פגישה עיוורת

פגשתי אותה בבית קפה קטן בו אני יושב מידיי יום ומתחיל את הבוקר עם הפוך חזק, כפית סוכר וסיגריה. ראיתי אותה כשנכנסה, שמלת מיני קיצית פרחונית עם כתפיות דקות שמוטות כשאחת מהן נופלת לצידו של גוף קטן מחוטב ושברירי יוצרת מין מראה תמים ילדותי משהו.

היא התיישבה ליד שולחן קרוב למעבר פתחה תיק סטודנטים שחור ומוציאה מתוכו מחשב.
החזרתי ראשי לקפה והסיגריה אבל מחשבותיי נדדו אליה.
היה בה משהו לא ברור, נסתר ומפתה, משהו שמשך אותי לרצות בה.
הזזתי את הכיסא כדי שאוכל לצוד את מבטה להראות לה שאני מעוניין והיא מצידה נתנה לי לעבוד קשה כדי להגיע אליה.
חודש ימים המתנתי ועיניי סורקות אותה כל פעם מחדש מגלות שיער שטני קצר, פנים יפות מאורכות במקצת, עצמות לחיים בולטות. שפתיים דקות ומעט בשרניות, ועיניים... עיניים כחולות כמו שמיים מנצנצות כאילו אלפי כוכבים זורחים בתוכם מאירים את הדרך פנימה לנשמה החבויה בה.

בת עשרים ושש הייתה אז, נשואה טרייה. ישבנו מידיי יום ודיברנו על לימודים, משפחה. גלשנו לזוגיות, אהבה, שקרים, אמונה.
היא עם החיוך הביישן שלה, הצחוק הרך והעצור והרצינות המזויפת, ואני עם חוכמת החיים, האמת התהומית שטבועה בי והטפת המוסר.
כנראה שהייתי לה לאב אבל היא... לאט לאט בלי שארגיש היא נכנסה לתוכי, זרמה בתוך הוורידים שבגוף שלי ללב.

אף פעם לא גיליתי לה את תחושותיי, פחדתי לאבד אותה והיא מצידה לא גילתה שהיא יודעת, מרגישה. הייתה מתרפקת מחבקת מפלרטטת ובסוף נשיקה על הלחי והולכת.
וכשהייתה הולכת הייתי מסתכל עליה עוקב אחרי גופה המחוטב מדמיין לעצמי איך יהיה לחבק אותה ולנשק. ללטף כל קימור בגופה. לרגש אותה ולאהוב... חזק.
והיא כאילו הרגישה, הייתה מסתובבת, מחייכת, מרימה יד ומנפנפת, ואני קוטע את מחשבותיי מחייך ושולח נשיקה באוויר.

כל יום בשעה עשר בדיוק בקפה נוגה הייתי מזמין את הקפה שלי ושלה
"אני רוצה בבקשה הפוך חזק רותח בלי קצף".
הייתה מבקשת לשים את הסוכר בזמן העשייה, "אני יודעת" היא אומרת מחייכת כשהסתכלתי עליה בנזיפה. מצטדקת וממשיכה "אבל יש לזה טעם שונה. תנסה ותראה!"
ניסיתי! אנין טעם כבר לא אהיה!
"ואם אפשר כוס זכוכית בבקשה!".
אויי

בית הקפה שכן לו בפינת רחוב זקן וצר בחצר בנין עייף בן שני קומות בנוי בסגנון איטלקי מהמאה הקודמת שראה זמנים טובים יותר בחייו ועדיין כל מי שעבר לידו היה נעצר, מרים ראש ומסתכל בפליאה ביופיו הלא מוסבר.
לאורך הרחוב ובחצר הבניין, ממש בפתחו של בית הקפה עמדו להם עצי שיקמה ענקיים ועצי צפצפה שנתנו צל תמידי על הרחוב והסתירו את בית הקפה מעוברי אורח ופלצנים עירוניים שבאים, מקשקשים תרבות ורומסים כל חלקה נוסטלגית בדרכם.
שני עובדים היו בו בקפה, בעל בית הקפה, איש צנום וגבוה בסביבות גיל השישים, בעל זקן עבות וצמה בגוון אפור לבן שהסתרחה לה עד אמצע גבו. תמיד לבש בלייזר עור ישן ומכנס ג'ינס מרופט וכשפתח את פיו לומר משהו דיבר במבטא כבד וזר. אף פעם לא חייך, מעט לדבר אבל פניו חרושות הקמטים ועיניו הביעו מין יגון מעורבב עם טוב לב מחוספס.
לידו מלצרה, הכינה ודאגה לכולם בחורה ללא גיל, חיונית, אנרגטית, מצחיקה ויפה, ולא משנה מתי ואיך נתקלת בה, הייתה מחייכת ושואלת, מסבירה בסבלנות ודואגת.
הייתה ביניהם מערכת מדהימה, לבעל הצמה ולבחורה ללא גיל. היו מדברים בעיניים, בשפת הגוף, תקשרו ללא מילים.
כשהייתי מזמין את כוסות הקפה שלנו, הקרואסון וארוחת הבריאות, הם היו מחייכים, יודעים.
אני מתיישב בשולחן הקבוע מחכה לה ורק כשהיא מגיעה, מיד אחר כך היו מגישים.

שנתיים ימים זה נמשך, בוקר בוקר, כמעט ולא היה יום שלא היינו ביחד, נפגשים, מדברים. ואז יום אחד נעלמה.
אותו יום ישבתי וחיכיתי, כל היום חיכיתי לה והקפה לא הוגש.
כך במשך חודש ימים, בבוקר מגיע מזמין את הקפה, ארוחה. הם לא אמרו דבר והיינו מחכים.

עברו מספר חודשים כשבוקר אחד - אני יושב בשולחן שלנו – ניגש אלי בחור צעיר ושואל לשמי.
אמדתי אותו, בחור בסביבות השלושים, לבוש חליפה יוקרתית מקומטת, חולצה שחלק משוליה מציצים החוצה ברשלנות ומסתירים חגורת עור שחורה. פניו הנאות חרושות קמטי צער, עיניו כבויות וסביבם עיגולים שחורים של חוסר שינה כרוני.
שלף מכיסו מכתב מקומט ואמר "ממנה!".
הסתכלנו אחד על השני בלי לומר מילה. הסתובב והחל ללכת לכיוון היציאה, לפתע עצר ואמר "תבוא, הפרטים במעטפה".
החזקתי את המכתב חזק בוהה בו ולא יכול לפתוח, כאילו כל מה שאני, מי שאני, מקופל לתוך פיסת הנייר הנעולה שבידי.
הרמתי ראש והסתכלתי לצדדים, האופנוען והאנרגטית קפאו במקומם כאילו מישהו לחץ על כפתור הפאוז שבשלט של יס.
שוב העברתי את עיניי חזרה למעטפה ובשנייה שאחרי קרעתי אותה ושלפתי את פיסת הנייר שהייתה מקופלת בתוכה.
הסתכלתי.
כתב היד היה קטן מעוגל וקריא, כתב ידה של אישה.
ידי רעדו כשהחזקתי את המכתב וקראתי
"מצטערת יקירי שלא סיפרתי. אתה היחיד שהצחיק אותי כל יום, לא רציתי לוותר על זה.
אוהב אותך תמיד... נשיקה

קמתי...

השארתי את המכתב על השולחן...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל