גווטמאלה-מפה ומשם על שבט המאיה

לפתע, נעשה עמדי חסד ובשמים הקודרים ניבעים להם שני קרעים כחלחלים. באחד מהם מופיעה בת דמות של צחי דודני ובקרע הכחלחל השני מופיעה בת דמות של שחר בני. לא חולפות שניות וכאילו מתחכם לו הבורא ופרץ העננים בו הופיעה בת דמות של שחר בני מתקדר ומתכסה בענן שחור ואילו פרץ העננים השני נשאר לו כחלחל ובת דמות של צחי ניבעה בעדו וכולו מחייך, למה? שואלות אילמות שפתיי

פירמידות,עץ לאומי וקופי שאגן

יום חדש ,יוצאים בשעת בוקר מוקדמת לכיוון טיקאל, אתר המאיה הנחבא לו בג’ונגל העבות. הנסיעה עוברת בלב הג’ונגל ובין כפרים קטנים, בדרך, הנהג מעלה כמה שיותר אנשים עד שאין מקום לזוז. המיניבוס מתאמץ מעט מאחר והדרך כולה נמצאת בעליה. בכניסה לשמורה עמדת משמר ובה חיילים, ציפינו שתוך דקות נגיע לאתר הפירמידות אך לא, ממשיכים לנסוע עוד קילומטרים רבים, לצידי הכביש מבחינים בעופות צבעוניים הדומים לפסיון וכן חיה חומה משונה בעלת זנב מונף אל-על הרצה מצד אחד לצד שני, החיה נראית כקוף אך מאוחר יותר הבנו שהיא משתייכת למשפחת הסנאים ואולי זה בכלל סמור? שאגותיהם של קופי השאגן המכריזים על הטרטוריה שלהם מוסיפות נופך של מסתוריות וחזרה לימי ילדות ולסרטי טרזן למרות שהם התרחשו ביבשת האפריקאית.זהו מגיעים לאתר הפירמידות של בני ה-מאיה,ממש בכניסה ניצב לו העץ הלאומי של גוטמאלה הנקרא סייבה Ceiba) ) הצומח לגובה של עד 30 מטרים, אני נעמד ומתחיל להרים את עיני והעץ עולה ועולה עד שנשימתי נעתקה, למעלה מתגלה תפרחת אדירה .
 

 

יכולתי לחוש בטקס הקרבת הקורבנות במרומי הפירמידה

מתחילים ללכת בתוך הג’ונגל. הולכים בשבילים שנראה כי אינם מובילים לאף מקום ואינם מסומנים, לאט התחלנו לחוש כי איבדנו הכיוון בג’ונגל העבות. אין את מי לשאול ולרגע הצטערתי שלא נעזרנו במדריך מקומי.בליווי ציוצי ציפורים ממשיכים בשביל עד שללא סיבה מפורשת מחליטים לפנות לשביל צדדי, הג’ונגל צפוף ומתחילים לחשוב שאולי כדאי לחזור, אך לפתע הג’ונגל "נפתח", נעצרנו ועינינו רואות מערכת מבנים העשויים אבן אפורה והנישאים לגובה רב, פירמידות וארמונות והכל מסותת ומתואם.נכנסים לתוך הרחבה הענקית הנקראת GRAND PLAZA ומנסים לרגע לחזור בדמיוננו מאות שנים לאחור לתקופת בני המאיה (המאה ה –7 , 8) ולדמיין את הכיכר מלאה במאות אנשים המחזיקים לפידים בוערים בידיהם,כאשר שורה של כוהנים מעלים קרבן במעלה הפירמידה עד לכהן הגדול הניצב בפסגתה.ממשיכים להסתובב בין הבניינים השונים של הארמון ועולים כשליש מגובה מדרגות אחת הפירמידות כדי להתרשם מהנוף הנשקף. בין רגלינו חולפים להם אותם בעלי חיים חומים שראינו בכניסה לשמורה הם נמצאים כאן בכל מקום ואינם פוחדים להתקרב לאנשים וזאת כדי לזכות במעט אוכל. החיה נראית כסמור ומקרוב ניתן להבחין בשיניהן החדות המפחידות למראה.
 

 

בין שמים לארץ..

המשכנו בדרכנו בתוך שבילי הג’ונגל,לפתע מתגלה לעינינו פירמידה עזובה המזדקרת בתוך סבך הג’ונגל חציה מכוסה עצים אך הנותר הינו זכר לימי תפארתם של בני שבט המאיה . או אז עשינו דרכנו אל פירמידה מספר ארבע. כדי לטפס במעלה הפירמידה נאלצתי לעלות במדרגות עץ צרות ותלולות שנעלמו בין ענפי העצים, לאחר טיפוס ממושך בזוית חדה בין צמרות העצים מצאתי את עצמי מעל לכל תלוי בין שמים לארץ ונשימתי נעתקה, כל צמרות העצים פרושים לפניי ומתחתיי מתוכם מבצבצים ראשיהם הקטומים של הפירמידות השונות. קשה היה להחליט לרדת ולא רק בגלל פחד המדרגות אלא קשה היה להתנתק מאותם רגעים נדירים שבהם אני מודה, חוויתי בהתרגשות רבה את ייחודו של המקום. בדרך חזרה למטה גומלת בלבי ההחלטה שבכל זאת כדאי לעלות לראש הפירמידה הנמצאת ב – GRAND PLAZA משם תהיה לי וודאי זווית צילום טובה מאוד של פירמידה מספר ארבע.
 

 

איך לעזעזל יורדים למטה...

אני עולה לבד, רוב הדרך על ארבע החשש מנקר בי בידיעה שאחרי העלייה יש גם ירידה. למעלה, אכן אני מביט בשקיקה במראה המדהים של הפירמידה מספר ארבע הניבט לעיני מתוך הסבך, אך מראה הסביבה כולה גם הוא מרשים ביותר. בהליכה זהירה על הבמה הצרה המקיפה את ראש הפירמידה אני נזהר שלא להביט למטה כדי לא להסתחרר, לאחר הקפה שלמה הרגשתי כי אני נמצא באותו צד שעליתי בו, אך, להיכן נעלמו המדרגות ? המדרגות נעלמו אני עומד בגובה רב בקצה הפירמידה פוחד להביט מטה.אך אין ברירה אם עליתי כנראה שיש מדרגות ואם אמצא את הראשונה וודאי אמצא גם את השניה. אין לי פנאי באותם רגעים להתפעל מהתכנון הארכיטקטוני ואיך בני המאיה הצליחו ליצור אשליה זו ?מבלי להסתכל רחוק מדי למטה אני מתיישב, מגשש, מחפש ברגלי את המדרגה הראשונה.
המדרגות תלולות מאד וכל מדרגה בעלת שטח צר מאד כך שהן נעלמות מהעין, לאט ועם הרבה אומץ חיפשתי מתחתי את המדרגה הראשונה כדי להתחיל את הירידה במעין חצי ישיבה חצי עמידה. שרירי רגל שמאל וודאי יכאבו למחרת כי על רגל זו הנשענת לאחור נפל רוב המשקל. כשרגל ימין מחפשת את המדרגה הבאה לאחר זמן שנראה כנצח מצאתי עצמי על אדמה יציבה למטה.
 

 

שני פירצי עננים-או געגועים לבן.

את הזמן שנותר לנו עד להסעה חזרה למלון בפלורס אנחנו מבלים בשוטטות בין שבילי הג’ונגל כשמידי פעם נגלה לעינינו אתר נוסף של פירמידות ובנייני ארמונות. עבודת השימור כאן טובה מאד למרות שהג’ונגל צומח במהירות ויש צורך בתחזוקה שוטפת.
את הדרך חזרה לפלורס אנו עושים במבול של טיפות הגשם הניחתות בחוזקה על גג המיניבוס כל יום בשעה שלוש לערך ארובות השמים נפתחות. אני יושב ליד הנהג וחש בגעגוע לשחר בני. כדרכי אני "מזמין" את דמותו להופיע מול עיני בשמים.
שמי גואטמלה קודרים ואפלים, לפתע, נעשה עמדי חסד ובשמים הקודרים ניבעים להם שני קרעים כחלחלים. באחד מהם מופיעה בת דמות של צחי דודני ובקרע הכחלחל השני מופיעה בת דמות של שחר בני. לא חולפות שניות וכאילו מתחכם לו הבורא ופרץ העננים בו הופיעה בת דמות של שחר בני מתקדר ומתכסה בענן שחור ואילו פרץ העננים השני נשאר לו כחלחל ובת דמות של צחי ניבעה בעדו וכולו מחייך, למה? שואלות אילמות שפתיי
 

 

דרכיה ההרריות של גווטמאלה

יוצאים עם המיניבוס מאנטיגואה לכיוון הכפר צ’יצ’יסטננגו לבקר בשוק המתקיים באותו יום (יום חמישי).. השוק בצ’יצ’י, כפי שהמקום נקרא בין המקומיים, מתקיים רק פעמיים בשבוע והיום הוא יום שוק. סעידה מסוכנות הנסיעות שנשמעה לנו מאד מקצועית הסבירה לנו שנוכל להשאיר את התרמילים במיניבוס היורד לפאנאצ’ל, כפר על גדות אגם אטטילן אליו התכוונו להגיע לקראת ערב, מכיוון שאותו מיניבוס יעלה בצהרים כדי לאסוף אותנו מצ’יצ’י. בצומת באמצע שום מקום אנחנו יורדים ומשאירים את התרמילים, אנחנו לכיוון צ’יצ’י והתרמילים לכיוון פאנאצ’ל.
דרכנו ממשיכה מעלה ומעלה אל פסגות הריה של גואטמלה. נוף מרהיב עין, כפרים קטנים משובצים בתוך הירוק, על הכביש טנדרים רבים עמוסי אנשים הלבושים בצבעי שבטם. הצבע השולט הוא אדום עמוק, לכל שבט צורת רקמה שונה וכן כיסוי ראש שונה, דלה הלשון מכדי לתאר את הצבעוניות הרבה והעין פשוט לא חדלה להנות. לגבה של כל אישה רתום בבד צבעוני תינוק / ילד. אנשים רבים נושאים משאות כבדים באמצעות חבל הקשור מעל למצחם. בשוק המקומי בצ’יצ’יסטננגו – שיכרון צבעים נשים מניקות מציעות צעיפים / שמיכות / תיקים ארוגים ורקומים, מסכות צבעוניות ומגולפות ודברי עור.מעט רעבים אנחנו לא מסוגלים להתאפק ובוחרים בגבינה לבנה / קשה העטופה בעלי דקל. טעים מאד, אך איננו יכולים להישבע שגבינה זו עברה תהליכי פסטור!
 

 

טקסים שמאנים של גירוש שדים

מול עינינו מתגלה כנסיה ישנה הצבועה בלבן, גרם מדרגות שידע זמנים טובים יותר כולו מפויח ומעלה עשן זכר לכל השריפות והקטורת שהעלו וממשיכים להעלות במקום קדוש זה.אני מקבל הצעתו של "מכשף" מקומי לגרש רוחות ושדים מגופי באמצעות אש ועשן,המכשף הוא כנראה הפסיכולוג המקומי.
מהלכים ברחובות הצרים היוצאים ממרכז השוק ומול עינינו נפרש לו בית קברות צבעוני, כל הקברים צבועים בצבעים עליזים, טורקיז, כחול, אדום, כתום ועוד. חושב לעצמי אולי אנשים פשוטים אלה צודקים בצובעם את בתי הקברות שלהם בצבעים צבעוניים עזים וחיים! פורשים לנוח מעט מהרעש בחצר של אחד מבתי המלון ובגינה מרהיבה מוצאים מעט שקט בין ציוצי התוכים הצבעוניים ושיפעת ירק הצמחים.
המיניבוס לפנאצ’ל מגיע אבל אין סימן לתרמילים שלנו שהיו אמורים להגיע איתו, בספרדית רצוצה אנחנו מנסים לברר פרטים אך מחוסר ברירה והבנה עולים למיניבוס בתקווה שהם מחכים לנו במשרדי חברת ההובלה בפאנאצ’ל, באם יש בכלל משרד כזה.
בירידה מההרים לעמק פנאצ’ל הגשם מתחיל כהרגלו בשעה זו לרדת, גשם כבד מאד, מדי פעם נשקף פה ושם נוף מרתק אל עבר אגם אטילן המוקף הרי געש גבוהים. בגלל פיתולי הכביש הנוף מתחלף, פעם ג’ונגל עבות, פעם אגם מתקרב. מזג האוויר החם משתנה וכתוצאה מטיפות הגשם הקרירות, אדים מתחילים לעלות מהכביש ומקנים למקום מראה מסתורי, שהפתיע אותנו לראשונה אך בימים הבאים נתרגל לתופעה יפה הזו.
על שפת אגם אטילן ממוקמת העיירה פאנאצ’ל שאליה הגענו בגשם זלעפות. למרות הטיפות הכבדות מה שעניין אותנו היה מפגשנו המרגש עם התרמילים שאכן חיכו לנו במשרד החברה. מוזר אך בכל שהותנו בגואטמלה ומכסיקו זהו המשרד היחיד שנתקלנו בו.
 

 

אגם אטטילן

מעט על אגם אטטילן- אחד האגמים היפים בעולם, שנמצא בגובה 1,562 מ' מעל פני הים. האגם הוא תוצאה של קריסת כמה הרי געש יחד, תופעה הנקראת קלדרה. עומק האגם 450 מ', כששיאו 950 מ', בלוע הר הגעש, באמצע האגם. מזג האוויר האביבי והגשמים הקיפו את האגם ברקע ירוק שהבליט את צבעו הכחול הנהדר. כל זה על רקע שלושה הרי געש נישאים – טולימן, אטיטלן וסאן פדרו, המוקפים באופן קבוע בשכבת עננים בלבן ואפור. מסביב לאגם חיים ב-13 כפרים שלושה שבטים אינדיאניים, צאצאי המאיה בת 3,700 השנים - שבט הצ'וטוחיל, שבט האקצ'יקל ושבט הקיצ'ה,לשלושת השבטים תלבושות, שפות ותרבויות שונות. תושבי הכפרים המקיפים את אגם אטיטלן הם נוצרים קתולים ברובם, אך הם ממשיכים לקיים את הטקסים העתיקים לאליהם המקוריים, אלי המאיה. סודות הטקסים עברו משמאן לשמאן ומאב לבן. האינדיאנים חיים בעיקר מגידולי תירס, קפה, בצל, קטניות, פרחים ודיג באגם.
בהפוגות הקצרות מהגשם אנחנו עושים את דרכנו אל שפת האגם ונהנים מהנוף המרהיב המתחלף ומשתנה עם האור, הרוח, המים, השמים והרי הגעש הצבועים בכחול/אפור עמוק, ואתה אינך יכול שלא לשקוע מיד בשלוות המקום ורק טיפות הגשם מזכירות לך שאתה בן אנוש ולא אחד "ממוצרי" הטבע.
מאחר ואני רוצה להספיק לצלם את אגם אטטילן באור של בוקר עוד טרם עזיבתנו לכיוון גבול מכסיקו, החלטנו לבקש השכמה, דבר חריג ביותר עבורי. מכיוון שאין אני מרבה לישון. למחרת בבוקר לאחר לילה ללא שינה שלווה בגירודים מרובים קמנו ומצאנו עצמנו עקוצים עד לשד עצמותינו. אפילו יומיים לאחר מכן המשיכו עקיצות הפשפשים של פנאצ’ל לרדוף אותנו. פטריק השווה את עקיצות הפשפשים של פאנאצ’ל לגרועים שבפשפשי הודו.בבוקר, האגם מדהים ביופיו וחבל לי לעזוב אך כך אני נוהג לטייל – מגיע, טועם וממשיך הלאה. חשבתי שלא יהיה איש מלבדנו באגם באותה שעת בוקר מוקדמת להפתעתי מצאנו קבוצת מקומיים שעמדה על שפת האגם וקיבלה קבוצת נערות ששחו ובדיוק סיימו צליחת האגם.
 

 

 

 

שביתה בדרך לגבול המקסיקני

עולים למיניבוס שייקח אותנו לגבול מכסיקו ועדיין לא יודעים מה מצפה לנו בדרך. להפתעתנו מצטרף אלינו לנסיעה, אוגוסטו, נציג המשרד שדרכו הזמנו נסיעה זו. מתחילים לנסוע בדרך העולה מפאנאצ’ל אל הצומת, עולים ועולים והנוף הנשקף אל האגם וטבעת הרי הגעש המקיפה אותו עוצר נשימה. אילו היינו נוסעים ברכב פרטי הייתי עוצר בכל סיבוב כדי לספוג את הנוף ולצלם. אולי אחד הדברים המתסכלים ביותר בעובדה שנוסעים בתחבורה מקומית היא חוסר היכולת לעצור ולצלם כאוות נפשך, לא פעם אני מתוסכל מאותן תמונות מהממות שלא צילמתי, אותם אנשים, אותם נופים, אותם צבעים שתמיד יהיו בראשי אך לעולם לא יופיעו מול עיני בתמונה.מהצומת ממשיכים לעלות בין פיתולי הדרך של הרי גואטמלה, סיבוב ועוד סיבוב, הכביש אינו ישר ומעל לעננים הנשימה נעתקת גדושה ביופי המקום. וכך עוצר לפתע המיניבוס, פקק באמצע שום מקום, רכבים עומדים ואנשים רבים יושבים, עומדים הולכים קדימה ואחורה. אף רכב אינו מגיע מהכיוון הנגדי וברור שהעצירה לא תהיה קצרה. בבירור עם אנשים אחרים מסתבר שנתקענו במחסום שהוקם על ידי אגודת עובדים של מפעל לא ידוע שאנשיו שובתים. הכביש סגור ואיש אינו יודע מתי יפתח. עבורי זו היתה הזדמנות פז ומיד שלפתי מצלמה והפכתי את המקום לאתר צילומים משגע. קשה בכל זאת לצלם כי המקומיים אינם מצטלמים ולעיתים אני מרגיש כפולש לתחום הפרט. נזכרתי במאמר נפלא של וארגז הנותן דוגמא יפה להבדלי תרבויות ומסביר שלאמריקאי TIME RUNS (הזמן רץ) לעומת הלטיני EL RELOJ ANDA (השעון הולך). מבחינת הלטינים MANYANA (מחר) זה גם יום. מתיישב על המחסום עם הפועלים השובתים ומחכה שהזמן יחלוף. לבסוף לאחר שעות ארוכות המפגינים מפרקים את המחסום האנדרלמוסיה חוגגת, כלי רכב משני הכיוונים מנסים לעבור בלב הכפר בדרך שיש בה מקום רק לרכב אחד. שוב נוסעים, הדרך ארוכה הרבה יותר ממה שחשבנו, מתפתלת בין ההרים כשכל עמק יפה יותר מקודמו. בשעת צהרים מאוחרת מגיעים לגבול מכסיקו.
 

 

 

 

אל קונודור פאסה...כשהקונדור עובר...

מגיעים לכיכר מרכזית (זוקלו) באחת העיירות ואז אוזני שומעת להקת מנגנים (מרייאצ'ים) השרה את "אל קונדור פאסה" שיר שתמיד יזכיר לי את שחר שלי...
 

 

תשמעו בדיחה...

עוברים את המחסום ומחפשים את בנין ביקורת גבולות של מכסיקו ומסתבר שהוא מרוחק כארבעה קילומטר. אוגוסטו מופיע עם כרטיסי ההמשך לאוטובוס בצד המכסיקני ומתנצל כי ניאלץ להמתין מספר שעות. נפרדים מאוגוסטו ומגואטמלה ונדחקים יחד עם צעיר אנגלי לתוך שלד של מה שהיה פעם מונית שתסיע אותנו לביקורת הדרכונים בצד המכסיקני רכב זה היה מעניין ביותר מאחר והיה עירום בחלק הפנימי, וכך ברכב מקרטע מתחילים לרדת את ההר מרחק של ארבעה קילומטרים מאד ארוכים, שמחים על כך שהחלטנו להתפנק ולא ללכת ברגל. משום מה התחלתי לצחוק מאחר והסיטואציה הזכירה לי התחלה של בדיחה, ישראלי אנגלי ושוויצרי נדחקו למונית אחת …
 

 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל