נשים של ...

הגבר שלי לא בצו 8. ולא בעבודה . אבל הוא ממש כל רגע צריך להגיע

כל התקופה הזו שתקתי.
טוב, לא באמת..
אבל לא אמרתי באמת באמת את מה שאני רוצה.
זה מפחיד.
להיחשף. לעמוד מול כל העולם ולהראות את עצמך. שבעצם לפעמים לך לא פשוט לראות את זה
אבל די.
אחרי שקראתי על הנשים של...
ועל החברות של ..
על האימהות.
ועל השכנים שמרגישים וכו'.
והצדעתי לכולן. ואני מעריכה אותם ומזדהה איתן. וכל כך כואבת את חסרונם- באמת!!!
אתן ראויות לכל כך הרבה טוב..
ועדיין , אני גם רוצה לצעוק מהפה של עוד מיליון כמוני..( טוב בישראל יש הרבה פחות ..)

בת 25. גרושה.עם שני ילדים שכבר מספיק מבינים, מתי החיוך שלי הוא מזויף או אמיתי.
בחרתי לגור במקום כ"כ יפה. עם אנשים כ"כ מדהימים..אני לא מצטערת על רגע אחד כאן.
לצערי נחשפתי לא פעם לסיטואציה שבה אני יושבת לבד בחדר שבהם נשימותיהם של ילדיי נשמעות ובחוץ צעדי חיילים. מחפשים מגששים..
ואז עולות מחשבות :
אם הוא יבחר להיכנס דווקא אלי...איך אני מחלקת את עצמי בין ההגנה על הילדים.
וזה מפחיד, לחשוב אם..
מפחיד שאין על מי להישען ברגע שבו גם אני מפחדת
מפחיד להיות אחראי ..
ואז אני מתווכחת עם עצמי, שזה לא המקום שלי. לא פה אני צריכה לחיות.. במקום שבו אני בסיטואציה כזו שמחייבת עזרה של יד גברית
גם ככה מספיק כואב לי בלי האחד הזה שלי..ומצד שני.. כל כך טוב כאן.
( ואני פמיניסטית כזו...אוהבת עצמאיות, שליטה..אבל יש רגעים שהפחד מנטרל את מי שאנחנו.)

יום שלישי . אני חוזרת מברית עם הילדים.
הם חגורים מאחורה.
יש אזעקה. אני על ציר 60, בפניה לכיוון הכביש שמוביל אל הבית. ( ציר שלעצור בו מאוד מאוד מסוכן מבחינה בטיחותית ובטחונית) ברור לי שעדיף לי לקחת את הסיכון ולסיים את הפניה מאשר להיות חשופה לז.א( זריקות אבנים) ודברים חמורים מזה.
אני מסיימת את הפניה. עוצרת בצד. מוציאה אותם . עברה דקה מזמן..
יודעת שלפחות אני עושה השתדלות. מקווה שהרכב שהשארתי מונע לא יגנב..
הקטנה לא רוצה להישכב ולהיצמד מתחתיי.. אני נואשת. אנחנו מתווכחות. עשר דק' של ויכוח עוברות.
אני ניצחתי.
אנחנו ממשיכות בנסיעה. אני מתלבטת אם לחגור, לפי החישוב שלי אם לא אחגור זה יחסוך לי זמן להוציא את הילדים באזעקה הבאה..
ככה זה שלבד ..
מתפללת לאלוהי האזעקות והפחדים שעד הבית לא תהיה שום אזעקה,כל הציר ממש חשוך. ודיי לא בטוח מבחינה ביטחונית לעצור שם..
ואז עולה בי שוב ההבנה שאין בטוח באף מקום בישראל שלנו.. ואין קל או פחות קשה בשום מקום.
החיסרון והקושי בהתמודדות כל הזמן יהיה קיים..סבתא שלי הייתה אומרת בערבית :" כל אחד והערבי שלו"..
פעם זה יבוא עם אזעקה, בזמן אחר עם הפחד ולפני שנה זה הגיע באוטובוס עם איש שנראה נחמד.
אנחנו חיים בארץ שדם ויזע משמרים אותה בכל פעם מחדש.
וזה כל כך מפחיד.
לחזור לבית ריק להרדים אותם ואז להרשות לעצמי להישבר..
לקום בבוקר כל פעם חדשה. לבד.
לרשום לאביר נעלם את שבעצם רציתי להגיד לו בשקט אחרי ..
לי אין גבר לשלוח למילואים. ולא ציפיה שיחזור מיום עבודה.
נכון, אני בחרתי בחיי ואת האחריות המלאה אני לוקחת עליהם וגאה באוצרות שלי כל כך...
אבל לא בחרתי במלחמות..

אז אני רוצה להגיד תודה .
בראש מורכן, לאמהות שעוברות..
לילות בלי שינה, קימה לעבודה בזמן. ריצות למקלטים ( בהנחה שיש) סידורים וקניות .
אירוח. חינוך . עמידה איתנה מול הילדים . יציבות.
על שאתן מצליחות גם בין השאר להיות חברות וקשובות..
על שאתן לא נישברות.
שכאבתם את כאבו של העם למרות היומיום העמוס.
שאפיתן לחיילים. וקניתם דברים .. שמצאתם זמן ..
על שאתן אמיצות כל יום מחדש, כשאתן יודעות לבד. בלי המחות ובלי פשרות.
ועד שיכנס האחד-
אתן עומדות כצוק איתן לדור חדש. לא מוותרות. מראות שאפשר
להיות חלק מעם שלם גם כשמרגיש כל כך חסר.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל