גם לכם יש תפוז רקוב בטלפון?

רק לי יש את כרטיס הביקור של אותו פקח. אני מסתכל סביבי שוב, רק השמיים כחולים, השמש יוקדת והאספלט בגוון צהבהב לבן! אני נכנס לרכב, מגחך לעצמי, וחושב... הוא בטח היה שיכור!

אני עולה במדרגות לקומה השנייה של בניין משרדים מפואר בלב תל אביב, לוחץ על זמזם הכניסה.
דלת הזכוכית נפתחת לאיטה ואני נכנס אל תוך אולם ענק, משמאלי ומימיני קוביות קוביות של חוצצים משרדיים שאת הסוף לא ניתן לראות.
בתוך כל עמדה יושבת טלפנית וזמזום של שיחות וצלצולים מתנגש בתוך אוזני מערער את שיווי המשקל וגורם לי לחוסר שקט פנימי.
בחורה צעירה בחליפת עסקים באה לקראתי מאותתת לי לשבת על ספה נמוכה ליד שולחן אותו היא מאיישת.
אין ספק שהכול ערוך בצורה פסיכולוגית אני חושב לעצמי ומסתכל על הספה, אני שוקל לשנות אסטרטגיה אבל נזכר - טופח על קלסר המסמכים שבידי - האמת היא ההגנה הכי טובה.
אני מחכה

בדיוק סיימתי עריכה והגאה של ספר ילדים שכתבתי ואני בדרכי לעניין הוצאה לאור אשר נמצאת באזור - פרבר תל אביבי ישן – בתקווה שאחרי שיחת הטלפון שהייתה בינינו ירצה בעל ההוצאה לקחת את הספר תחת חסותו.
אני מגיע לבניין דהוי באיזור תעשיה נטול כבישי אספלט וחונה במגרש כורכר שנראה עזוב ומוזנח.
לאחר משא ומתן של כחצי שעה אני יוצא ובידי אף לא דף ריק מחוזה עתידי אבל...
על המגב השמאלי צמוד לשמשה הקדמית מונח לו חוזה קנס ביני לבין עירית אזור על אי ציות לחניה בכחול לבן,
אני מסתכל סביב, מגרש כורכר עזוב עם עוד מספר מכוניות החונות עליו.
אני מציץ ברכבים האחרים... לא! רק לי יש את כרטיס הביקור של אותו פקח.
אני מסתכל סביבי שוב, רק השמיים כחולים, השמש יוקדת והאספלט בגוון צהבהב לבן! אני נכנס לרכב, מגחך לעצמי, וחושב... הוא בטח היה שיכור!
שם גז ונעלם.

סוף 2010 קצת לפני שעזבתי לחו"ל, כאזרח שומר חוק או יותר נכון כאחד שיודע שחובות במדינת ישראל סופם לתפוח ולרדוף אחריך לעד דאגתי לנתק עצמי מהמחויבויות החודשיות שצברתי לי ובכללם גם חברת טלפונים "קטנה" בשם אורנג'. מספר ימים לפני הטיסה דיברתי עם נציג השרות של החברה.
"שלום, אני עוזב לחו"ל לתקופה לא מוגבלת אבקש לבדוק את החוב שצברתי עד רגע זה ולנתק אותי משירותכם".
"שם ומספר טלפון בבקשה"
"כמובן" אני נותן את כל האינפורמציה הדרושה.
אחרי מספר שניות
"כן, בבקשה, במה אוכל לעזור לך?"
אני חוזר על בקשתי, הוא מתנצל ונעלם למספר דקות. כשהוא חוזר
"מצטער לא אוכל לבטל את השרות!"
"אני נוסע לתקופה לא ידועה, לא רוצה להשאיר שרות פתוח, אולי מישהו ישתמש ללא ידיעתי? מה הבעיה!?"
"רק רגע בבקשה"
שוב הוא נעלם למספר דקות חוזר ובפיו בשורה חדשה
"אדוני! אפשר להקפיא את המנוי..."
עזבו, לא אלאה אתכם בהמשך השיחה, מי מאיתנו לא היה בסיטואציה דומה!
שעה וקצת יותר, אחרי כשהגוף שלי מותש מהוויכוחים וחשבון הבנק שלי נעשה קל יותר במספר אלפים סיכמנו,
חשבון קפוא ואין חובות נגררים.

הטלפון מצלצל "מיקי?"
"כן"
"זו ריקי"
אני מכיר חמש
"היי ריקי מה שלומך?" אני שואל ובינתיים נותן למוח הוראה להזדרז ולפתוח כל תיק שקשור בכל ריקי שאני מכיר... ומהר
"יש לי מכתב שלך מאזור"
אני שולח למוח הוראה שניה. מהר מחק הכול עיין רק בתיקים הקשורים בריקי ואזור... אהה!!! נזכרתי!!!
"כן כן, הוצאה לאור אזור, משה מחפש אותי!?" אני נמלא שמחה, בכול זאת הוא רוצה לקחת אל הספר תחת חסותו... ואז
"אני לא מאמינה!" היא נובחת
"שנה שלמה היינו ביחד ואתה לא זוכר אותי!!"
עכשיו היא כבר מאבדת את זה
"ידעתי מהתחלה שלא הייתי צריכה להישאר איתך! אתה מנייאק! למה זה היה מגיע לי! בזבזתי שנה שלמה עליך ואתה אפילו לא זוכר...!!!"
"רגע, שנייה, למה את מתנפלת, בטח שזוכר. פשוט חשבתי אהה... איך ששמעתי אהה... איך ששמעתי אזור חשבתי על ההוצאה לאור, המכתב זה מהם נכון!?"
דממה ואז היא בשקט בשקט עם הרבה ארס לוחשת
"קבלת קנס על חניה 405.18 שקלים... מתוק שלי!"
היא שותקת ונשארת על הקו, אני מדמיין אותה עם השפתיים חצי פתוחות, שיניים לבנות גלויות והחיוך העקום שלה, אותו חיוך שכל פעם שהיא מנצחת היא מנפנפת איתו כלפי האויב (כלפי).
"הלו הלו!"
היא מנתקת
אני מחזיק את הראש בשתי הידיים ומטלטל את עצמי למוות, אני נזכר... הוא בטח שיכור אהה... אותו פקח...
מה עושים עכשיו!?

עברו עשרים דקות ואני זז בחוסר סבלנות, עוד שנייה.
שנייה לפני שאני מאבד את זה מתקרבות לעברי זוג נעלים שחורות מצוחצחות ללא דופי,
אני מרים את ראשי ומושך עצמי בכוח מעל הספה הנמוכה, מרגיש איך חוליות עמוד השדרה מתנגשות אחת בשנייה. רק זה חסר לי, הגב!
הוא מחייך חיוך צונן ומכוון אותי לתוך קובייה עם דלת, אני מוזמן לשבת שוב על כיסא נמוך וצר "לא תודה אני העמוד".
הבחור מסתכל עלי בשתי עיניים ממזריות שחודרות דרך שכבות ההגנה שלי ושגורמות לי להרגיש שקוף, ומחייך.
"תשתה משהו?"
במקום לענות אני שולף את התיק עם מסמכים ואומר "יש לי חוב על חניה אצלכם"
הוא מסתכל עלי, אומד אותי שוב, אולי עשה טעות...
"שם ותעודת זהות"
שנייה אחרי
"אני רואה שאתה שחקן גדול"
אני מסתכל עליו לא מבין
"מה אתה משחק אותה תמים כזה!?"
אני מתחיל לזוז בחוסר נוחות, מה עכשיו? אני חושב לעצמי.
"יש לך חוב גדול אצלנו!" הוא מסתכל עלי ומבין שמשהו לא קשורה
"שב שב, תשתה מים" הוא שותק לרגע ואז בקול שקט אומר
"יש לך חוב של 5700 שקל לאורנג'... ו 805.18 לעירית אזור"
אני מתעלף!!!

כשיצאתי מחדרו הבטתי שוב על המנגנון המשומן של גנבת(גביית) הכספים.
אנשים לגיטימיים, עורכי דין, נערות אחרי צבא, משרד ענק על קומה שלמה בפריים לוקישין בתל אביב! עובדים בעשיקתם של אזרחים חסרי יכולת וחסרי הגנה שאינם מגובים על ידי אף אדם או עזרה מהמדינה. ההפך הוא הנכון! מדינה שלמה נותנת גיבוי לחברות פרטיות ועורכי דין בעזרת גוף ממשלתי (ההוצאה לפועל) לעשוק מאזרחיה כספים בריביות מטורפות וקנסות מוגדלים ללא שום מצמוץ, ללא שום רגש וללא מאמץ!

מדינת ישראל!
ממשלת ישראל!
אם אתם רוצים להיות מדינה יהודית אולי תתחילו בזה שתלמדו את דיניי ההלוואה והריביות בדת היהודית ותפסיקו לעשוק את האזרח שבזכותו אתם קיימים!


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל