בעת הזאת נפתח חלון הזדמנויות לשינוי חברתי

יש הרבה חלונות הנפתחים בחיינו לתקופה קצובה: חלון הזדמנויות מדיני, חלון הזדמנויות צבאי, חלון הזדמנויות כלכלי, ויש גם חלון הזדמנויות חברתי. אם נדע לנצל את חלון ההזדמנויות הזה – החברתי – שלא בכל יום נפתח לנו – נציל את עצמנו מידי עצמנו. ואם לא נצליח - נשוב להיות אותו עם שהיינו - רגע לפני המבצע וכמאמר הכתוב: "איש את אחיו חיים בלעו".

בימים אלו

מבצע "צוק איתן" גילה פנים חדשות/ישנות בעם ישראל, שנדמה כי פסו מן העולם החברתי שלנו: התגייסות המונית למען חיילי צה"ל במזון, אירוח, כביסות, מטבחי שדה אזרחיים, מסאג'ים, פינוקים ומה לא. הצעת דירות ריקות למשפחות הפצועים - חינם אין כסף. סיוע לקשישים במצוקה בשעת אזעקה ותמיכה בהם. בעלי עסקים שאינם גובים תשלום מחיילים בעבור אוכל ושתיה. הזמנות לאירוח תושבי האזורים המותקפים מתושבים באזורים שקטים יחסית - חינם אין כסף. בעלי אולמי שמחות המקיימים חתונות בחינם, לזוגות שנאסר עליהם לקיים אירוע באזורם, עקב המבצע. עשרות אלפים המשתתפים בהלוויות של חיילים בודדים שנפלו, בכמות שלא נראתה כאן מעולם. הצעות לפעילות הפגה לילדים ממוסדות וישובים. התנדבויות מכל המינים והצבעים. זמר כמו אביב גפן, למשל, שמעולם לא הופיע בפני חיילים יורד ומופיע בפניהם, וגם זמרים ואומנים אחרים הנענים בשמחה ואף יוזמים הגעה להעלאת מורל החיילים והתושבים. חיילים הזקוקים לטרמפ מוצאים מיד עשרות מתנדבים. אנו מרעיפים אהבה על האחר בעוצמות שלא הכרנו לפני המבצע. מרביתנו כבר לא צופים ב"אח הגדול" ומגלים שיש עולם אחר. יש לנו זמן פנוי לפעילויות אחרות. פתאום אנו מוצאים זמן לקרוא ספר. פתאום אנו אדיבים במרכולים ובכל מקום אחר. פתאום אנו מושיטים יד ואדיבים לזר שאנו לא מכירים. פתאום יש לנו הרבה זמן לעכל ולהפנים את אופן חיינו. אין זה אומר שאסור לנו ליהנות בימי שיגרה. אין זה אומר שאסור לצפות בטלוויזיה. אין זה אומר שאסור לשתות. ברם, השאלות העולות הן: מדוע אנו לא מתנהגים כך כל השנה?. ומדוע רק בעיתות חירום הלב נפתח ועולה על גדותיו? אולי זהו עם ישראל שמתפכח ומכיר בצדקת המלחמה הארורה הזו, שגובה חיי לוחמים צעירים, קצינים ואנשי מילואים, או כמאמר הקלישאה הידועה, 'בשעת צרה כולנו מתאחדים'. זה לא שלא התנהגנו כך בעבר. ישנן תופעות כאלו גם בימי שלום. ראו כדוגמה את איסוף המזון לפני החגים, את ארגוני הצדקה והחסד, בתי תמחוי ועוד. נכון שגם בימי מלחמה אחרים היינו עדים לאהבה וההתגייסות הזו - אבל בעוצמה כזו אני לא זוכר. ברור שהמצב המלחמתי הוא זמני ועל כן האהבה מורעפת בשפע, שהרי אי אפשר כל היום לעסוק בלתת מבלי להתפרנס. אבל אולי נאמץ לנו לפחות 50% מההתנהגות בשעת מלחמה וניישמה גם בעיתות שלום. כמדומני שנגלה, ארץ נהדרת וחברה לא מתפוררת.


תזכורת

רגע לפני המבצע, צעירים דקרו זה את זה במועדונים רק משום שאחד הביט על חברתו של השני בטעות. החיים הפכו זולים מדי. רגע לפני המבצע, שדדנו קשישים בשביל 20 ₪, פגענו בהם, היכינו אותם, שפכנו להם חומצה על הפנים, וחייהם הפכו לבלתי נסבלים. רגע לפני המבצע, פגענו בהולכי רגל ונמלטנו מן המקום, מותירים אותם מדממים לנפשם לצידי הדרכים. רק לפני המבצע, בעלי קיוסקים גבו מחירים מטורפים בשביל קפה, כריך או מים מאזרחים וחיילים. רגע לפני המבצע, ראינו חיילים מושיטים יד לטרמפ בצד הדרך והתעלמנו. רגע לפני המבצע, לא ידענו לאהוב ולהעריך את החיילים הבודדים שעלו מחו"ל למען הגנתינו. רגע לפני המבצע, דקרנו ופצענו איש את אחיו על מקום חניה. רגע לפני המבצע, היכינו עוברים ושבים מתוך אידי האלכוהול או בשביל ההנאה. רגע לפני המבצע, היינו חסרי סבלנות וסובלנות האחד כלפי השני. רגע לפני המבצע, היכינו רופאים, אחיות ועובדי ציבור כשמשהו לא מצא חן בעינינו. רגע לפני המבצע, התמכרנו לתוכניות "הזבל" והריאליטי, והפכנו את העילגות, הרדידות, הוולגריות ברחוב, באולפן ובאח הגדול - ללחם חוקנו. רגע לפני המבצע, נהנינו מהטיפשות של המתמודדים והרגענו את עצמנו שהם, זה לא אנחנו. דור שלם, כמעט, איבד את הרצון לתרום ונדחף בעל כורחו לפרסום הקל הנלווה לתוכניות הטלוויזיה - והחיים הקלים והנוצצים, הפכו למשאת נפש בקרב ילדים וילדות, נערים ונערות, בוגרים ובוגרות. אין זה אומר שבכל העת הזאת לא היו בני נוער נהדרים. אין זה אומר שלא היו התנדבויות ואהבת חינם. הכל היה, אבל הכל נבלע ברעש סגנון החיים הקל, החפיפניקי שסיגלנו. בכינו על קשיים במבחנים וקיבלנו תוצאות גרועות במבחנים הבינלאומיים. הדוגמאות לא חסרות והן קשות לעיכול.



חלון הזדמנויות לפני סגירה

אנו יכולים להיות חברת מופת – כמו היום - כל השנה. אנו יכולים להיות אוהבים, אדיבים, תורמים, מסייעים, מתחשבים, פחות וולגריים ( גם אם הרשתות החברתיות רוחשות בדברי משטמה כלפי קיצוניים ודעות מכעיסות), פחות רוצחים, פחות מותירים פצועים בתאונות פגע וברח, פחות תוקפים קשישים, פחות הרבה דברים רעים שסיגלנו לנו. איך עושים את זה? פשוט מאוד: אולי צריך לסגל לעצמנו עוד תכונה ששכחנו: הזיכרון. לזכור שאנו חיים בווילה בתוך ג'ונגל של איסלאם קיצוני. אולי לסגל לעצמנו מחשבה, שאם לא נהיה כאלה מאוחדים ודואגים איש לרעהו, האויב ימשיך לחרוש תוכניות להשמידנו. שאם לא נהיה מאוחדים קיצנו כאן במדינה הזאת קרב. וזה עדיין לא גורע מחובתם של ההורים לחנך. וזה לא גורע מערוצי הטלוויזיה למתן את תוכניות הזבל. וזה לא גורע ממשרד החינוך לעסוק יותר בערכים ופחות בציונים. וזה לא גורע משום אדם לאהוב את השני, לא מתוך אינטרס, אלא מתוך אהבת חינם וסולידריות. היום זו חובתינו לומר: התפכחנו. אנו עוברים תהליך של התקרבות בינינו ומסתבר שגם בדעות, ואולי בהבנת המציאות (לא אצל כולם כמובן). העת הזאת היא הזדמנות בלתי חוזרת להחזיק בחלון ההזדמנויות החברתי, שנפתח לרגע, ולא לסגור אותו עד שנכניס דרכו מאות אלפים ומיליוני אזרחים לתוכו. כי אם לא ננצל את החלון הזה, והוא ייסגר מבלי שניצלנו אותו היטב, ההזדמנות הבאה עלולה לשוב רק בעוד שנים רבות.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל