חזרנו לישראל - הכל נשאר אותו הדבר, הכל נראה שונה

חזרנו לישראל, אחרי 3 שנים בקנדה. הכל נראה אותו הדבר, אבל בכל זאת כל כך שונה. שלוש שנים דיברנו על הגעגועים למשפחה, לחברים, למדינה ואחרי שבוע בארץ, אני כבר מתגעגעת לקנדה. כנראה שייקח לנו זמן להתרגל ולהתאהב בהכל מחדש, אך אין לי ספק שזה יקרה. אחרי הכל, אין כמו בבית.

הדקות הראשונות בארץ

נחתנו ב 7 בבוקר בישראל. עייפים אך מרוצים.
המשפחה קיבלה את פנינו והיה נחמד לראות איך הילדים מיד מחבקים ומחייכים, כאילו רק אתמול ראו את כולם.

בנסיעה משדה התעופה לכפר סבא, הסתכלנו דרך חלון המכונית. אני חשבתי שדבר לא השתנה. הילדים שלי העירו לי שיש הרבה קשקושים על תחנות האוטובוס והילד הקטן שלי שאל מהי השפה הזאת שעל השלטים (ערבית).

כנראה שבעשר הדקות הראשונות שלנו בארץ, התחלנו את תהליך הקליטה שלהם בישראל.

כמה רעש ...

בצהריים לקחתי את הילדים לגינת המשחקים שבקניון ערים. הילדים התלהבו מהמתקנים הנחמדים, רק שהם התקשו קצת להגיע אליהם. הילדים שלי חיכו בסבלנות, שילד שתלטן ורועש יעזוב את אחד המתקנים, אבל תור הילדים שהמתינו למתקן, רק עודד את הילד להחזיק עוד ועוד במתקן.

נזכרתי איך בגינת המשחקים בקנדה, צחקנו איך שומעים בעיקר את ילדינו הישראלים. הרגשנו, ספק בגאווה ספק במבוכה, שהילדים שלנו שמרו על הישראליות שלהם. ועכשיו כאן, בארץ, ראיתי כמה הילדים שלי אבודים בהמון הילדים הרועש והבנתי שזה היה מוקדם מדי לקחת אותם למקום כזה.
הם ישראלים ותמיד יהיו, אבל הם כנראה ספגו משהו מהקנדים.

במקביל אני נדרכתי לקול כל קריאת "אמא" בעברית של כל ילד בגינה, שחשב שאמא שלו נחה 2 דקות יותר מדי. בקנדה הקריאה בעברית ל"אמא" היתה מופנית אליי או לאחת מחברותי הישראליות. כאן, שומעים לפחות כל דקה צעקה תובענית של "אמא, מים" או "אמא, תגידי לו" ... לקח לי זמן ללמוד להתעלם.
למדתי מחדש גם שהאמהות יכולות להיות רועשות, לא פחות מהילדים.

חדשות, חדשות ושוב חדשות (עצובות)

התוודעתי לראשונה לעניין 3 הבנים החטופים, כשגרנו בקנדה. כמדי בוקר קראתי עם הקפה הראשון שלי את הכתבות ב ynet. בימים הראשונים שלאחר החטיפה השתדלתי להתעדכן תכופות אם הבנים נמצאו. בימים הבאים, כשעוד היינו בקנדה, בעמוד הראשי היו עדכונים לגבי חיפוש החטופים ובצמוד אליהן כתבות אחרות, על בר רפאלי או על נינט, כאילו הנושא חשוב באותה המידה. כשאתה רחוק וקורא את החדשות באינטרנט, אתה מוטרד. כשאתה קורא ושומע את החדשות בישראל, אתה מודאג.

כשחזרנו השבוע מגינת המשחקים בכפ״ס, הודיעו בטלוויזיה שמיקום שלושת החטופים אותר. עקבנו בדריכות אחר כל העדכונים, עד שהודיעו בפירוש שנמצאו גופות החטופים. באותו היום אי אפשר היה לחשוב על משהו אחר. כל שיחה וכל כתבה היו בהקשר של 3 הבנים. בימים העוקבים אי אפשר היה להתעלם מרצף האירועים ומההסלמה המואצת.
עכשיו, כשאנחנו בארץ חוזרת אליי איזושהי הרגשה ישנה-חדשה. אני לא יודעת להגדיר את ההרגשה הזו. זה סוג של חשש, עצב, דאגה. לא ברמה האישית, אלא ברמה הלאומית.
נזכרתי לרגע כמה נח היה לגור בקנדה בלי אוירת ביטחון קשה ובאותה עת כמה זר ומנוכר לחיות במדינה שאין לך כל קשר ערכי אליה.

אנשים מקסימים

כבר ביום הראשון בארץ, התחלתי בקידום משימות - בדיקת שיבוץ הילדים בבי״ס, העברת תשלום חשבונות הבית על שמנו, הכנות אחרונות לקראת שיפוץ הבית ועוד. הכל נראה לי פשוט. לא רק בגלל שהכל בעברית, אלא בעיקר בגלל שהגורמים השונים שפניתי אליהם כל כך שמחו (והתפלאו) שחזרנו מקנדה המוצלחת לישראל והראו כל נכונות לעזור. מצאתי את עצמי בשיחות עם מזכירת בית הספר, עם מוקדן במשרד הקליטה ועם קבלן השיפוצים. כולם התעניינו איך היה בקנדה (בקור) ואיך זה לחזור לישראל.
יש בישראלים כל כך הרבה חמימות וחיוכים. לפחות, החמימות של האנשים פה לא השתנתה.

חזרנו ... מחכים שתחזרו אלינו

אני עדיין משתפת את חברותי מקנדה ברמה יומית בכל הרגשות והעדכונים לגבי החזרה לישראל. במשך כשלוש שנים, ניהלנו מערכת יחסים מיוחדת איתם, עברנו הכל ביחד - רגעים שמחים ולפעמים גם קשים. ההתקשרות איתם היתה ברמה יומיומית. הכי קל לי להסביר להם את התחושות המורכבות : כמה כיף וגם לא קל, לחזור הביתה.
מפתיע שהרבה מהקרובים לנו בישראל, לא השתלבו בחיינו באופן מיידי. אולי הם נותנים לנו זמן להתארגן ולהתעשת ואולי הם פשוט מאוד עסוקים בחייהם - חיים עמוסים עם עבודה, ילדים, חברים אחרים ובלי נוכחותנו.התרגלנו שהחברים שלנו איתנו כל יום ובארץ כל אחד חי את חייו. גם אנחנו היינו כאלה פעם. ניסינו לתמרן פגישה עם חברים לעוד חודש, בין הארוחות המשפחתיות לפגישות עם חברים אחרים. היום זה מרגיש לנו קצת מנוכר ובודד.

אין כמו בבית

המשפחה כצפוי נרתמה לקליטה שלנו. כרגיל, בארץ, אני מייד מרגישה לא רק אמא, אלא גם בת. ההורים שלי לקחו על עצמם כל עזרה אפשרית. זכינו ל״סל קליטה משפחתי״ מלא במיוחד, שכלל בין השאר, תוכנית בידור וצי הסעות לנכדים, הכנת האוכל האהוב עלינו וכביסות. אני מנסה לבלות עם הילדים בין סידורי החזרה לישראל לבין קידום השיפוץ בבית שלנו וננזפת כל הזמן שאני לא נחה מספיק, שאני לא אמורה לנסות כל הזמן להוציא את הילדים מהבית כי הם ממש התגעגעו לרעש של הילדים (לא ברור לי איך).
תודה לכם, תהיו בריאים ומקווה שתחשבו שהרעש שלנו נחמד בכל החודש וחצי עד שייגמר שיפוץ הבית ועד שהמכולה תגיע מקנדה.
אנחנו אולי צריכים זמן להתרגל מחדש לחיים פה, אבל כמו תמיד אתם לא צריכים זמן להתרגל מחדש אלינו.

מנסים להרגיש כמו בבית

אנחנו מבינים שהחזרה לישראל היא רילוקיישן חדש. אמרו לנו פעם שהחזרה לישראל קשה יותר מאשר הקליטה במקום זר : כשמגיעים למקום זר, נערכים מראש לכל הקשיים, כי צופים מראש את הפערים התרבותיים, פערי השפה ועוד. לפני שחוזרים לישראל, מרגישים (במיוחד הילדים) שחוזרים אל משהו מוכר ולכן מתכוננים פחות לקשיים.
אמרתי לילדים שלי, שיהיו קשיי קליטה בחזרה הביתה. אמרתי להם גם שבמעבר לקנדה הם קיבלו כל כך הרבה כלים להתמודד עם קשיים. הם למדו להתמודד עם ההרגשה המפחידה להיות במקום זר, בלי להבין את השפה, בלי חברים ועם תרבות שונה משלנו. הם למדו שבתהליך ההתמודדות, הם רכשו חברים חדשים, למדו שפה חדשה והצליחו להרגיש בבית במקום המרוחק והשונה.

ארוכה הדרך להתאקלמות. שיהיה לנו בהצלחה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל