המסע המכושף לארצו של רב מגף – פרק שישי: פיטיליאנו

פרק שישי ובו גיבורנו עוזבים – לא בלי צביטה בלב- את החווה המופלאה של סילביה ויוצאים למסע אתגרי נוסף, שתחילתו בשאלה מי גנב את הפרמז'ן שבקופסא?או במילים אחרות – איך לעזאזל ניתן להסתדר עם התחבורה הציבורית האיטלקית כשחסרים לך כמה נעלמים קיומיים במשוואה?

יום חמישי
באסקו-פרוג'ה-סיינה-גראסוטו-פיטיליאנו

הבוקר עזבנו את באסקו. פרידה שהיה בה כבר געגוע. מרקו תיעד תמונות אחרונות. הגענו לתחנת הרכבת שם המתינה לנו בנחת חווית התחבורה הציבורית האיטלקית, ובכן, לאיש – כולל מביני עניין – לא היה שמץ של מושג איפה מתכנן האוטובוס לעצור. מאיזה צד של הכיכר? באיזו נקודה נמצאת התחנה? ובכן, פרטים שוליים כגון אלה ודומיהם נותרו מסתוריים ועמומים במיוחד. גם שאלת הזמנים משתייכת לתחום המסתורי וכך אוטובוס שהיה עתיד לצאת לסיינה ב11:00, לא תכנן לעזוב את פרוג'ה לפני 11:45. את זמן האיכות עד אז העברנו בסופר סמוך: פולה מתענגת על ריחות מוצרי הניקוי מהם נודף ריח שמרגיע בהדרגה את הבחילה מהאוטובוס מבאסקו לפרוג'ה, מרקו מטייל בין מוצרי המזון והאלקטרוניקה...
 

הנוף עובר החלקה

נהג האוטובוס לסיינה נראה כמו איטלקי אמיתי (מן גרסה עדכנית לסבא ג'פטו) ואיתנו הצטרפו לנסיעה גם תיירת מרוסיה שיודעת קצת איטלקית. בהשוואה למשטר הקומוניסטי, ניכרה בה אכזבה קשה מהעדר העמידה בזמנים במולדת הפסטה. תיירת אחרת שהכרנו היתה מסרביה, היא באה ללמוד קורס בפרוג'ה באיטלקית, ולבסוף גם צעיר איטלקי חביב MADE IN ITALY מקורי. לאחר שכבר עלו בנינו תכנונים לשכור רכב לחמישתנו, הגיע האוטובוס וקטע את תחילתה של הידידות המופלאה. נסענו באוטוסטרדה תודה לאל, נחסכה כך בחילה מיותרת.
את סיינה ראינו בחטף ומיד התאהבנו, חבל שלא יצא לבקר בה יותר מעשר דקות, שבהן החלפנו רכבת לגראסוטו. שעה וחצי בהינו בהנאה בחלון שהציג לראווה את נופי טוסקנה. העקוב ההררי של חבל אומבריה הפך אט-אט למישור, שעליו פרושות בנחת תמונות של ואן גוך או מילֶה: ערימות חציר מגולגלות, שדות חמניות, גבעות קש, אחוזות קטנות, בתי איכרים, כרמים, כרמים, כרמים, נחל, עצים בעלוה צפופה ויופי. שלווה נמרחת לכל הכיוונים כמו חולצה שיש בה מספיק מקום.
 

לא תאמיני! הנה גוסטיני!

הנסיעה לפיטיליאנו ארכה קצת פחות משעתיים והיתה מופלאה. הנופים היו מהממים ומגוונים, עברו דרך ים, חוף, גלשני רוח, ומשם טיפסו לאזור הררי, עטוף צמחיה ירוקה סבוכה וקסומה, מבעדיה נגלו ונסתרו לחילופין שדות צהובים, בתי חוואים ויופי שפוך.
המראה של פיטיליאנו מלמטה, מן הגשר העתיק עליו עלינו יחד עם האוטובוס, היה עוצר נשימה. העיר יושבת על מצוק ובתי העיר חצובים בתוך הסלע ומעליו, מדהים. היה שווה לנסוע שבע שעות כדי להגיע ליופי כזה.
לאחר דקה וחצי של תסכול הכרחי מצאנו את מלון "אלברטו גוסטיני" בו נתאכסן. המלון קטן וחביב (מזכיר את המלון של פולטי), החדר נעים והחלון בו פונה לשער העיר העתיקה. בלילה חם ודביק (לפחות גם מוכר..), בחוץ רעש חיי הלילה בפיטיליאנו. בחדר מרקו האדוק מרותק לתחרות האתלטיקה בברלין המתכבדת ברביצה זוגית ובהייה אדישה במסך הקטן.
 

21.08
יום שישי
פיטיליאנו


הבוקר יצאנו לעיר, גיחה קצרה בה סומן בית הכנסת המקומי, ועוד הפתעה נעימה – חנות עם מוצרים כשרים! בתקווה להגיע לשם לפני שבת ולברר מה אפשר לקנות והאם אפשר להתפלל בבית הכנסת? איימן!
 

המשכנו לטיול עליו פיקד בעוז מרקו. הטיול יצא מן העיר אל שבילים אפלים בינות סבך הירק שסכך עלינו, כשתחתיו נגלו פרחים והפתעה מיוחדת – רקפות באמצע אוגוסט! את השבילים מלווים מעקי עץ ומעבר להם ניבטות מערות קבורה עתיקות. ירדנו עם השבילים למטה, שם המתין לנו מבנה עתיק של טחנת קמח. זה רק הלך והשתפר כשלצד הטחנה היה גם מפל מלאכותי רחב ויפיפיה. מרקו שכשך במים ופסק שקר מידי לרחצה, ואם כך – המשכנו הלאה כשהיעד הוא להגיע אל הדרכים השקועות מימי הרומאים בהם מפורסם האזור.
 

 

המדריך הצמוד אמר שסיבת חציבת הדרכים השקועות אינה ברורה די צרכה, אם שמשה למסתור, למעבר בקר או לכל סיבה אחרת. נודה ולא נכחש שגם אנו לא גילינו סיבה יצירתית להיווצרן, אך אפשר לתארן קצת כמו הליכה במערה או ניקבה נטולת מים, אך מרובת זבובים (אגן הים התיכון כאמור).
כעת, אנו נופשים ליד מזרקת בכחוס, שמתוארת במדריך הכוזב כגולת הכותרת של הטיול בסביבה. בכחוס, הוא אל היין הרומאי – יורק במזרקה מים ופסלו הקטן לא מעורר השראה רבה. אולי זהו הסבר מספק לזניחת הרומאים את עבודת האלילים לטובת פסלים קצת יותר רבי עוצמה בותיקן...
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל