פולין -מחנות ההשמדה-מכתבים ליותם

הטלפון מצלצל,אבא שואלת בתי, יותם נוסע עם שכבת בית הספר למסע במחנות ההשמדה בפולין תירצה לכתוב לו מכתב שיקרא אותו בארוחת ערב שבת? ואוו אמרתי לעצמי ,בכור נכדיי חגג לא מזמן 17 שנות חיים מה שקרוב למיליון ילדים יהודים שהושמדו בשואה לא זכו לו,מה כותבים לו? בעודי מתלבט החלו המילים לעלות ולהירשם כאילו מאליהן...ואתחיל דווקא מסוף המסע שלי למחנות ההשמדה בפולין


השיבה לשפיות

זהו, המראנו ארצה משדה התעופה קטוביץ בדרומה של פולין, לא לקחתי עיתון, איך אפשר, אני עדיין שקוע בתוך המראות הקשים, צריך למצוא את היכולת להשיב לכל אחד מאיתנו את השמחה בחיים. הפרידו בין כל חבורת לובשי החאקי כל אחד יושב לבד ואני מרגיש כל כך בודד, מאוכזב אך זהו הצעד הראשון בחזרה לחיים הרגילים.מוכרח לזכור, כל כך הרבה מחשבות שצריך להעלות על הנייר, מפחד שלא אזכור,ודאי אזכור מקומות אך מה עם התחושות? מטוס מלא צבא, שונה מהחבורה שיצאה לדרך אך לפני שבוע, נראה אדיש, מבקש בלבי "אל תתכנסו בקונכייה", כואב, כן! קשה, לפעמים! נעלב, מתעצבן, אך אי אפשר אחרת. אולי "אני ואתה נשנה את העולם" הוא בלתי אפשרי אך אתה ואני ננסה . כותב וכותב, הכל במוחי בכתיבה דמיונית ולא מספיק, דיילת ניצבת בסמוך ושואלת "עוף או עגל" ? מביט בה בעיני עגל, מה היא רוצה ממני? תנו לי רק שקט. האם מישהו אי פעם ירצה לקרוא את כל מה שאכתוב? אובססיה. רוצה לקרוא, לענות, לכתוב, לדבר, לחבק, לנשק, סוטה מהנושא. אולי זו הדרך שלי להישאר שפוי אחרי כל הזוועות. רוצה רק לבכות, יודע מה אספתי בזיכרון ונשבע לזכור ולא לשכוח! זוכר חזק, זוכר עמוק, חושש שלא אובן נכון, חשיפה ראשונית, אסור לחשוב יותר מדי כי אז יפסק הרצף. מחויב להזכיר. לפני שהכל ישכח ! חייב לרשום ראשי פרקים, בשלב מאוחר יותר אסדר הכל...
- שריקת הרוח בחבלי התורן במיידנק
- המקלחת הראשונה לאחר ביקור במחנה
- הטקס הפרטי (הוירטואלי)שלי ושל שחר בבירקנאו
- כוויית הקור ממשטח המשרפה
- המנעולים במיידנק,הפרפר במשרפה
- הנרות,השטיבלים בעיירה "טיקטין"
- הפולני גלוח הראש בבית הכנסת בקרקוב
האדמה הרועשת למרמס רגלינו בטרבלינקה
הירידה מהקרון, פסי הרכבת
- יש הלוך אך אין חזור,בורות המוות ביער לופוחובה
- העורבים השחורים המסמלים עבורי מוות !
- הלילות הלומי השינה בבתי המלון
- ציור צלב הקרס על מצבה יהודית בבית הקברות בורשה.
- יהדות,עיניים
- הצורך לצלם, להנציח
- הרגליים הכושלות,הסקרנות
- הצעקה,פולין הסוף?




מכתב ליותם בכור נכדיי

יותם שלנו,גם בימים אלה בהם נמצאת ישראל ונמצאים היהודים תחת מתקפה אנטי יהודית מכל שכנינו וגם מדינות צבועות ברחבי העולם נאמין בצור ישראל ובכוחו של צה'ל שמהווה את ההבדל העיקרי בין תקופת השואה והיום.
לקראת נסיעה כל כך מרגשת
מסע בניבכי העבר האפל
אני לך כותב ומאוד מקווה ש –
תעבור את המראות והחוויות בנקל
לא קל לפגוש פנים מול פנים מקומות
שידוע כי השקט שלהם בקול רם זועק
לא קל להבין את עומק התהומות
שכל מה שנותר מהם הוא כאב עמוק ששותק
הנפש מתהפכת עם הסיפורים, עם פסי הרכבת
ובראש מתרוצצים דמיונות, חזיונות
המחשבה על איך? למה? - סוחפת, שואבת
לא קל להתייצב מול ים הזיכרונות
לבטח כשתשוב, המסע לאט יחלחל ויחדור
סרטים, סיפורים, מראות , חפצים ישנים
נסעת כדי לראות, לחוות, לנסות להבין ולחזור
עם הידיעה שאת מה שקרה יש לזכור לאורך כל השנים!!
סע בשלום וחזרו בשלום, המסע מפותל ומורכב
הבט למעלה, לשמיים, ראה המונים של אור
דע, אין לקחת שום דבר כמובן מאליו,
והעיקר – לא לשכוח! לזכור ולזכור!!





קישור למצגת מסע במחנות ההשמדה בפולין

מצרף קישור למצגת של מסע במחנות ההשמדה בפולין יחד עם קצינים ומפקדים בצה'ל,מסע הנקרא "עדים במדים"
http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=8296

ועוד מכתב ליותם

תוהה מה לכתוב, הרי יש לא מעט ...
לא מעט זה, מכיל בתוכו עולם ומלואו
החלטתי לשתף אותך ברגע אישי
אחד מיני רבים שעברתי
שאמר כה רבות על כל מי שהיה ואיננו
שאומר לכל מי שהיה וישנו
ומצוונו להמשיך ולספר...
מוצא עצמי מהלך לאורך פסי הרכבת
עם הפנים לכיוון שער היציאה של מחנה ההשמדה
צועד על אדני העץ
כל צעד מלווה ברגש קשה אחר
כעס, פחד, תסכול, אומץ, גאווה, תקווה.
הכרחתי עצמי לזקוף ראש,
אספתי שארית כוחותיי
צלי הפוסע אסף לו זיכרונות עבר (זוכר,הצל שלי ואני יצאנו לדרך)
זיכרונות פני הנספים החיוורים
את הקור והרוח המקפיאים
צעקות השומרים ונביחות הכלבים
מביט לכיוון השער מבלי להשפיל עיניים.
בימים נוראיים בעבר, עיניים רבות תלו תקוות בשער
קיוו ימים, חודשים ושנים
אותה תקופה חשוכה וארורה
מעבר לשער שכן לו עולם אחר.
נפש חיה לא יצאה אותו...
גם לא הלכה כפי שאני הולך
אף אחד לא יצא חי... דרכו (סופר השואה *ק.צטניק נהג לומר שהיתה רק דרך אחת
לצאת את מחנה ההשמדה כעשן מבעד לארובות הקרמטוריום)
אבל אני -אני ההמשך הגאה והחי של עמי!

הנשמה מובילה אותי לאורך פסי הרכבת
ממחנה עולם האתמול, מהעבר,
להווה ולעתיד.
ואתה,בכור נכדיי -
בזכותך נוספת לה חוליה
בשלשלת הבלתי נגמרת של רסיסי הזיכרון,
היה גאה להיות חלק מבוגרי פולין השרוטים.
סע במנהרת הזמן אחורה
ראה את מה שהיה, הבן את מה שאין
הרגש החוסר!!!
הייה גם אתה לאחד מבוגרי פולין
*קצטניק משמעו באידיש- איש מחנות ההשמדה
על ספריו ופרסומיו נהג לחתום יחיאל דינור בשם העט "ק.צטניק"




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל