לחיים! עוד סוף שבוע עבר

אתמול אחר הצהריים ישבתי בדירה על כיסא העץ שבסלון ורציתי למות! כן גם לי יש ימים כאלה. אותם ימים שהכול ריק, כל כך ריק שלא משנה מה יקרה העיקר שזה יקרה כבר!

בימים כאלה אני לוקח את האייפון נכנס לרשימת החברים ומדפדף.
כמה רחמים עצמיים צריך שיהיה לו לבן אדם על מנת שיעשה דבר טפשי כזה, שום דבר טוב אף פעם לא יוצא מזה!
אני מתחיל לסווג. אל מי אפשר לצלצל? ואז אני מצמצם.
עם מי מהנותרים אפשר לחלק את הריק שבי? ואז.
אם מי אני באמת רוצה לדבר?
בשלב זה אני נכנס למין פחד לא מוסבר, פחד שטומן בתוכו את האפשרות של אכזבה.
שהרגע הוא עסוק ומה פתאום אני מתקשר עכשיו, אולי אפשר עוד שעה שעתיים, יום יומיים, הכי טוב כשאנחנו חוזרים מחו"ל.
מזל טוב מתי נוסעים!?...
שנה הבאה!
אני מתקשר והוא סוף סוף עונה, הוא נשמע לחוץ, יש לו יציקה על הראש והבעיות שלי זה הדבר האחרון שמענין אותו ברגע זה אבל אם אני כבר בטלפון אז (הוא) בוא תשמע ובמשך החצי שעה הבאה אני מותקף בזיוני שכל מכל צד אפשרי בלי יכולת להשחיל מילה!
עצור!
אני כבר לא יכול יותר!
נשבע לך!
אני לא יכול להכיל אף אחד!
הריק שבי ממלא אותי כל כך שאם אני אנסה להכניס עוד דבר לתוכו אפילו משהו קטנטן, אני עלול למצוא את עצמי חוצה את הקו ומגיע למקום!
איזה מקום!?
המקום שממנו אין דרך חזרה!
זרקתי את הטלפון מעלי נגשתי לפריזר ושלפתי את בקבוק הוודקה, אותו בקבוק ששמור בדרך כלל לרגעים מיוחדים.
נגשתי לארון המטבח פתחתי את הדלת הימנית עם הציר השבור - כבר שנה – והוצאתי אחת מאותן כוסות דקות, מאורכות ששמורות גם הן לאותם רגעים.
הנחתי את הכוס על השולחן, פתחתי את בקבוק הוודקה ורוקנתי ממנו חצי הכוס, את החצי השני מילאתי בגינס.
התעוררתי בארבע בבוקר שטוף זעה, רגלי על הריצפה, ראשי בתוך אסלת השירותים והטלפון מונח על מושב האסלה.
אני בוהה בו לשנייה מנסה להיזכר איך הוא ואני הגענו לכאן ואז שולח יד לעברו... טעות!
גופי קורס ופתאום הכול סביבי כמו סרט איטי, סרט איטי ורע.
אני צועק בקול עמוק...
היד נשלחת באיטיות לכיוון הטלפון...
האסלה זזה במקצת.... הטלפון מתעורר לחיים... מסך הטלפון נדלק ואני רואה את הפנים שלה...
מספר הטלפון שלה...
ושיחה שלא נענתה.
הטלפון מחליק... לאאאאאאאאא



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל