צו איסור מקלדת

קצב התרחשות האירועים בשבועיים האחרונים זורמת במהירויות אדירות, ואני כל בוקר מחדש מקווה שכשאקום לא אגלה ששרדתי התפוצצות כור גרעינית בזמן שישנתי. הגיע הזמן לשים קץ לשמועות, ולאצבעות שלא מוצאות מנוח.

קצב התרחשות האירועים בשבועיים האחרונים זורמת במהירויות אדירות, ואני כל בוקר מחדש מקווה שכשאקום לא אגלה שבלילה התרחשה התפוצצות של הכור הגרעיני בדימונה, ושאני היצור האחרון ששרד אותה ונושם על פני האדמה. כי עם אינספור ההודעות והשמועות האלה בווטסאפ אני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה שקר, מה נכון ומה שגוי, מה הגיוני ומה הזוי.

התמזל מזלי ועל מות החטופים שמעתי דרך חברה שלי שקיבלה הודעה מאחיה רבע שעה לפני שהותרה לפרסום בשאר כלי התקשורת, ככה שההמתנה שלי הסתכמה ב14 דקות בלבד בהן הספקתי לשלוח מייל לאדם נוסף מסוכנות ידיעות שיכולה לאשש הודעות כאלה. כל זאת על מנת שאדע בוודעות שאכן מדובר בהודעה אמיתית ולא שקרית שהופצה על ידי גורמים לא רשמיים. את התשובה קיבלתי 10 דקות לאחר מכן כשצפינו במהדורת החדשות של ערוץ 2 ובה הודיעו על מציאת גופות הנערים.

מספר שעות אחר כך חשבתי לעצמי, עד כמה מגוחכת ופתטית אני יכולה להיות שאפילו 14 דקות אינני מסוגלת להתאפק. הרצון הבלתי פוסק לקבלת מידע, ועוד מידע, ועוד פרטים, ועוד הודעה, ועוד צפצופים מעצבנים שמעידים על קבלת הודעות נוספות מתוך הסמארטפון שלי. הסקרנות הורגת והמתח שמשהו חדש יקרה,או ישתנה ואתה תהיה הראשון שתדווח לחברים, עם תחושת האגו המנופחת שאומרת "אני ידעתי לפני כולם!".

מהפכת האצבעות

קצת יותר מ163 שנה עברו מאז בנה סמואל מורס את הטלגרף היישומי הראשון, שאיפשר לשדר מסרים למרחקים ארוכים. 163 שנים שמפרידים בין תקשורת בה האדם הצליח להעביר מסרים מקודדים ולפענח אותם, לבין תקשורת רובוטית בה האדם לא זז מהשקע. הטלגרף איפשר לעיתונות לדווח כמעט בזמן אמת על אירועים חשובים מכל מקום בעולם, אפשר לומר חולל מהפכות של ממש.

איפה אנחנו ואיפה הטלגרף? היום לכולנו יש את האפשרות להקליד בצורה פשוטה עם האצבעות שלנו הודעה "רשמית" של דובר צה"ל ולהפיץ אותה בכל הרשתות החברתיות, כאשר לאדם הממוצע יש בערך 500 חברים בפייסבוק שיכולים לקרוא אותה. כך לכל אחד מאיתנו יש פוטנציאל של העברת מסרים המונית ל-500 אנשים בו זמנית לפחות, אם לא יותר. ברגעים כאלה, של פחד, אלימות וטרור אולי היה עדיף פשוט לסתום את הפה. יותר נכון לומר, את המקלדת והאצבעות שלא מפסיקות לחפש את המקשים. אצל הדור ההיפראקטיבי הזה שלא מסוגל לדחות סיפוקים, האצבעות חייבות למצוא לעצמן תעסוקה תמידית, כי אי אפשר שהן ינוחו, לא לרגע אחד.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל