חליל מילל בוואדי (המשך 8) פרקים אחרונים

באחד הבקרים הירוקים, הפורחים, ביקש ממני דוד לשחרר אותו מתפקידיו, הוא אמר לי: "אבא אני מוכרח לנגן את מה שאני רואה מסביב", הבנתי ללבו והתרתי לו לטייל בסביבה ולנגן.

חליל מילל בואדי(המשך8 )
מאת: נורית שושני

"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז 6)

חלק שני

פרק י"ג
באחד הבקרים הירוקים, הפורחים, ביקש ממני דוד לשחרר אותו מתפקידיו, הוא אמר לי: "אבא אני מוכרח לנגן את מה שאני רואה מסביב", הבנתי ללבו והתרתי לו לטייל בסביבה ולנגן. הוא יצא לואדי ויכולנו לשמוע מרחוק את צלילי חלילו הנפלא, שקירות הואדי ענו להם בהד. עבר זמן עד שהבחנתי שנדמו הצלילים. דאגה גדולה אחזתני, רצתי לואדי ולא מצאתי את דוד. חזרתי למרעה, גם שם לא מצאתיו. ער רץ למאהל והזעיק עזרה. אני וכל אנשי המאהל חיפשנו ותרנו אחרי דוד אך הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אחר הצהרים החלה רוח מנשבת, גששי המאהל ניסו לאתר ריח או קול. לפתע שמעתי חליל מילל, הלכתי בעקבות הקול ומצאתי את חלילו של דוד מונח על אבן והרוח מיללת בו, מיללת ומיללת. דויד, צרחתי, ויד – ויד - ויד, ענה ההד והילד איננו.
הרועה המנגן מצא את התלי, שתפרה נעימה לחליל, במרחק רב מן החליל עצמו. התלי הרקום והיפה היה מגואל כולו בדם.
באוהלנו נאספו המקוננות וקינתן הציפה את המאהל כולו. נעימה ישבה בוהה בחלל, חובקת בחיקה את שני ילדינו הקטנים, תרצה בת השש וחובב בן הארבע, ער לא הוציא הגה מפיו כל ימי "השבעה" ואני, אנא אני בא? הלוא באשמתי אבד דוד.
כשתמו ימי "השבעה" קמה נעימה, אחזה בידי ובידו של ער והובילה אותנו אל "משטח השיחות". היא רשמה: "אינכם אשמים, אני אוהבת אתכם ונצטרך עכשיו ללמוד לחיות למרות הכאב". ער התעמק בכתוב עד שהצליח לפענחו ואז פרץ בבכי מר, נעימה אספה אותו אל חיקה ובכתה עמו. אני ישבתי ליד "המשטח" וטמנתי ראשי בידי. לבסוף רשמתי: "אינני מבין איך את יכולה לסלוח לי", נעימה הגיבה מיד ורשמה במהירות: "אין לי על מה לסלוח, יש דברים שאינם בשליטתך. ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". ער, ילדי, שעדיין לא מלאו לו עשר שנים, ניגש אלי ואמר: "אבא, אנחנו צריכים להוציא את הצאן למרעה" הסתכלתי בו כלא מאמין, איך בגר הילד הזה תוך שבוע ימים?
בזכותו של ער חזרתי לשגרת הימים, בזכותה של נעימה חזרו החיים באוהלנו לזרום. את התלי של דוד, שכובס ונוקה היטב על ידי נעימה, תלינו על יריעת האוהל, מול הכניסה ואת חלילו הנחנו על אבן בחוץ חשוף לרוח. נעימה הייתה מסתכלת בנו בעיניים מצועפות כאשר הבחינה שאנחנו מקשיבים לנגינת הרוח בחליל. תרצה וחובב שאלו על דוד שוב ושוב ואני חזרתי ואמרתי להם שהוא לא ישוב, אבל הוא איתנו כל הזמן כי אנחנו זוכרים אותו.
כשנאלצתי ללכת לבצר, הייתי מסיים שם את ענייני מהר ככל האפשר וחוזר למאהל, ידעתי שעד שובי ער וגם נעימה אינם יכולים להירגע לכן לא ניגשתי אל 'הידיד', ולא העברתי דרכו לעזריהו את הידיעה על מה שקרה לנו.
מידי פעם כשעֵר ואני יצאנו למרעה, היינו פוגשים את הרועה המנגן, ראינו אותו עוסק בעבודת יומו אך לא שמענו אותו מנגן. שתיקת החליל שלו נמשכה כבר כמה חודשים. יום אחד ניגשתי אליו ושאלתיו למה חדל לנגן, הוא שתק זמן מה ואחר-כך אמר: "אינני יכול לנגן בלי דוד". אמרתי לו שאני חושב, שלוּ דוד היה יודע על-כך, זה היה מצער אותו מאד. הרועה המנגן עמד מולי וראיתי שעיניו מוצפות דמעות, הוא דיבר בקושי ואמר בבכי: "אני מרגיש כל-כך אשם, בעטיי הוא ביקש לנגן את שהוא רואה בימים בהם הואדי הוריק ופרח. אני הצעתי לו לעשות זאת. אני לא מתכוון להרפות מחיפושי אחרי מי שהרג אותו, נדרתי נדר שלא אנגן עד שלא אמצא את האשם". דבריו של "הרועה" ניערו אותי מאיזה קיפאון, שאחז בי מאז אובדנו של דוד, ונזכרתי באיש המוּכר והמאיים שראיתי בשילה, נזכרתי פתאום איפה ראיתיו ונחרדתי מאד, הוא היה אחד מן החבורה של בכר האפרתי, שישבה עמו בבית כאשר עקבתי אחריהם. אמרתי ל"רועה": "הייתי רוצה מאד שתשוב ותנגן וגם אני כמוך מרגיש צורך דחוף למצוא את האדם שפגע בדוד".
בערב, לאחר שתרצה וחובב שכבו לישון, עמדנו, נעימה אני וער ליד משטח השיחות. סיפרתי לנעימה על השיחה עם הרועה המנגן והתייעצנו כיצד עלינו לפעול, ער עקב בהתעניינות רבה אחר השיחה. נעימה ביקשה ממנו לא להתרחק ממני במרעה או מהאוהל בשובנו משם. ער, שכבר קרא את הכתב המיוחד של נעימה לאט אבל בלי קושי, ביקש שאכתוב שהוא מבטיח לאימא לקיים את בקשתה. נעימה רשמה שהיא אינה מסירה את עיניה מן הקטנים אפילו לרגע במשך היום. רשמתי שיש בדעתי להתייעץ עם הרועה המנגן על האפשרויות העומדות בפנינו בחיפושינו אחר הרוצח. נעימה חששה שנֵחשף לצרות נוספות אם נתחיל לחפש. רשמתי שלדעתי אנחנו בצרות אם לא נחפש ונעימה, אחרי רגע של הרהור, הסכימה איתי. ער אמר: "אבא, תיזהר, אני מפחד מאד", רשמתי את דבריו לנעימה והיא ליטפה אותו ורשמה: "אין לנו ברירה, ער יקירי". החלטנו שאדבר עם "הרועה" ונראה מה נוכל לעשות. דאגנו למחות את כל שרשמנו ממשטח השיחות, כי שמנו לב שתרצה עקבה כנראה בשקט אחרי דוד וער כשלמדו יחדיו והיא כבר מפענחת את הכתב הזה די בקלות.
אותו לילה אף אחד מאתנו לא ישן כהלכה, העצבות והפחד אפפו את אוהלנו.
בבוקר, בדרכנו למרעה, פגשנו את "הרועה", הלכנו כברת דרך יחדיו ושוחחנו. סיפרתי לו על השיחה עם נעימה ועל מה שהחלטנו והוא אמר לי: "גם אני חשבתי ששנינו צריכים לשתף פעולה, אולי באמת טובים השנים מן האחד, אבל כדאי שהדברים יישארו בינינו" ער אמר מיד: "אני לא אספר לאף אחד, אתם לא צריכים לדאוג". קבענו להיפגש מיד כשתרד החשכה, ליד עץ השיטה הסלילנית, הניצב מעל הואדי.

כשהגעתי עם חשכה לעץ השיטה כבר חיכה לי "הרועה". השבעתי אותו שהדברים שעליהם אספר לו יישארו ביני לבינו, הוא נשבע באלוהים ובכל היקר לו שכך יהיה. סיפרתי לו בקיצור על מה שקרה לנעימה ולנחלת אביה, סיפרתי לו על האיום של בכר האפרתי ועל האדם שראיתי בשילה. "הרועה", כדרך הרועים, הקשיב בשתיקה ולא שאל מאומה עד שסיימתי את סיפורי. משסיימתי המהם בינו לבין עצמו תוך שהוא מכה בקצה מטהו המעוקל באדמה בקצב קבוע ומהרהר. שתקתי וחיכיתי לתגובתו, כעבור זמן שנראה לי כנצח אמר: "צריך לחקור בשילה ואתה אינך יכול לעשות זאת. אני חושב שאני האיש, שצריך עכשיו לבדוק את הדברים". "פירוש הדבר הוא להכניס גם אותך למעגל הסכנה" אמרתי, "אין זה נראה לי, הייתי רוצה מאד למצוא דרך לפעול מבלי לסכן אותך", "הרועה" טפח על שכמי ואמר: "מכאן ואילך, אין זה תלוי בך, אני מתכוון לפעול בדרכי ויש לי יתרון עליך, איש מן המעורבים בפרשה הזאת איננו מכיר אותי", נאלצתי להסכים עמו. סיכמנו, שאם יעלה בידו למצוא משהו, ולו הקטן ביותר, שיוכל להוליך אותנו לפענוח הפרשה הזאת, הוא יודיעני. אמרתי לו: "אם דוד אכן נרצח, נקמת דמו חלה עלי, לא עליך, זכור זאת ואל תפעל בפזיזות".
בתום השיחה הזאת פנינו איש לאוהלו ומכאן ואילך העמדנו פנים שאין בינינו קשר מלבד ענייני עבודה ומרעה, כפי שהיה תמיד.
יום אחד, כשיצאנו ער ואני למרעה, שמנו לב ש"הרועה" לא הגיע ועדרו צורף לעדר של בנו הגדול. חששתי לשאול את הבן היכן אביו למרות ששאלה זו בערה בפי.
כעבור שבוע שב "הרועה", נפגשנו בדרך למרעה והוא לחש: "עם חשכה ליד השיטה", הנהנתי והמשכנו איש לדרכו.
הגעתי אל עץ השיטה עם רדת החשיכה וחיכיתי ל"רועה", בינתיים הסתכלתי סביבי. שמתי לב שיש שביל עזים שעולה מן הואדי ומגיע כמעט עד העץ שתחתיו אני יושב. אמרתי לעצמי שעלי לבדוק לאן בדיוק מוביל שביל זה. עוד אני מהרהר בכך ו"הרועה" הגיע. הוא אמר לי: "אל תשאל אותי מאין אני יודע את מה שאני עומד לספר לך, רק תקשיב. בצדק חששת שהאיש שראית בבצר הוא שליח של בכר האפרתי, הוא גורש מן העיר כיון שלא הצליח להוכיח חפותו, הוא הועבר לבית הדין ואיני יודע מה עלה בגורלו, אך הוא הספיק, כנראה עוד לפני גירושו, להעביר לבכר ידיעות עליכם, ידיעות שידיד שלכם שחי בבצר, חשף אותן בתמימותו. הידיד הזה הוא משבט לוי כידוע לך, התרשמתי שהוא יודע עליכם כמעט הכל. התיידדתי איתו ושמתי אזני כאפרכסת. במשך השבוע התברר לי שהוא מאוּים על ידי אדם בשם אדר. הבנתי שהוא מכיר את אדר מאז נולד, מדבריו התברר לי, שכבר בילדותו היה אדר פגע רע. ידידכם מפחד ממנו פחד מוות, לכן לא תוכלו להיעזר בו. אדר נמצא בבצר, ידידכם הראה לי אותו בסתר. אם אני מבין נכון, גם מאדר עליכם להיזהר". התחלחלתי כולי ואמרתי לו: "אדר הוא, הוא בכר האפרתי ואם הוא בבצר עלינו לחשוב מהר מה לעשות, אין ספק שאנחנו בסכנה גדולה". הרועה קם מיד ואמר לי: "עוד הערב צריך להעביר את האוהל שלכם למרכז המאהל. מספיק שאוֹמָר שאתם בסכנה והדבר יֵעשה, אל תדאג, איש לא ישאל מה ולמה, פשוט ישימו עין עליכם ויגנו ככל שניתן.
תוך זמן קצר הגיעו ידידינו מן המאהל והעבירו את האוהל למרכז המאהל. נעימה ואני המשכנו עוד זמן מה להעביר אליו את כל הציוד שלנו. את העדר השארנו בינתיים במכלאה הקבועה. הרגענו את הילדים המבוהלים וכשהתכוננו לשינה שמנו לב שהגששים צופים ממקומות שונים במאהל על האוהל שלנו. "הרועה" אמר לי שכך יִמָשכו הדברים עד שנדע מה המצב.
היינו מבוהלים ויחד עם זאת ידענו שרבים הם ידידינו ושהם מוכנים לעשות הרבה מאד כדי לעזור לנו ולשמור עלינו. שנינו זכרנו את התקופה בה היה רק אדם אחד שיכול היה לעזור ושנינו התגעגענו אליו.


פרק י"ד
שוב חיינו בצל האיום והפעם איימה הסכנה לא רק עלינו אלא גם על ילדינו וכבר היה ברור לשנינו, שדוד נפל קורבן למלכודת,שהניח לנו בכר האפרתי. הבנו שהוא נחוש בדעתו להשמיד את משפחתנו. היציאה למרעה הפכה מסוכנת, ההליכה לבאר הפכה מסוכנת. אמנם ידענו שרועי המאהל כולו שומרים עלינו, אבל מי יודע אילו מזימות זומם בכר. מפני ערמומיותו פחדנו, מפני רשעותו הנוראה פחדנו.
למרות חששותיי החלטתי יום אחד לגשת ולבדוק את שביל העזים שראיתי כאשר ישבתי תחת עץ השיטה וחיכיתי ל"רועה", ביקשתי מאחד הרועים, שהיה ידיד לי, שישגיח על העדר שלי ועל ער עד שאחזור, ער התחנן לפני שלא אלך לבדי, אמרתי לו שאחזור מהר וביקשתי ממנו להיצמד לידידי עד שאשוב.
הגעתי אל עץ השיטה והפעם, באור יום, ראיתי את השביל בבירור, המוצא שלו היה בתחתית הואדי, הוא נמשך בעליה מזרחה עד סמוך לעץ השיטה ושם הייתה פניה שלו ימינה, ירדתי לשם וצעדתי בנתיב של השביל. מן הפניה הוא נמשך צמוד למדרגת קרקע בקיר הואדי. היה לי ברור, שאם עומד מישהו מעל הואדי אין הוא יכול לראות אותי מתקדם בקטע זה של השביל. צעדתי בזהירות, כשאני נתמך בקיר ובסלעים המשויפים מסחף, לאורך הנתיב שהותווה שם. ההליכה בשביל בקטע זה הייתה מפחידה ולמרות שהיה מוצל וקריר שם הזעתי מאד, שמתי לב שאני צועד בעליה כשלפתע נתקלה רגלי באבן, איבדתי את שיווי המשקל ואילו לא תפסתי בידי ענף של צלף, שצמח מתוך קיר הואדי, הייתי צונח כמו האבן מטה מטה, ייצבתי את עצמי ושמעתי את האבן מידרדרת ברעם עמום, תוך שהיא מְדָרְדֶרֶת עימה אבנים רבות עד תחתית הואדי, עמדתי נשען אל קיר הואדי כשליבי הולם ואני מתנשם ומתנשף כולי, ידי נשרטו ומלאו קוצים מעוקלים, שקשה לשלוף אותם, בכל זאת המשכתי, הגעתי כמעט עד פסגת הקיר ומשם פניתי שוב ימינה וירדתי בנתיב השביל אל תחתיתו של הואדי, במרחק ניכר מהמקום בו יצאתי לדרך. מן המקום בו עמדתי כעת יכולתי לראות את השביל נמתח במקביל לתחתית הואדי ישר ישר עד המקום בו הואדי התעקל. היה קיץ, הואדי היה יבש, היו בו גוונים של צהוב אדמדם ואפור. מחגיגת הפריחה והירק, שהייתה בואדי ביום שדוד נעלם, לא נותר מאומה. הצעידה בשביל הבהירה לי איך ניתן להעלם מן הואדי בצורה מוחלטת כל-כך כפי שנעלם דוד והחלטתי שעלי לספר לרועה המנגן על מסלולו של השביל הזה. חששתי שמישהו יכול לצעוד בואדי ולהגיע למאהל בדרך זו, מבלי שיבחינו בכך.
כשחזרתי למרעה מצאתי את ער כשהוא על סף הבכי והרועה, ששמר עליו ועל העדר, סיפר לי, שהוא היה מתוח ומבוהל מהרגע שנעלמתי מעיניו. חיבקתי את ער וביקשתי את סליחתו. ער הפך לילד מפוחד וחסר שקט וזה הכאיב לי מאד.
כשסיפרתי לרועה המנגן על השביל בואדי הוא שאל אותי: "איך הלכת שם?" והוסיף: "לא רבים אצלנו מעיזים לעבור בחלק השביל הצמוד לקיר הואדי, זה ממש מסוכן" עניתי לו, שאם אני הצלחתי ללכת שם הלוך וחזור, הסכנה היא שגם אנשים אחרים יוכלו לעשות זאת ואולי כדאי להציב שמירה גם ליד עץ השיטה, "הרועה" הסכים איתי.
הימים חלפו וכבר הרגשנו ריח של סתיו, במאהל החלו כבר ההכנות לקראת התזוזה אל המדרון של הואדי לקראת החורף. הנשים ישבו בפתחי האוהלים ובדקו את היריעות של אוהלי החורף. גם נעימה עשתה זאת, כפי שהמשיכה בשגרת הימים בכלל, אך החיוך הנפלא שלה כבה ועיניה הירוקות הנפלאות נראו לאות ואדומות מן הבכי שבכתה בלילות. עצב רב נמסך בחיינו והכל התנהל בכבדות, שלא הכרנוה לפני שאיבדנו את דוד שלנו.
לילה אחד התעוררנו, יחד עם כל אנשי המאהל, לשמע זעקת אימה, שהגיעה מכיוון עץ השיטה. כולנו רצנו לשם ומצאנו את הגשש ששמר שם כשצווארו משוסף והוא גוסס, הוא הצביע לכיוון המאהל ועצם את עיניו. רצתי כל עוד נפשי בי חזרה אל אוהלנו, הגששים השיגוני והגיעו לאוהל לפנָי שניים מהם אחזו בי ולא איפשרו לי לגשת. התפתלתי בידיהם בפראות, צרחתי והצלחתי להשתחרר מידיהם. נעימה הייתה מוטלת על קרקע האוהל כשחרב ארוכה נעוצה בגבה ומתחתיה שכב ער ללא תנועה, עיניו פקוחות לרווחה ומבען אימה ומוות. החרב, שננעצה בנעימה בכוח, חלפה דרך גופה ופילחה את ליבו של ער. ראיתי את ידה של נעימה נעה על קרקע האוהל ספוגת הדם. כרעתי על ברכי, אספתי בזהירות את ראשה אל חיקי וקראתי את שכתבה: "ער ניסה להצילני ולא הצלחתי לגונן עליו. שמור על הקטנים." הרגשתי איך כל גופה מתרופף ואז שמעתי שוב את החליל מילל בצליל עשיר ונפלא. מילל, מילל, מילל, מילל ברוח. דוד מנגן לאורחיו אי שם בעולמות המופלאים אליהם הגיעו.

אפילוג
תושבי המאהל תפסו את אדר, הוא בכר האפרתי, ועשו בו שפטים עד שנפח נשמתו.
תרצה שלי, שדמותה כדמות נעימה, איבדה את קולה מרוב אימה וחובב, בן זקוניי הקטן, צמוד אלי כל היום. אין הוא משחק, איננו צוחק. בשביל הקטנים האלה אני ממשיך לחיות. למענם אני מקווה להתגבר. עלי לשמור עליהם, כך ציוותה עלי נעימה.
אבי ואֶחָי עומדים להגיע יחד עם עזריהו. אני יודע, שזקני העיר שילה נאספו והחליטו, שנחלת יהוא שלי היא, אבל נחלה זו מקוללת בעיני, אינני רוצה בה, כמעט כל היקר לי נלקח ממני בגללה.
דויד וער בני הראשונים, אשר אהבתי – אייכם? נעימה האילמת, אישתי המופלאה, שעיניה וידיה הביאו לכולנו צרי ומרפא ונוחם, למה עזבתיני? באילו עולמות נדה עכשיו נפשך הקורנת, אשר ידעה כל-כך הרבה כאב בעולם הזה? איך אוכל למצוא נחמה ואתם לא איתי?
את סיפורכם, שהוא סיפורי, סיפרתי כאן כדי לנסות ולמצוא מרגוע מן הכאב והבכי.

תם הסיפור ונשלם

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל