האם אין קו אדום פנימי שלא חוצים גם במסגרת חופש הביטוי? האם כל דבר צריך להאמר בכל עת?

האם אנשי שמאל המביעים דעות קיצוניות בימים טרופים אלה - כשהעצבים רופפים בקרב מיליוני תושבי המדינה הנמצאים תחת מיתקפת טילים, וחיילי צה"ל מקיזים את דמם בעזה נגד אירגון טרור קיצוני במיוחד - עושים דבר נכון? או שמא חופש הביטוי הוא ערך מקודש כל כך, שכל אמירה קיצונית או הזויה מותרת? מנקודת מבטו של אזרח פשוט.

חופש הביטוי בישראל

הזכות לחופש ביטוי אינה מעוגנת בחקיקה או בחוקי היסוד של מדינת ישראל, אך היא זכתה להגנה במסגרת הפסיקה של בית המשפט העליון. פסק הדין הראשון שעיגן את ההגנה על הזכות לחופש הביטוי הוא פסק הדין בעניין העיתון קול העם שניתן ב-1954. פסק דין זה עסק בחופש הביטוי העיתונאי, כמו גם בגבולותיו של חופש הביטוי.

בפסיקת בית המשפט לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992) נקבע כי אף שהזכות לחופש ביטוי אינה מעוגנת במפורש בחוק היסוד, היא נכללת בגבולותיו. בהתאם, נקבע שכל פגיעה בחופש הביטוי מחויבת לעמוד בתנאים הנדרשים בחוק: א. הפגיעה מעוגנת בחוק ההולם את ערכי המדינה. ב. הפגיעה נועדה לתכלית ראויה. ג. הפגיעה אינה עולה על הנדרש.

אמירות קשות

אורנה בנאי אמרה בראיון לערוץ 10: ''אני שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים, בושה שזה העם שלי", בעקבות השיח החברתי החריף העובר עלינו בימים אלה, וזכתה למנת גידופים ונאצות ברשתות החברתיות ( האם בנאי יצאה גם נגד ארגון הטרור המקיז את דמנו באמירות חריפות?). בתגובה לדברים ועקב תלונות רבות של הציבור בישראל, החליטה חברת "מנו ספנות", שבנאי היא הפרזנטורית שלה - בפרסומיה ברדיו - לפטרה ולהפסיק להעסיקה.

גילה אלמגור הוסיפה את המנה שלה לשיח במסגרת חופש הביטוי כאשר אמרה: "אני מתביישת להיות ישראלית", ואף היא זכתה לקללות עסיסיות נאצות וחרמות. אלמגור התייחסה לרצח הנער מוחמד אבו חדיר על ידי קיצוניים מן הימין (ואם הייתה אומרת: אני מתביישת ביהודים שרצחו לא היה עדיף - למה הכללה גורפת?) אני באופן אישי, מביע שאט נפש מהרצח המתועב של הנער מוחמד אבו חדיר. זו לא דרכו של העם היהודי.

שירה גפן, בימאית, ביקשה מן הקהל לעמוד דקת דומיה לזכר ארבעת הילדים שנהרגו בעזה, בפסטיבל ירושלים, ויצרה אף היא מהומה (גם היא דיברה על הכאב של שני הצדדים, אך האם ביקשה לעמוד דקת דומיה גם לילדים יהודים שנרצחו באכזריות?).

גדעון לוי, עיתונאי ה"ארץ", הידוע באמונתו העיוורת בנרטיב הפלסטיני ובכל הזדמנות כותב מאמרים נגד צה"ל והמדינה, ואף בקרב בני משפחתו אינו זוכה לאהדה בגין דעותיו, הוסיף אש למדורה, כשכתב על טייסי חיל האוויר "הרעים לטיס" ( האם לוי התייחס למסע ההרג והרצח שמבצע ארגון החמאס?). בעקבות הדברים התעוררה מהומה בקרב הציבור הישראלי וגם טייסים, שחלקם שמאלנים, הגיבו בזעם לדבריו ונעלבו עד עמקי נשמתם מדבריו, בשעה שתיאר אותם יושבים בקוקפיט לוחצים על כפתור יורים והורגים בעזה.

אורלי ויינרמן, שחקנית, המתגוררת בברזיל, נגד ישראל: "מתביישת שזאת המדינה שלי". כשאנו קוראים את האמירות הקשות האלה, אין ספק שבמקרים רבים הדם רותח. אבל, בית המשפט העליון, בתקופת ברק פסק, כי גם אם האמירות מרתיחות את הדם יש לאפשר את חופש הביטוי, ובכך הדגיש את חשיבותו הנורמטיבית של הערך חופש הביטוי

התגרות או חופש הביטוי


אוטובוס של מפגיני שמאל יהודים וערבים הגיע אתמול, 20/07/2014 , לעיר שדרות במטרה להפגין, והתושבים הנזעמים, שסובלים כבר 14 שנים מחיים-לא חיים – ודמם רתח - לא איפשרו להם להפגין והאוטובוס עזב את המקום על מפגיניו (מעניין מה היה קורה אילו אוטובוס של הימין הקיצוני היה מגיע בימים אלה ליישוב ערבי במשולש ומבקש להפגין במרכז היישוב נגד התמיכה של ערבים קיצוניים בארגון החמאס). כולנו יודעים כיצד היה אז זועק השמאל בקול שבר גדול כי הפעולה היא התגרות שלא במקומה.

נאמנות למדינה

חנין זועבי וחבריה, חברי הכנסת, משתלחים במדינה, בצה"ל, מביעים תמיכה בארגוני הטרור וקוראים לא אחת, לפגוע במדינה, בלשון המעטה, והדם רותח. גם האומנים שלעיל וגם חברי הכנסת, הם אנשים המתפרנסים מידיה של המדינה. קשה להבין את האבסורד הזה: גם אוכלים מידיה- גם מתביישים וגם קוראים להשמדתה (ח"כ ערבים). גם אם נצא מנקודת ההנחה, כי על פי חוק, הם רשאים לומר את דבריהם ללא חשש, עדיין קיים מרכיב העיתוי, בזמן שדבריהם נאמרים. צריך לשקלל את מרכיב הזעם בקרב הציבור. צריך לשקלל גם את מרכיב החיילים המקיזים את דמם למען האומנים, העיתונאים וחברי הכנסת התוקפים ללא רחם את המדינה בה הם חיים, ברגעים אלה ממש. ללא ההגנה הזו של צה"ל, מי יודע אם יכלו ה"נכבדים" האלה לחיות במדינת ישראל, ולהביע את דעותיהם.

להיות חכם לא צודק

אני באופן אישי איני מסכים עם כל האמירות הנאמרות, ברם, גם אני בתוך עמי חי, והאמירות האלה מקוממות וראוי שלא יאמרו, בעת הזאת לפחות. הבוקר סמוך לקיבוץ ניר עם חדרו שתי חוליות של מחבלים במטרה לבצע רצח חסר רחמים ואבחנה באזרחים. 15 מחבלים חוסלו ויש נפגעים גם בקרב כוחותנו. לכן, העת הזאת מאוד רגישה ומתוחה במיוחד.

באחת הפרסומות ששודרו בעבר בניסיון להילחם בתאונות הדרכים נאמר "אל תהיה צודק תהיה חכם". גם אם הם צודקים – לשיטתם כמובן - חוכמה גדולה לא ראיתי באמירות המרתיחות דם האלה, ובטח לא בעת הזאת.

עת לכל דבר

היטיב לכתוב זאת קהלת החכם באדם:
א לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. {פ}
ב ;עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת
עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
ג עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא,
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.
ד עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק,
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.
ה ;עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים
עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
ו עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד,
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
ז עֵת לִקְרוֹעַ, וְעֵת לִתְפּוֹר
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.
ח ,עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.
עת לחשות ועת לדבר, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום, עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים. צריך שיבינו אומרי האמירות מכל הצדדים, כי מי שמתגורר בבית זכוכית בל יזרוק אבנים על העוברים והשבים.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל