תקציב המותרות להרג ערבים. או - האמנים בחדר האח הגדול

עד כמה משפיעים האמנים בישראל על חיינו ועל החלטותינו

בימים בהם אנשים מפוטרים מעבודתם בעקבות השמעת דעות יוצאות מהכלל, אני רוצה לנצל את העובדה שאין מי שיפטר אותי כדי לכתוב באמת את מה שאני חושב. ללא הצטעצעויות וללא צנזורת הציבור הרגיש שמאד לא אוהב לשמוע דעות המנוגדות לדרכו.
הרבה דברים אפשר לומר על מדינת ישראל. על הרבה נקודות אפשר להתווכח. אבל על דבר אחד אין חולקים – מדינת ישראל מלאה במחלוקות כרימון. נראה לי שאף מדינה בעולם לא סובלת מהתפוצצות הטרוגנית כמו מדינת ישראל. מספר הקבוצות ותתי הקבוצות המאכלסים אותה גדול יותר ממספר התושבים עצמם. על כל נושא יש לכל אחד חמישים דעות שונות ומנוגדות ואין אזרח במדינה הזאת שלא מרגיש בר סמכא להחליט בכל נושא כלכלי/מדיני/חברתי או כל נושא שתעלו על דעתכם.
יש למשל את השמאל הקיצוני שדואג לשמור על הפנים היפות של המדינה שלנו. אני מתחלחל למחשבה מה היינו עושים בלעדיו. אני לא מדבר על השונאים שלנו איתם הוא כרת ברית נצח – אני מדבר עלינו היהודים החיים בארץ. רק השמאל יכול לשמור על הצביון האנושי שלנו לבל נהפוך לגן חיות גדול ושמו מדינת ישראל. בלעדיו איש את ערביהו חיים בלעו. בלעדיו אילת ודרום תל אביב היו מפסידים אוכלוסייה תורמת ויעילה כדוגמת הפליטים הסודניים. בלעדיו תושבי הדרום היו מחמיצים מופע קסאמים מרהיב מידי לילה. בלעדיו אנחנו כלום. כל מה שיש לנו אנו חבים לאנשי השמאל הקיצוני ולדרכם יישרת הדרך וסרת הרוע.
זה כנגד זה ברא אלוקים ובהביטנו אל הצד השני אנחנו נחשפים לימין הקיצוני הגרוע לא פחות. כמה שאנשי השמאל נאיביים ועולמם ורוד עד כדי בחילה, הימין הקיצוני לקח צעד אחד יותר מידי לכיוון פתרונות הזויים למצב המדיני שלנו. הימין הקיצוני מסמן מטרה ולא רואה מטר קדימה. נקודת מבטו סובייקטיבית להחריד והמחשבה מה יקרה ביום שאחרי ממש לא מעניינת אותו. הוא מתיימר להבין את הראש הערבי ומעדיף לבסס את ניסיון העבר שלו על מה שטוב לו להביט אחורה ולא על מה שמוכיח לו ההפך. מבחינתו שישרפו הערבים, שישרפו האמריקאים, שישרפו השמאלנים ושישרף כל מי שלא חושב שמדין תורה מצווה וחובה להרוג כל ערבי באשר הוא. הרגשות מדוכאים לאפס, אסור לרחם על אף ערבי גם אם הוא חף מפשע. בכלל, אם מחפשים סיבה לאכול בשר בתשעת הימים, לא צריך לטרוח לסיים מסכת – מספיק לבסס את החגיגה הבשרית על עוד כמה גופות של ילדים ערבים שמתו בהתקפה ישראלית ביממה האחרונה.
בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני משתרעת לאורך הדרך שורה ארוכה של דעות והשקפות הממלאת את סדר היום התקשורתי שלנו עד להתפקע. אבל ישנה קבוצה בולטת יותר התופסת מקום נכבד בדעת הציבור שמשום מה מפחד ממנה. לתופעה הזאת קוראים 'אמנים' (בקמץ ובמלרע). האמנים אינם סתם שמאל קיצוני. הם שמאל קיצוני עם חרב ביד. אם הם החליטו שהם מחרימים אוניברסיטה באריאל, כל המדינה על הרגליים. אם הם מחליטים לגנות את מבצע צוק איתן הם מקבלים כותרת ראשית בלי למצמץ. אם אמן פח החליט לבטל הופעה בגלל הרג אזרחים בעזה, זה מייצר סיבה לחשוב פעמיים על כדאיות הלחימה.
מגיעה קבוצת אנשים עם השכלה תיכונית מינוס ומשפיעה על דעת הציבור, התקשורת והממשלה. מדובר בשחקני תיאטרון, זמרים, בדרנים, מגישי חדשות או פרזנטורים של מותגי אופנה – "אייקונים תרבותיים" אם תרצו. אנשים שמלבד הכישרון הספציפי שלהם בתחום מסוים לא מבינים מימינם ומשמאלם, והם אלו שקובעים את דעת הקהל. הפחד מהחרמות שלהם בעיני הוא בלתי נתפס.
אני לוקח כדוגמא את ההתנגדות האחרונה שלהם למבצע צוק איתן. הם החליטו שהם מפגינים בעד סיום המבצע. מה קרה פתאום? התשובה שלהם מראה איפה הראש שלהם נמצא ומהו הלך המחשבה המעוות שלהם: "יותר מידי אזרחים מתו בעזה". כלומר, כשיצאנו למבצע, המטרה לא הייתה הגנת מדינת ישראל ושמירה על השקט הנפשי של אזרחיה. המטרה הייתה להרוג ערבים. כמובן, כשמגדירים מטרות צריך להיות ממוקדים ויש תקציב הרוגים. מכיוון שאנחנו מדינה מסודרת אסור לנו לחרוג מהתקציב ועל שמירת הגבול הזה מופקדים האמנים. הם כנראה הקימו וועדה ממלכתית בראשות הפילוסופית המופלגת אורנה בנאי ולאחר דיון בן שבעה ימים ושבעה לילות הם החליטו שמאתיים הרוגים פלסטיניים זה תקציב מותרות מעל ומעבר ואסור לחרוג ממנו בשום פנים ואופן. למגינת ליבם של האמנים, הממשלה כנראה התבלבלה קצת ושכחה מהי מטרתו האמתית של המבצע ועל כן הם באו בקריאה נרגשת לציבור שומרי הסף לעצור מהר את ההרג שלוח הרסן של תושבי עזה.
לשאלתכם; כן – הם קיבלו כותרת ראשית והתייחסות נרחבת לדבריהם.
ברוך ה' ישנם גם אנשים המבינים שהצדק לא מחויב לימין ולא כרת ברית עם השמאל. ההיגיון לא נמצא לצד מדינת ישראל כפי שאינו מזוהה עם הרש"פ. אפשר להבין שכישראלים אנחנו רואים את האינטרס שלנו כראשון במעלה ולכן זכותנו להגן על אזרחנו גם אם זה כרוך בהרג ערבים. אם הביטחון של אזרחי מדינת ישראל בסכנה ועל הדרך נהרגים ערבים, מספר המתים בצד הפלסטיני לא אמור להוות פרמטר להמשך הלחימה. אנחנו נשתמש בכל כח ההרתעה שלנו על מנת להגן על עצמינו. זו מלחמה וצריך להיות ברור לנו מאד איזה צד אנו לוקחים. אבל אין זה אומר שמותר לנו גם לרקוד על הדם שלהם. אין זה אומר שאנחנו חייבים לדכא את הרגשות שלנו כשאנחנו רואים משפחה פלסטינית שנשארה ללא קורת גג. ההכרח לא יגונה ואם מול חיי יהודי עומדים חייו של הערבי, חיי היהודים קודמים – כך קבעה התורה. אבל הרג מיותר? לשמוח על כך? למה?!
האיזון הזה חייב להישמר ובלעדיו אנחנו הופכים לגרועים לא פחות מהאויבים שלנו מאחורי הגדר האפורה.
מקווה לבשורות טובות
הלל


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל