן לילה-לילה בלי הפרעות? וכך התחתנו עם כמה נשים - עם המועדפות למטרות בילוי בלבד, ועם האחרות למטרות ילודה?

גם לבעיה זאת נמצא פיתרון על-ידי הנשים האהובות אך המקופחות. הן היו הולכות למקדש, ושם הכוהן התורן היה עושה מצווה ועוזר להם בכל דרך אפשרית. מנהג זה היה נפוץ במקדשים הנוכריים. שם לא בחלו גם בגיוס "קדשות" - המילה התנ"כית לזונות - לשירות האלים. בימים הרחוקים ההם, כשהאוכלוסייה היתה הרבה יותר קטנה, ויותר תלויה בטבע, הפוריות היתה חשובה מכל. לכן היה הגבר מתחתן עם כמה נשים, ליתר ביטחון. הבתולין לא היו כל-כך חשובים כמו הנאמנות שאחרי הנישואין, שנועדה לוודא שהבעל אכן היה גם אבי כל ילדיו. אך הזונות הרווקות נחשבו אז לקדושות, נקראו "כוהנות-אהבה", והיו משרתות את אלות האהבה והפריון בהעלאת קורבנות במקדשים, בשירה ובמחולות. בממלכת בבל נאלצה כל בתולה לשרת כזונה במקדש במשך שנה שלמה. גם ביוון, כשהרתה כוהנת במקדש במסגרת עבודת-זנות או אורגיה המוקדשת לפולחן-הפוריות, והאב היה כמובן לא ידוע, היה הילד הופך אוטומטית לבנו של אל כלשהו, והיה נשאר במקדש ככוהן. גברים רבים העדיפו להתחתן דווקא עם נשים שכבר ילדו, במיוחד אמהות לכוהנים "בני-האלים", כי אמהותן הוכיחה את פוריותן. חנה, אם שמואל, פעלה לפי מנהגי התקופה. בלי להתייעץ עם בעלה, היא הבטיחה לאלוהים שהבן הנולד לה יהפוך לנזיר ויובא למקדש כדי לגדול ככוהן. באורח-פלא הרתה חנה מיד אחרי ביקורה במקדש ושיחת-הנפש שלה עם עלי הכוהן, ממש כמו ששרה אמנו הרתה מיד לאחר ביקור "המלאכים", ומריה הבתולה הרתה את ישוע משיח-הנוצרים מיד אחרי ביקור "המלאך גבריאל". אם היו הסיפורים האלה קורים בימינו אפשר היה לטעון, שהנשים העקרות פנו לפסיכולוגים, או לפסיכיאטרים, שנתנו להן "אמצעים רפואיים לפתיחת-הרחם", או אפילו לרופאי-נשים, שכאילו בצעו בהן הפריית-מבחנה - אולי זריקת-זרע בנוסח האלה המצרית איזיס...
על רקע זה כדאי לבחון גם את סיפור הולדתו של שמשון הגיבור, המתואר בספר שופטים פרק יג.
"ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה. וירא מלאך-יהוה אל-האשה ויאמר אליה: הנה-נא את-עקרה ולא ילדת, והרית וילדת בן. ועתה השמרי נא ואל-תשתי יין ושכר ואל-תאכלי כל-טמא. כי הנך הרה וילדת בן... ותבא האשה ותאמר לאישה לאמר: איש האלהים בא אלי, ומראהו כמראה מלאך-האלהים נורא מאד, ולא שאלתיהו אי-מזה הוא, ואת-שמו לא-הגיד לי. ויאמר לי: הנך הרה וילדת בן... ויעתר מנוח אל-יהוה ויאמר: בי אדוני! איש-האלהים אשר שלחת, יבוא-נא עוד אלינו ויורנו מה-נעשה לנער היולד. וישמע האלהים בקול מנוח, ויבא מלאך-האלהים עוד אל-האשה, והיא יושבת בשדה, ומנוח אישה אין עמה. ותמהר האשה ותרץ ותגד לאישה ותאמר אליו: הנה נראה אלי האיש אשר-בא ביום אלי. ויקם וילך מנוח אחרי אשתו ויבא אל-האיש ויאמר לו: האתה האיש אשר-דברת אל-האשה? ויאמר: אני. ויאמר מנוח: עתה יבא דבריך מה-יהיה משפט-הנער ומעשהו. ויאמר מלאך יהוה אל-מנוח: מכל אשר-אמרתי אל-האשה תשמר. מכל אשר-יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל-תשת וכל-טמאה אל-תאכל - כל אשר-צויתיה תשמר. ויאמר מנוח אל-מלאך יהוה: נעצרה-נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים. ויאמר מלאך יהוה אל-מנוח: אם-תעצרני לא-אוכל בלחמך, ואם-תעשה עולה - ליהוה תעלנה. כי לא-ידע מנוח כי-מלאך יהוה הוא..." ברור לגמרי מן הסיפור הזה, שה"מלאך" הזה נראה ממש כמו כל גבר אחר - אדם רגיל לגמרי. כמו שאמרה האשה, ששמה לא מוזכר בסיפור: "הנה נראה אלי האיש אשר בא ביום אלי". כלומר, ה"מלאך" היה איש, והוא "בא אליה",- התיאור השגור לקיום יחסי-מין, ממש כמו שכתוב שבליל-כלולותיו ללאה "יעקב בא אל לאה", ואחרי נישואיו לרחל "הוא בא גם אל רחל". אולי היה "איש-האלוהים" אביו של שמשון הגיבור? אולי היה כוהן נזיר עם רעמת-שיער ענקית, ממש כמו זו של שמשון אחריו, שתרמה למראהו הנורא, כדברי האשה? רק אחרי שה"מלאך" העלה קורבן בשדה ונעלם, השתכנע מנוח החשדן שאכן היה זה "איש-אלוהים". אך לפי הכתוב ה"מלאך" נהג יותר כאבא דאגני או כרופא דואג, בכך שהזהיר את האשה שוב ושב שלא תשתה יין, שלא תהיה שיכורה, ושלא תאכל טמא. ממש כך היה מדבר גם רופא-נשים בימינו אחרי טיפול כלשהו... מסתבר, אם כן, שענייני הפוריות באותה התקופה לא היו כל-כך תמימים ושרירותיים כפי שהם נראים למי שקורא בתנ"ך כיום.

הישארות-הנפש וגלגול-נשמות

גם ענייני הנבואה והחיים שלאחר המוות נראו אז אחרת לגמרי. אמנם אלוהים אסר על עריכת סיאנסים, על איצטגנינות, על נסיון כלשהו לנבא את העתיד במסגרת "פרטית", שלא בפיקוח הנביאים הרשמיים. אך כל זה לא הפריע לבעלת-האוב מעין-דור להעלות את רוחו של שמואל הנביא למען שאול המלך יום לפני התאבדותו. והנה, הנביא המת, שבימי-חייו היה כה קנאי ונאמן לכל דרישותיו של אלוהים - הוא בכל זאת קם מקברו, למצוותה של בעלת-האוב, או המדיום. רוח-הרפאים שלו חזרה ממקום-משכנה החדש בעולם הבא, שוחחה עם שאול ובישרה לו על מותו הקרב: "מחר אתה ובניך אתי!" איפה? בעולם הרוחות, כנראה. כלומר - יש קיום לאחר המוות, לפי התנ"ך. וכל זה, למרות האיסור המפורש של העלאה-באוב או פעילות מדיומית לפי מצוות אלוהים! היינו מצפים שבעלת-האוב תיכשל, או תיענש, אך היא דווקא הצליחה להעלות את רוח הנביא לאחר מותו, והוכיחה בכך את האמונה של התנ"ך בחיים שלאחר המוות תחת כל תנאי שהוא. האיסור על התעסקות בענייני מיסטיקה אינו נובע מכך שה"מכשפות" טועות ומטעות אלא בדיוק להפך - כי הכוחות ה"על-טבעיים" שהן מעוררות עלולים להוציא את המנהיגות מכלל שליטה, ולהחזיר את העם הצייתן לחיי-פרא עד כדי תוהו-ובוהו. בנידוי המדיומים כדי שלא יוכלו לנצל את כישוריהם גורם התנ"ך להפרדת המציאות היומית מן המוות וממה שמעבר לו, ממש כמו איסור השעטנז - מצוות ההפרדה בין בדי הכותנה הצמחיים ובין הצמר הבא מן החי, ובעקיפין להפרדה בין חלב לבשר. הוא משאיר רק את האמונה הבסיסית המופשטת שמעבר לחושים. הוא דורש שיאמינו גם בלי לראות - דווקא בלי לראות - וכך האל הופך לרוח אינסופית חסרת-דמות אך כל-יכולה, שנמצאת תמיד בכל מקום.

האיסור "לבשל גדי בחלב אמו" מתקשר לאמונה בגלגול-נשמות ובהמשכיות הדורות,
הרווחת עד היום, בין היתר, אצל הדרוזים ואצל הטיבטים.
בטיבט, לפני שנכבשה ע"י סין, היה נהוג לחפש את גלגולו של המנהיג הרוחני, הדלאי-למה,
בין התינוקות שנולדו אחרי מותו.
גם הדרוזים מאמינים שרוחות האבות המתים נכנסים בתינוקות הנולדים במשפחותיהם אחרי מותם.
מי שמבשל את הגדי ואת אמו גם יחד מבטל את האפשרות שרוח האם תקום לתחיה בגופם של צאצאיה,
ובכך קוטע את המשכיות הדורות.
הפסוק הזה נאמר אמנם על גדי, אבל הוא נתייחס גם לבני-אדם. נאמר ש"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה",
וש"אלוהים פוקד עוון אבות על בנים לשילשים וריבעים", כלומר עד ארבעה דורות. למרות שזה נשמע אכזרי יש בכך מן ההגיון.
הורים שסובלים מתת-תזונה, למשל, או מעשנים, או משתכרים, פוגעים גם בגופם של התינוקות הנולדים להם.
פסוקים אלה מתייחסים גם לגנטיקה, גם להשפעה רוחנית וגם לגלגול-נשמות נוסח טיבט.

השעיר-לעזאזל והחיה הקדושה

סיפור נוסף שעוסק במיסטיקה שמעבר להגיון המקובל הוא המקרה של בלעם ואתונו, המדברת בלשון אנוש. "האתון פתחה את פיה",- זה נשמע ממש כמו אגדת-ילדים. אך גם מאחורי סיפור זה מסתתרת סמליות לא תמימה. החמור היה השעיר-לעזאזל של אותה התקופה, יחד עם העז. שתי החיות המסכנות האלו היו הקרבנות של תאוות-הנקם של הקדמונים בגורלם המר. מי שלא היה מרוצה מחייו היה פשוט זורק עז או חמור מעל צוקים מסויימים שיוחדו למטרה זו. כיוון שחבל היה על הערך הכספי של החיות האומללות, היה הדבר נעשה בקולקטיביות והפך לפולחן שגור, שנערך מספר פעמים בשנה בימים קבועים, וכלל תפילות נגד עין-הרע וגם אורגיות. הסופר הרומאי העתיק אפוליאוס השאיר עדות לכך בספרו "החמור המוזהב", THE GOLDEN ASS, שבו הוא מתאר את השתתפותו במיסטריות של האלה איזיס, אלת-התחיה המצרית שאומצה על-ידי היוונים והרומאים. במיסטריות האלו ניסו הסוגדים להתגבר על אימת-המוות ולחוות את החיים שלאחר המוות בעודם בחיים. כך הם שתו לשוכרה, הסתממו, ערכו תחרויות סיבולת וקנחו את החוויה באורגיות המוניות, שכללו גם חיות, שגם הועלו כקרבנות, בבריכות, במקדשים ובמבנים תת-קרקעיים. בספרו מתאר אפוליאוס כיצד הוא עצמו לבש עור של חמור ולמעשה "הפך לחמור" - חמור יפהפה ואנושי, שגרם לאחת מבנות-האצולה להתאהב בו. וכך בילו השניים יחד בנעימים, עד שבסופו-של-דבר ריחמה האלה איזיס על אפוליאוס המותש והחזירה לו את צורתו האנושית. כך, מי שקורא על בלעם ועל האתון הנקבה, ומודע לכל הסיפורים האחרים של אותה התקופה, לא יכול שלא לתהות, עד כמה האתון הזאת היתה "אנושית", עם כל המשתמע מכך. לפי תורת גלגול-הנשמות יתכן גם, שהאתון היתה גלגול חייתי של נפש אנושית - ולא סתם נפש, אלא אפילו נפש חכמה למדי...


לאור תפקידו של החמור כשעיר-לעזאזל של ימי-קדם, לא פלא שהוא מופיע בסיפור הנסיון של אברהם להקריב לעולה את בנו יצחק. אברהם מרכיב את יצחק על חמור, אך משאיר את החיה עם שני הנערים המשרתים למרגלות ההר, כסמל לכך שההקרבה לא תתרחש. לעומתו ישוע, משיח-הנוצרים, שחי ומת כיהודי לכל דבר, ואף הבטיח "לא לגרוע מן התורה אף קוצו של יוד", נכנס לירושלים רכוב על עייר, חמור צעיר, שאותו הזמין במיוחד למטרה זו. בכך הוא מבשר לכל מי שמבין דבר, שהוא מתכוון להקריב את עצמו למען האנושות. ואכן, הוא נצלב ע"י הרומאים כ"רקס יודאה" - REX JUDEA - "מלך יהודה". בניגוד לחמור ולתיש, שהוקרבו לאלים אחרי שסיימו את תפקידיהם - חמור זקן לא יכול היה לשאת משאות, ובשרו של תיש זקן לא היה טעים - ישנה חיה אחת שנהנית מדחייתה המוחלטת על-ידי ציבור המאמינים. מי שמסרב לאכול בשר-חזיר עושה בעצם טובה גדולה לחזיר בכך שהוא פשוט נותן לו להמשיך לחיות את חייו. מנין נובע האיסור לאכול בשר-חזיר? מדובר בחזיר-הבר הנפוץ באזור, לא בחזיר הוורוד המתורבת. לפי המיתולוגיה היוונית, אלת-האהבה אפרודיטי התאהבה באדוניס - בן-אנוש יפהפה, רועה צעיר, שהיה בן-תמותה כמו כל בני-האדם. הבחור הזה אהב לצוד, ובסופו-של-דבר, לאחר שלא שעה לאזהרותיה של אהובתו האלה בת-האלמוות, הוא נהרג על-ידי חזיר-בר. אבלה של האלה הבלתי-מנוחמת יצר פולחן ששטף את כל המזרח התיכון. בתחילת הקיץ, בתקופה שבה נהרג הרועה הצעיר, לפי הסיפור, יצאו הנשים לתהלוכות-אבל, ובהן "ביכו את התמוז", כפי שמתואר בתנ"ך. חודש תמוז נקרא על-שמו של הרועה הזה. למה תמוז ולא אדוניס? כי האגדה הזאת מופיעה גם במיתולוגיה השומרית-בבלית, שם היה שמו של הרועה הצעיר "דומוזו", ושם זה הפך בעברית ל"תמוז". במשך הזמן התרחב פולחן-אדוניס עד-כדי-כך, ששולב גם בסיפורו של המשיח הנוצרי, ישוע, שגם הוא נהרג בגיל צעיר, ונקרא גם "האדון". האיסור בתנ"ך לאכול חיות מפריסות פרסה כגון החזיר, הסוס והחמור, וגם סוגים רבים של דגים, הבטיח שהעברים הקדמונים לא יבזבזו את זמנם על צייד ודייג, אלא יסתפקו במספר מצומצם של חיות-בית ויעסקו בעניינים רוחניים. כך הבדיל המחוקק בין צאצאי שני בני אברהם - יצחק הרוחני וישמעאל הפראי, וגם בין שני בניו של יצחק - יעקב המתוחכם ותאומו הבכור - עשיו הצייד. לא פלא, שהפרדות אלו יצרו במשך הזמן את "עם הספר".


הנפילה והתקומה

סיפורו של בלעם, הבא לקלל ונמצא מברך, מזכיר גם את סיפורו של איוב, שבו נטפל אליו השטן כדי להעמידו בנסיון. גם השטן הוא לא "סתם מיתוס". השם "שטן" משותף לשלושה מקורות: אחד מהם הוא, כאמור, ה"שטן" שבתנ"ך - המלא שטנה, המשטין. השם השני אך הקודם לו הוא "סת" - האח הרע של האלים המצריים-עתיקים איזיס ואוזיריס. סת רצח את אוזיריס כדי למלוך על מצריים ועל העולם, ולמרות שנוצח בידי בנו של איזיריס, הורוס, מפלתו של סת אינה מוחלטת. המאבק נמשך לנצח ואינו מסתיים במותו של סת אלא רק בהכנעתו, כי האלים הם בני-אלמוות. לכן סת חופשי להסתובב בעולם, לגרום לבצורות ולצרות, ולהשטין על בני-האדם הנאמנים לאלוהים. המקור השלישי לשם "שטן"הוא שמו של אל-המים היווני פוסידון. הקידומת "פא" היא במצרית עתיקה "ה' הידיעה", ושמו של האל הוא "פו-סידון" או "פא-סידון", כלומר "ה-סידון", "ה-שטן". המיתולוגיה על אטלנטיס, המסופרת על-ידי אפלטון לפי מקורות מצריים עתיקים, מגלה לנו שהאלים זאוס ופוסידון חילקו ביניהם את כדור-הארץ באופן שרירותי. זאוס קיבל את יוון, ופוסידון קיבל את אטלנטיס. אך פו-סידון לא הסתפק באטלנטיס אלא פתח במלחמה נגד יוון, ונוצח ע"י היוונים בחסות האל זאוס. אחרי-כן נהרסה יבשת אטלנטיס ושקעה כולה בים, כפי שמספר אפלטון, בגלל הרשע ששרר בה. אפלטון לא מציין מה היה סופו של פו-סידון, אך במשך הזמן הפכה דמותו של האל הטוב זאוס ל"דאוס",- אבי האלים, המקור למילה "אלוהים" ביוונית - תאוס - THEOS, ובשפות הלטיניות "דאוס", "דיוס", "דיה" - DEUS, DIOS, DIEU. לעומתו הפך השם "פו-סידון" לכינוי "ה-שטן" - הוא המלאך הילל-בן-שחר, שנפל ממרומים והסתאב. אך כמסופר בתנ"ך, הצליח איוב התמים להתגבר על השפעתו ההרסנית של השטן ולהשתקם. כך הפך גורלו של איוב, שנענש על לא עוול בכפו ולבסוף קיבל כפליים ממה שאיבד, לסמל לגורלו של העם היהודי כולו, שיצא לגלות ושב לארצו. וכל זה, בזכות התנ"ך - אוסף המגילות המופלא מימי-קדם. התנ"ך אינו רק ספר מיתולוגיה, אלא אוצר הסטורי, שמשחזר בנאמנות מציאות שחלפה, אך השאירה לנו לנצח סיפורים בלתי-נשכחים.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל