חליל מילל בואדי (המשך 7- חלק שני, שני פרקים)

חלק שניפרק י"איצאנו משילה ופנינו מזרחה, העגלה הִטלטלה בדרך הלילית, כשירח עגול ומלא מאיר את הנוף המדברי באור רך, חשנו את צביטת הצינה המדברית והתעטפנו שנינו יחד בגלימה חמימה שנתן לנו העגלון. עם בוקר הגענו לאחת ממעברות הירדן ועברנו דרכה אל המחוזות המזרחיים של הירדן. משם הדרמנו עד שהגענו

 

חליל מילל בואדי(המשך7 )
מאת: נורית שושני

"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז 6)

חלק שני

פרק י"א
יצאנו משילה ופנינו מזרחה, העגלה הִטלטלה בדרך הלילית, כשירח עגול ומלא מאיר את הנוף המדברי באור רך, חשנו את צביטת הצינה המדברית והתעטפנו שנינו יחד בגלימה חמימה שנתן לנו העגלון. עם בוקר הגענו לאחת ממעברות הירדן ועברנו דרכה אל המחוזות המזרחיים של הירדן. משם הדרמנו עד שהגענו לעיר בֶּצֶר. ידיד של עזריהו קיבל את פנינו ואירח אותנו בביתו. בערב הגיעו כמה מרועי הסביבה אל הבית. הם לנו בבצר ובבוקר יצאנו איתם אל אזור המאהל שלהם, שניצב בראש גבעה קטנה.

אזור בצר, בדומה לאזור בית הורי, הוא אזור מדבר והצמחים פזורים בו בדלילות על פני כל השטח, עליהם קטנים וצבעם ירוק אפרפר, אבל כל רועה צאן יודע, שהכבשים יודעות לבור להן, מתוך הצמחייה הזאת, את הצמחים המתאימים כמזון בשבילן. הקיץ שחון ובמשך החורף יש מעט מאד גשם באזור, אך לצמחים האלה, המעט הזה מספיק כדי לשרוד. יושבי המאהל סיפרו לנו על כמה שנות בצורת תכופות, שבהן לא ירד גשם כלל, כך שאפילו הצמחים האלה נעלמו והם נאלצו לנדוד צפונה למקומות פחות שחונים, אבל, הם אמרו, שבשנה רגילה הם נוטים בקיץ את אוהליהם, על ראש הגבעה הזאת או גבעה סמוכה לה, כי כך האהלים מאוּוררים יותר. בחורף, הם משנים את מקומם ונוטים את אוהליהם החורפיים, העשויים מיריעות שאינן מעבירות מים, בתחתית המדרון של הגבעה. הם מחפשים בדרך כלל נקיקים וקפלי קרקע המצמצמים את פגיעתן של הרוחות החזקות. עמדנו ללמוד על בשרנו כמה חשוב, שהמאהל יהיה במרחק סביר מערוצי מים זורמים לצורך הגנה משטפונות.
עוד בהיותי ילד ידעתי, שהצמחייה הדלילה במדבר מספקת מזון לעדר, ידעתי כיצד להשתמש בטל לאיסוף מים, שמתי לב כיצד נעזרים צמחי המדבר בַּטַּל, סודות רבים, השמורים אצל מי שרגיל לחיים במדבר היו ידועים לי ולא היה לי ספק שהניסיון, שקניתי לי בבית אבי, יביא לי תועלת כאן במקום החדש.
נעימה ואני נטינו אוהל קיצי, וכפי שלימדו אותנו הרועים, דאגנו שפתחו יפנה למזרח, אל השמש העולה בבוקר. את יריעות האוהל קנה לנו עזריהו בשילה, אך נעימה התכוונה לטוות יריעות טובות מאלה במשך הזמן, בינתיים היא ארגנה את האוהל ואת כל הדרוש ואני התחלתי לעבוד כשכיר יום אצל אחד הרועים. כשחזרתי מיום העבודה הראשון כבר מצאתי "משטח שיחות" מאורגן יפה ומסודר ועליו רשום: "ברוך השב לאוהל אהבתנו, בתוך האוהל מחכים לך אהבה ומזון" נכנסתי לאוהל כשאני צוחק ושמח. על כרית רקומה, יפָה מאד, ישבה נעימה מחייכת ומסמנת לי על פינה בה ניצב כד חרס מלא מים ועל ידו קערת חרס. התרחצתי, נטלתי ידי וישבתי על כרית סמוכה לשל נעימה, נשקנו זה לזו, אכלנו, שתינו וניגשנו אל משטח השיחות שם סיפרה לי נעימה, שבמשך שהותה הממושכת בבית המסתור בשילה היא רקמה וארגה הרבה מאד "וכעת" רשמה: "אנחנו נהנה מכל מה שהכנתי אז" סיפרתי לה על אנשים חדשים שהכרתי, על להט השמש בחוץ ובסוף רשמתי: "רק בעיית הגעגועים אליך נותרה ללא פתרון". כשנעשה חשוך לא יכולנו להמשיך בשיחה וגם היינו עייפים מאד, ניגשנו לפינת השינה והתכסינו בשמיכות צמר, שהשאילו לנו שכנינו, שכן במדבר עצמת החום ביום אינה מלמדת על הלילה להפך, הלילה במדבר צונן מאד. נעימה הבטיחה לי, עוד כשהיינו ליד משטח השיחות, שתוך זמן קצר היא תעשה לנו שמיכות משלנו.
תוך ימים ספורים לקחה נעימה את הפלך והחלה לטוות חוטים משער עיזים וגמלים. כשנערמו חוטים רבים בפינה בה עבדה, היא לקחה נוּל וארגה את החוטים באריגה צפופה. היא יצרה פיסות אריג בשביל היריעות לאוהל החורף. מדי יום, בשובי מן המרעה, ראיתי אותה מסיימת שלב נוסף בתהליך הכנת פסי האריג לאוהל. ראיתי בהתפעלות כיצד היא תופרת ומחברת את פסי האריג ליריעות. כשסיימה את כל עבודות הטוויה, האריגה והתפירה היה האוהל מוכן להקמה. בימי הסתו כשהחורף התקרב, ירדתי למדרון, מצאתי קפל קרקע גדול למדי, תקעתי שם תשעה עמודים מעץ, סידרתי אותם בשלוש שורות, וכפי שראיתי אצל שכני, תקעתי שלושה עמודים גבוהים וחזקים בשורה האמצעית. בשורה הקדמית ובשורה האחורית תקעתי עמודים קטנים ודקים יותר. מתחנו יחד את יריעת הגג, שממנה השתרכו שתי יריעות צדדיות, אחת מהן ירדה בשיפוע והייתה צמודה לאגף, שנקרא בפי שכנינו: אגף הגברים, היריעה השניה ירדה בשיפוע מוארך יותר שיצר אגף גדול יותר, אגף זה נקרא בפי שכנינו: אגף הנשים. לימים כשראיתי את נעימה מאכסנת שם כלי בישול, מצרכי מזון ודברים הנחוצים לשמירת האוהל נקי ומוגן הבנתי את יתרון הגודל של אגף הנשים. את היריעה הקדמית חיברנו אל הגג בעזרת סיכות עץ כך שבימים יבשים וחמים של החורף אפשר היה להוריד אותה והאוהל היה מתאוורר מחד ונראה מזמין כל עובר אורח שנטה להתארח אצלנו מאידך. נהגנו לתלות את היריעה הזאת שוב ולסגור אותה כשראינו שמתקרבים גשם או סופה. היריעה אטמה את האוהל ושמרה עלינו מפני הקור, הרוח והגשם, ששטף אותנו לעתים רחוקות.
הקדמתי את המאוחר וסיפרתי על החורף, שבשלב זה עדיין לא הגיע, אשוב כעת ואספר דבר דבור על אופניו.
חודש אחרי שהגענו סיפרה לי נעימה, שהיא חושבת שהיא הרה ללדת. אי אפשר לתאר במילים את ההתרגשות והשמחה שאחזו בי. כשנרגעתי מן ההתרגשות הראשונה רשמתי לנעימה את שאלתי: "מי יעזור לך? מי ייעץ לך? איך נסתדר?" נעימה צחקה ורשמה: "יש לי כאן כבר כמה ידידות, אנחנו משוחחות בידיים, בהבעות פנים ובכל דרך אפשרית, לפעמים זה מאד מצחיק ודווקא משום כך הן אוהבות לבוא אלי. הצחוק נעים לכולנו ומחזק בינינו את הקשר. אחת מידידותי החדשות היא מילדת ואתה יכול להיות שקט".
אחרי שנולדו לנו דוד ואחריו ער, היינו עסוקים בחיזוק הקן המשפחתי שלנו. אלו היו שנים בהן כל דאגה או מועקה הייתה קשורה רק בילדינו בבריאותם, בחינוכם ובכלכלתם. אפילו כשנדדנו צפונה, בשנת הבצורת הנוראה, היה דוד עיקר דאגתנו וכשנעימה ילדה את ער, תוך כדי הנדודים ההם, הפך גם הוא מקור לדאגה גדולה. חיינו סבבו סביב הילדים והצאן.
אחרי דוד וער נולדה לנו בתנו היפה תרצה, שדמותה כדמות אימהּ. לבקשתי, קראנו לתינוק שנולד אחריה, חובב, רציתי שיהיה מישהו שאני אוהב, שאוכל לקרוא לו בשם חברי הטוב מימי הילדות.
באותו זמן כבר היה לי עדר קטן משלי ונעימה כבר הספיקה לעבד חלקה קטנה של ירקות ליד האוהל. את המים מהבאר הרחוקה הבאתי אני, אבל האחראית לשימוש הנכון בהם, הייתה נעימה. מים לשתיה ומים לרחצת הגוף, ששימשו אחר-כך לניקיון. מה שנשאר מהם היה מיועד להשקיית גינתה הקטנה של נעימה. אפשר לומר, שבמשך שנים זרמו חיינו על מי מנוחות.
כשמלאו לדוד שמונה שנים התחלתי לצרף אותו אלי למרעה והוא למד מהי כבשה ומהו עדר תוך כדי משחק. הוא היה ילד חולמני וראיתיו כמה פעמים הולך אחרי אחד הרועים שהיטיב לנגן בחליל. ביקשתי את המנגן ללמד את דוד כיצד יוצרים חליל וכיצד מנגנים בו, המנגן נענה בשמחה ומאז היה דוד מבלה כל רגע פנוי ביצירת חלילים ובאימוני נגינה. תוך זמן קצר הוא שלט בחליל והחל מיצר, בעזרת סכין חדה שקיבל מן הרועה, חלילים מצמחי הקנה היבשים והחלולים שבערוץ הואדי. ראיתי אותו מרכיב צמד חלילים זהים בצורתם ובאורכם, שאותם עשה מצמח הקנה. בכל אחד הוא ניקב ששה חורים ועיצב בהם פיות ובתוכן לשוניות. כאשר ניגן בכלי הזה שמעתי צליל עשיר כאילו מספר כלים מנגנים בעת ובעונה אחת. דוד הסביר לי, שאת גובה הצליל קובע אורך הלשונית בַּפִּיָה. בזאת בעלת הצליל הגבוה, אמר, הלשונית קצת יותר ארוכה מאשר בפיה בעלת הצליל הנמוך כך נוצר הבדל בגובה הצלילים בשני החלילים וכשנושפים בשתי הפיות יחדיו והאצבעות נעות על הנקבים בשני החלילים נדמה שמספר כלים מנגנים בעת ובעונה אחת. פעם ניגשתי להסתכל בדוד בשעה שישב ליד הרועה ועשה לעצמו חליל. ראיתי שהוא קבע את אורך הכלי לפי אמת ידו של הרועה המנגן ואת אורך הפיה הוא מדד לפי הזרת. את הנקבים הוא חורר במרחקים שווים לפי חוט מדוּד שנתן לו הרועה. את מרחק הנקב האחרון מהקצה התחתון של הכלי הוא מדד לפי כף ידו של הרועה, הוא מדד משרש כף היד עד האצבעות. את מקומות החיבור והקשירה בין חלקיו של כל חליל ובין שני החלילים הוא חיזק בדונג שנתן לו הרועה. הדונג, כפי שהסביר לי, מייצב את הכלי ומונע את תזוזת חלקיו. דוד והרועה המנגן בילו שעות אושר רבות יחדיו ואני נהניתי מאד מנגינתו המופלאה של בני. נעימה, שראתה עד כמה קשור דוד לחליל, הכינה סלילי בד רקומים וקלועים, ותפרה אותם יחדיו למין שקית בדמות תלי של חצים, היא הוסיפה לו רצועה יפהפייה כדי שדוד יוכל לתלות את התלי, כשהחליל בתוכו, על שכמו ולשאתו עמו תמיד.
כעבור קצת יותר משנה הצטרף גם ער למרעה. שמחתי לראות כמה הוא אוהב את הכבשים, כמה הוא מבין ללבן, כמה הוא חרוץ וחזק.
מה שציער אותי באותם ימים היו היחסים המתוחים בין דוד לער. יכולתי רק לקוות, שאהבתם זה לזה תגבר בסופו של דבר על המתח ביניהם. המריבות, שהיו אלימות למדי, לא פסקו במשך היום ונאלצתי לתת לכל אחד מהם תפקיד שהרחיק אותו מאחיו.
יום אחד גילה דוד נחש צפע מפותל סביב עצמו ליד אבן גדולה בשדה. הוא קפא על מקומו, כפי שלימדתי אותו, ולא זז עד שראה את ער מתקרב למקום, דוד הרים את ידו לאט וסימן הזהרה לער, אבל ער לעג לו והמשיך להתקרב מבלי שיבחין בנחש, שהזדקף והתכונן להקשה, דוד, שהבחין בכך, שלח ידו במהירות ותפס את הנחש בשורש ראשו כך שהלוע שלו נשאר פתוח. הנחש התפתל בכוח וער המבוהל רץ כל עוד נפשו בו וקרא לי, רצתי אל דוד, שתפיסתו בשורש ראש הנחש הלכה ונחלשה, לקחתי ממנו את הנחש בתפיסת שרש הראש, כפי שעשה הוא עצמו והשלכתי אותו הרחק מאתנו, ראינו אותו מתפתל לדרכו ואז תפסתי את שני בני, חיבקתי אותם והודיתי לאלוהים על הצלתם. ער לחש לי בדמעות: "גם לדוד צריך להגיד תודה ואני רוצה לבקש ממנו סליחה" דוד צחק ואמר: "עוד מעט נהיה ידידים-הה?" וער אמר: "הלוואי". נדמה לי שזה היה הרגע בו תפסו שניהם כמה אהבה מוסווית בקנאה שיצרה מריבות ביניהם.
כששבנו לאוהל מצאנו את נעימה עומדת בחוץ ופניה מודאגות מאד. כשראתה אותנו פנתה מיד אל משטח השיחות ושאלה אותי: "מה קרה היום לבנים?" לא הייתי מופתע, זו לא הייתה פעם ראשונה שנעימה ידעה משהו שהתרחש אצל ילדיה מבלי שראתה אותם.
את דוד לימדתי לקרוא עוד לפני שהחל לצאת עמי למרעה וגם על שפת הסמלים של נעימה הוא השתלט במהירות. הנחתי שהצורך שלו למצוא קשר ממשי איתה עומד מאחרי תפיסתו המהירה. ער, בניגוד לזריזותו במרעה, היה איטי בלימוד הקריאה ואת שפתה של נעימה התקשה מאד להבין. אחרי אירוע הנחש מצאתי אותם פעמים רבות לומדים ביחד כשדוד מחפש דרכים לקדם את ער, הוא היה מלמד מוכשר ממני וער החל מתקדם במהירות יחסית בזכותו. יותר מששמחתי על התקדמותו של ער שמחתי על מרקם היחסים החדש בין בנינו ונעימה רשמה לי: "ראה איך מרגע אחד של סכנה צמחה אהבה".


פרק י"ב
מידי פעם נהגתי ללכת לעיר בּצר, שם מכרתי את צמר הכבשים או את חלבן והייתי קונה מצרכים למשפחה. באותו יום הייתי מבקש מאחד הרועים שבמאהל לדאוג גם לעדר שלי ודוד וער היו יוצאים איתו למרעה. נהגתי לנצל את שהותי שם והייתי ניגש אל ידידו של עזריהו. הוא היה מספר לי על עזריהו ועל משפחתי, אשר הותרתי מאחרי, ואני הייתי מוסר לו ידיעות על משפחתנו. איש זה היה הקשר היחיד בינינו לבין עֲבָרֵנו, בינינו לבין משפחתנו.
ביום חורף בהיר אחד הגעתי, כהרגלי לעיר בצר. מכרתי את הסחורה שהייתה לי ועוד לפני שהספקתי לחשוב על מה שנעימה ביקשה שאקנה, נתקלה עיני באדם, שנראה לי מוכר מימי עברי הרחוקים. לא הצלחתי לזהות מיהו לכן הסתלקתי משם מיד והלכתי אל בית ידידו של עזריהו. היה ברור לי שהאיש הזה איננו מתושביה הקבועים של בצר, שאת רובם הכרתי במשך השנים. אנשים זרים היו מגיעים מידי פעם לבצר, רובם היו אנשים, שהרגו מישהו בשגגה ובאו לבצר למצוא הגנה מנקמת דם של קרובי ההרוג, כי בצר הייתה אחת משש ערי המקלט, שבהן שהו אנשים כאלה עד למשפטם. שש הערים האלה היו חלק מ-48 ערי הלוויים, כך שזקני עיר המקלט היו בדרך כלל כוהנים ולוויים המכירים היטב את תורתנו ואת חוקיה. הנוהג חייב את הרוצח להוכיח, בזמן משפטו אצל זקני העיר, שהרג בשגגה, אם הצליח בכך ניתנה לו האפשרות להמשיך ולהתגורר בעיר ובסביבותיה, עצם הגלות לעיר מקלט כבר נחשבה עונש מספיק לגבי ההורג בשגגה. איש לא יכול היה לפגוע באדם כזה כל זמן ששהה בתחומי העיר. עם מותו של הכהן הגדול יכול היה לשוב למקומו כי מאותו רגע אסור היה לקרובי ההרוג לפגוע בו.
אם לא הצליח הרוצח להוכיח חפותו, הוא היה נשלח להישפט בפני בית דין.
כשהגעתי לביתו של 'הידיד', כפי שכינינו אותו נעימה ואני, הוא הכניסני הביתה ולחש: "היה זהיר", לשאלתי: "מה קרה?" סיפר לי בלחש, שאחד מחבורתו של בכר האפרתי נמצא בעיר כיון שרצח אדם. הוא נמלט לבצר ועדיין לא נשפט על ידי הזקנים. "עזריהו חושד" אמר לי "שהאיש נשלח על ידי בכר האפרתי במסווה של רוצח כדי לחפש אחריכם". "אבל מאין יודע בכר האפרתי עלינו?" שאלתי, "הרי עברו כל כך הרבה שנים, איזה עניין יש לו לחפש אחרינו כעת?" "עזריהו חושד שנודע לבכר האפרתי על נישואיכם" אמר לי 'הידיד' "וכפי שאתה יודע אתם 'גואלים' בקרבה ראשונה של נחלת יהוא, שהוא הפכהּ לנחלתו במרמה וכנראה ברצח". "ברצח?" תמהתי "כן" ענה לי 'הידיד' "עזריהו חושב שבכר וחבורתו הם ששרפו את נחלת יהוא וגרמו למותו, הם ולא המדיינים, כפי שסברתם אתם מיד לאחר האסון". סיפרתי ל'ידיד' על האדם שראיתי בשוק ואמרתי לו: "אינני יודע מי זה, אבל אני בטוח שראיתי אותו פעם, אני מנסה ומנסה להיזכר היכן ומתי ראיתיו ואינני מצליח, יחד עם זאת ברגע שקלטתי את דמותו הרגשתי אימה וברחתי אליך, ממש ברחתי".
נשארתי בביתו של ה'ידיד' והוא יצא לשוק וקנה את כל המצרכים, שציוותה עלי נעימה לקנות. כשחזר הציע שאחכה עד רדת החשיכה ורק אז אצא מן העיר בדרכי אל המאהל שלנו. כך עשיתי, כשהחשיך היום יצאתי בדרכי הביתה, טפטוף קל של גשם ליווני כל הדרך וממש לפני שהגעתי אל המדרון, בו נטינו את אוהלי החורף שלנו, הפך הטפטוף לגשם זלעפות. הגעתי לאוהל רטוב מכף רגל ועד ראש ורועד מקור ומצאתי את נעימה מחכה לי, יושבת ליד המדורה הקטנה והמחממת, כשהיא ערה ודואגת. נטלתי את המקל המגולף ורשמתי על קרקע האוהל: "אני בסדר, אחליף את בגדי ואתפנה לספר לך מדוע הגעתי מאוחר כל-כך". נעימה אימצה את עיניה וקראה את אשר כתבתי לאור המדורה, היא נטלה את המקל שלה ורשמה: "אני מבוהלת מאד, יש לי הרגשה שמשהו רע עומד לקרות לנו". הייתה לנעימה סיבה לפחד מנבואות הלב שלה, היא ידעה שיש בהן משהו אמיתי וגם אני, כמוה, ידעתי זאת. עוד לפני שהחלפתי את בגדי שמעתי רעש אדיר של מים, שבא מכיוון הואדי. רשמתי לנעימה במהירות: "שיטפון בואדי" והיא רשמה: "אני מרגישה אותו בכל גופי".
ויתרתי על החלפת הבגדים ויצאתי לבדוק מה עם העדר. כל הכבשים והטליים רבצו תחת היריעה המיוחדת, שהוספנו לאוהל בשבילן. בדקתי ומצאתי, שהיתדות של היריעה ושל כל האוהל חוזקו כהלכה והיתרים נמתחו וחוזקו גם הם. הבנים לא שכחו לנקות את תעלת הניקוז, שחפרנו במרחק מה משולי האוהל, והמים זרמו בה ללא הפרעה, אל הואדי. גם התעלה המיוחדת שחפרנו כדי שתקלוט את המים הניגרים מיריעות האוהל נוקתה וכך נמנע החשש שהמים יכנסו פנימה, לתוך האוהל. ילדי, דוד וער ראו שמזג האוויר סגרירי והכינו ובדקו הכל. הרוח הפכה לסופה, אך האוהל ניצב איתן. הרגשתי גאווה רבה על היותי אב לבנים כאלה. שבתי לאוהל, הסרתי את בגדי הנוטפים מים ויבשתי את גופי בפיסת הבד שהגישה לי נעימה. כשסיימתי ללבוש את בגדי היבשים ניגשתי אל הילדים הישנים. הנשיקות שהרעפתי על דוד וער כמעט העירו אותם ונעימה משכה אותי מהם בכעס ורשמה על הקרקע: "הם עבדו כל-כך קשה, הנח להם לישון" חייכתי אליה והיא, כרגיל, התרצתה והשיבה לי חיוך גדול ומבין.
חששתי להירדם, חשבתי שבמזג אויר כזה עלי לשמור על ערנות אבל כבלי השינה היו חזקים ממני אחרי היום הארוך והמתיש שעבר עלי. בחלומי עבר לפני שוב האיש המפחיד, המוּכָּר, שראיתי בבצר. הרגשתי שהוא רודף אחרי, ואני בורח ממנו, רץ במהירות הגדולה ביותר שיכולתי ובכל זאת נשאר באותו מקום והאיש מתקרב ומתקרב אלי ובידו מנצנצת חרב ארוכה, נשימתי נעצרה הרגשתי כבר את הבל פיו על מצחי וידו עברה בשערי שוב ושוב. התעוררתי בבעתה, נעימה ליטפה את שערי והבל פיה חימם את מצחי. כשנרגעה נשימתי, אספה נעימה את ראשי אל חיקה וכך, כשמנגינת לבה האוהב של נעימה באזני, שבתי ונרדמתי.
הבוקר קידם את פני כולנו בשמים צחים מענן. השיטפון, כפי שהופיע בפתאומיות כך גם נעלם ולא היה עוד. תוך ימים כוסו אדמת הואדי וקירותיו בירק, זמן לא רב אחר-כך הופיעו פרחים בגווני צהוב, אדום, כחול, סגול מרהיבים, הם פרחו גם בואדי וגם בסביבותיו. לזמן קצר מאד כאילו נעלם המדבר. נדמה היה שהמאהל לבש חג הייתה שמחה בטבע ושמחה בלב אנשי המאהל.
אין כמו שמחה להשכיח צרות. נעימה ואני, כמו כולם, היינו נרגשים מן השינוי הנפלא בטבע ושכחנו את דאגות ליל השיטפון.


 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל